אין אמות מידה מוסריות בזירה הגלובלית
מהו מוסר? אינני מתכוון לתת הגדרה פילוסופית למונח, אולם ניתן לומר בפשטות שמדובר בכללים שמפרידים בין התנהגויות טובות ורעות. ברמה גבוהה יותר, אלו כללי התנהגות שחלקם מוגדרים כערכי יסוד או נורמות בתפיסות עולם של הקבוצה, וחלקם הלא-מבוטל מגובים בחקיקה של עשה ואל-תעשה. כך הדברים מתנהלים במשפחה, בשבט או במדינה. אך כאשר אנו גולשים ליחסים בין-מדינתיים, אנחנו מגלים מגרש אחר לחלוטין. אין שום סמכות שיכולה לאכוף כללים על כל המדינות, למרות הניסיונות שנעשו לאורך המאה העשרים לגבש נורמות בין-לאומיות. למעשה, מדינות רבות בחרו להישאר מחוץ למגרש הזה, ולא בהכרח מדינות לא-דמוקרטיות, לכן אין אמות מידה מוסריות בזירה הגלובלית.
נקודת המפנה של המאה ה-21
אנו עדים כיום למהפכה טכנולוגית חסרת תקדים, שהביאה לכך שאנו גרים בכפר גלובלי. המשמעות של עובדה זו, עדיין לא נהירה לכל ראשי המדינות. המבנה המדינתי נשאר כפי שהיה, בעוד והעולם נכנס לתוך כפר עם בעיות חדשות. אתגר ראשון, עבור המדינות, הוא השקיפות המוחלטת וזרימת המידע שמטשטשות את הקווים בין מדיניות חוץ למדיניות פנים. בתקופת האביב הערבי, נפגשתי עם איש ביטחון בכיר ממדינה רחוקה ולא-דמוקרטית. הוא סיפר לי שברגע שהתחילו המהומות במצרים, הוא חסם את התוצאות שקשורות למצרים באינטרנט של מדינתו. אמרתי לו שספק אם אנשי מדינתו יודעים שיש מדינה בשם מצרים בעולם. הוא ענה שאין זה משנה – דיי שכפר קטן ישמע על המתרחש ויחליט גם הוא להפגין נגד המשטר כדי להדליק את המדינה כולה.
דוגמאות להחלטות שהגדירו מדיניות ומידת מוסריותן
אנסה עתה להביא דוגמאות להחלטות שהגדירו מדיניות ולבחון את מידת מוסריותם. אגע בשאלות הנוגעות לפרט מול מדינה, למדינה מול החוק של עצמה, למוסר בהחלטות מדינה כראי לעוצמתה או חולשתה. בפרט, אנסה לענות לשאלה: כיצד בוחנים את האינטרס של מדינה ? כיצד ניתן ליישב את המתח המובנה שבין נקודת מבט של מדינאי לבין זו של דרג אופרטיבי ?
1. נטרול בן-לאדן
הנה מקרה ראשון: ישנו זוג נשוי והבעל מתעלל באישה, מילולית וגם קצת פיזית. האישה מחליטה לילה אחד לעשות מעשה ויורה בו. בהתאם לחוקיה, המדינה מרשיעה את האישה ברצח. עכשיו בואו נתבונן בפעילות של ארצות הברית נגד בן-לאדן. היא חיפשה אותו שנים רבות על מנת שישלם על הפיגועים. יום אחד, היא מצאה אותו בפקיסטן. במקום לבקש מבעלת-בריתה להסגיר אותו, בחרה ארה"ב להפר את ריבונותה, ארגנה מבצע צבאי והרגה אותו במיטתו. העולם המערבי ראה בכך דבר נכון ומבורך. יש כאן שני מקרים דומים למדיי . אולם, מבחינה מוסרית ישנו פער משמעותי ביניהם. במקרה הראשון, החוק והסדר גוברים על הזכות של האישה לעשות צדק לעצמה. במקרה השני, כאשר האירוע עובר מהזירה הפרטית לזו הבינלאומית, הפעולה של ארצות-הברית נתפסת כמוסרית ולגיטימית.
2. שחרור גלעד שליט
ישראל ניהלה משא ומתן ארוך למען שחרורו של גלעד שליט. משפחתו הובילה את המאבק למענו ולחצה על ממשלת ישראל כדי להביא לשחרורו. ב-2012 הסכימה הממשלה לחתום על עסקה עם החמאס ולשחרר 1027 מחבלים תמורת שליט. אני זוכר את השיחות שהיו לי עם ראש הממשלה דאז לפני העסקה. הוא ידע שמדובר בהחלטה קשה ביותר, ובטח עבור איש ימין. הוא חיפש תמיכה בקרב אנשי הביטחון. אני אמרתי לו שהמחיר מטורף ושאין היגיון אופרטיבי או לוגי למהלך. אולם, הוספתי שהשאלה אינה אופרטיבית או חוקית אלא מוסרית-יהודית. כאשר מדברים על מוסר, אין לי תשובה טובה יותר מאשר אשתי או כל אזרח אחר, נתתי את תמיכתי במהלך לא כראש מוסד אלא כאב לילדים. במקרה זה, ניצחה החלטתו האישית של ראש הממשלה, שנבעה מהמוסר היהודי שלו ואת העדפתו את החיים על פני כל דבר אחר, על אף הפגיעה הפוטנציאלית בעוצמת המדינה.
כמה שנים לאחר מכן, התנהל דיון בקבינט מסביב לוועדת שמגר שהציעה פתרון – חסוי עד עתה – בנוגע לניהול משא ומתן על שחרור נחטפים. הממשלה רצתה לאמץ את המסקנות של הוועדה, אבל אני יעצתי לראש הממשלה שלא לקבל אותן. אמרתי לו שאם חלילה יחטפו הערב שלוש ילדות ויקבל הודעה על משא ומתן לשחרורן, לא בטוח שהוא יוכל לעמוד מול העם ולהצהיר שלא יפתח במשא ומתן בגלל המסקנות של הוועדה. ההחלטה נדחתה. שבוע לאחר מכן, נחטפו שלושת הנערים והתוצאה ידועה.
לו דיון בנושא היה מתנהל ב-1948, יכול להיות שהיינו מיישרים קו עם העמדה האמריקאית, שאינה נכנסת בקלות למשא ומתן. אבל ישראל בחרה במוסר היהודי, גם כאשר הוא מתנגש באינטרס המדינה, ואפילו כאשר הוא עומד בניגוד למוסר האוניברסלי ולסכנות הכרוכות בהחזרת מאות ואלפי מחבלים לחברה. אבל בסופו של דבר, המושג של פדיון שבויים משחק תפקיד גדול יותר. אלו החלטות שקבעו מדיניות, ולפעמים מנצלים זאת לרעתנו. כך, למשל, התרחש בפרשת נעמה יששכר. רוסיה פעלה באופן בעייתי ודרשה הנחות עבור הכנסייה הרוסית תמורת השחרור. בכלל לא ברור שמותר לממשלה להסכים לכך, אבל בפועל ניתנו הבטחות. ראש הממשלה טס אישית לשחרר מישהי שלא הייתה תמימה לחלוטין.
3. שואת העם הארמני
הגענו למקרה השלישי: מדינת ישראל מסרבת להכיר בשואת העם הארמני ובאחריות של טורקיה לאירוע. ההסבר העקבי הינו האינטרס המדיני של ישראל ורצונה לשמור על יחסים טובים עם טורקיה. עם זאת, חלק ממדינות נאט״ו מכירות בשואת העם הארמני ובכל זאת הן בעלות-ברית של טורקיה. אפילו לבנון וסוריה הכירו בכך. יש כאן מתח ברור בין ערכי המוסר לבין האינטרס המדיני, אלא שבמקרה זה ניצח פעם אחר פעם האינטרס המדיני. למה המדיניות כאן שונה מאשר המדיניות במקרה של גלעד שליט ?
האופקים הצרים של האינטרס המדיני לבדו
לאורך ההיסטוריה, העם היהודי הרגיש באופן מוחשי ביותר את עצמת המתח בין המוסר לאינטרס המדיני. לעתים, הוויתור על העמדה המוסרית ועל המחיר לצידה מוביל לתשלום גבוה פי כמה. כאשר גרמניה סיפחה את אוסטריה בניגוד להסכמי וורסיי, כולם שתקו. שנה לפני פרוץ המלחמה, צ'מברלין התנגד למלחמה. היה לו נוח לעשות פשרה רקובה ולהתמקד באינטרס המקומי בלבד. אולם, בסופו של דבר אנגליה עצמה שילמה מחיר כבד הרבה יותר על אי-התערבותה כמה שנים לאחר מכן.
היהודים בגרמניה סבלו מאפליה חוקית שנים טובות לפני המלחמה. ב-1935 חוקקו חוקי נירנברג בגלוי. קל היה להבין לאן הדבר הזה ילך. אבל ב-1938, שווייץ סגרה את שעריה בפני פליטים יהודים מאוסטריה ומגרמניה, כאשר האינטרס הלאומי היה שלא ראוי להעמיס את שווייץ בפליטים. כך גם מדינות אירופה וארצות הברית לא שינו את מכסות ההגירה. בריטניה אפילו סגרה את השערים לארץ ישראל בזמן אמת, תוך כדי המלחמה.
על מעמדה של מדינת ישראל
מדינת ישראל של שנת 2022 היא מעצמה אזורית, עם מערכת ביטחון מקצועית וגדולה בכל כלי מידה. כלכלת ישראל חזקה, עם תוצר לנפש מהגבוהים בעולם. יש לה הסכמי שלום עם ירדן ומצרים ובגבול הצפוני, סוריה ולבנון חלשות יותר מאי-פעם. נוסף על כך, יש לנו הסכמי שלום ושיתופי פעולה עם מדינות נוספות באזור. האיום הרציני היחיד הוא איראן. אבל זהו איום הרבה פחות גדול מהאיומים שרחפו מעל פני מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. בניגוד לעשורים ל-48, 67 או 73, קיומה של מדינת ישראל כבר אינו מוטל בספק.
כיוון שהיא כיום מדינה ככל המדינות, עליה לדבוק בנורמות וכללי מוסר הנהוגים בזירה הבינלאומית. מדינת ישראל נהנתה שנים רבות מהמון הנחות. תקופה זו נגמרה, וכדאי שנבין זאת. אנחנו לא עלה נידף אלא מעצמה. כך מתייחסים אלינו באזור ובעולם כולו. ובכל זאת, רבים מהישראלים עדיין חיים בתודעה של 67, כאילו איום קיומי רובץ לפתחם. כמובן שיש אינטרס מובהק לנסות להציג אותנו כל הזמן כשרויים בצרה, שקיומנו מוטל בספק ויכול להיות שמחר בבוקר נעלם. כאשר הפוליטיקאים הישראלים – מכל קצוות הקשת – מספרים לדור הצעיר שהקיום פה לא מובטח, אז אין פלא שיש מוכנות לוותר על עקרונות היסוד של העם היהודי ועל ערכי המוסר שלו. אולם, לעולם אין סבלנות לכך שמישהו יסרב להכיר במקום האמיתי שלו. אנחנו עלולים לשלם מחירים יקירים על כך.
ישראל והמלחמה באוקראינה
אנו חוזים בימים אלה במלחמה שחשבנו שהיא נחלת העבר. כדי להבין את המלחמה באוקראינה, עלינו להבין את הנרטיב הרוסי. הרוסים זוכרים את מלחמת העולם השנייה כמלחמה הפטריוטית הגדולה. היא אבן היסוד של הנרטיב שלהם ויש מסביב לה שורה של ציוני דרך וביקורים באתרים שונים. ברגע שהחיילים הרוסים מאמינים שהאוקראינים הם נאצים שמהווים איום קיומי על רוסיה, הם נכנסים למלחמה מתוך תחושה עמוקה של מלחמת מגן על המולדת. כאשר חייל בן 18 רואה בית בקנה של התותח, הוא לא רואה אותו כפי שאנו רואים אותו. עבורנו, אלו פשעי מלחמה. אבל אצלו, הנרטיב שהוא ינק בבית מכתיב לו התנהגות אחרת. הבעיה מורכבת, שכן הנרטיב משפיע באופן עמוק על תפיסת המוסר. כאשר אנו משוכנעים שהצדק אתנו במאה אחוז ושמולנו נמצא הרוע בהתגלמותו, המרחב המקודש שאסור לפגוע בו הולך לאיבוד.
העולם המערבי הגדיר את הפלישה הרוסית כתוקפנות והגביר הסנקציות עליה. ב-2014, לאחר סיפוח חצי האי קרים, ישראל לא מיהרה להצטרף לגינויים. גם הפעם, ישראל בחרה לשבת על הגדר מתוך אמונה שהיא יכולה להנות משני העולמות. הדיווחים על המתרחש בשדה כמעט ולא השפיעו על עמדת הממשלה. גם האופוזיציה נרדמה לחלוטין במקום לאתגר את מדיניות הממשלה. לא התקיים דיון אחד בכנסת על אותו אירוע, ובקשתו של הנשיא זלנסקי לנאום בפני הכנסת נדחתה ובסוף הועברה בצורה מוזרה. כמעט ולא היו גינויים רשמיים וישראל אף סירבה לשלוח קסדות ואפודי מגן . רק בשל הלחצים האמריקאים, ישראל הצטרפה לגינוי באו"ם. בתחום הפליטים, ישראל לא רחוקה מעמדת שווייץ במלחמת העולם השנייה. הדלת פתוחה אך ורק ליהודים מוכחים , על פי חוק השבות. ישראל מקשה על האחרים לקבל מקלט, על אף שמקלט אינו אזרחות, דרכון או שהייה בלתי-מותנית בזמן. ישראל מביאה מידי שנה עשרות אלפים עובדים זרים לצרכי המשק שלה, אך מתקשה לפתוח את השערים למי ששרוי בסכנה ממשית. בעיניי, זוהי בושה וחרפה.
בסוגריים, אספר שלאמא שלי הייתה חברה בצרפת שהייתה בתחום של עבודה סוציאלית. יום אחד היא ניסתה להסביר לאמא שלי על אחת הסיבות לאנטישמיות מודרנית בצרפת. היא אמרה לה שאם יש למשל בניין משותף של אנשי מעמד הביניים ובו חי גם יהודי, היהודי יהיה מוכן בקלות לעזור ליהודי אחר שנמצא בעיר אחרת, אך לא ייתן דבר לשכנו הלא-יהודי. האם מבחינה מוסרית אפשר להבדיל בין יהודי ללא-יהודי? האינטרס המיידי עלול להביא למחירים כבדים בעתיד.
האמנם האינטרס הישראלי הוא לשבת על הגדר?
חוסר הרצון של ישראל להתערב ולגנות את הרוסיה אומר דרשני. חזקה עליי שאני מבין את החשיבות העליונה של חופש הפעולה של ישראל מעל אדמת סוריה . אולם על הציבור להבין גם את האינטרס הרוסי בנידון ואת האסטרטגיה שלה באזור. רוסיה העלימה עין שנים רבות מהעברת נשק רוסי מהסורים לחיזבאללה, ידענו זאת והיא ידעה שידענו. רוסיה ניצלה את מלחמת האזרחים בסוריה כדי לחזור להתבסס במזרח התיכון, העבירה נשק מסיבי לידי אסד והפכה את סוריה למגרש ניסויים של כלי נשק חדשים. רוסיה לא מנעה מאיראן להתבסס בסוריה ואף נוצרה חפיפה בין האינטרס הרוסי לזה האיראני. כלומר, אין שום זהות אינטרסים בין ישראל לרוסיה על אדמת סוריה. ולכן עולה השאלה למה ישראל בחרה לשבת על הגדר במקום לתמוך בבעלת בריתה האמיתית – ארצות הברית?
הצורך בשקלול כולל
כדי לענות לשאלה זו אני חוזר לשואת העם הארמני. כיצד נקבע מהו האינטרס של מדינה? בדרך כלל זהו תוצר של דו-שיח בין דרג מדיני בממשלה לבין דרג מקצועי. במקרה הארמני, עמדת הדרג המקצועי במשרד החוץ הייתה ממוקדת ביחסים עם טורקיה. משרד החוץ סבר שהכרה בשואת הארמנים עלולה לפגוע באופן ממשי ביחסים בין ישראל לטורקיה. ישראל לא שינתה את עמדתה גם כאשר טורקיה החליטה לאמץ עמדות חד-צדדיות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. העמדה של הדרג המקצועי מובנת, אך תפקידה של ממשלה הוא לשקלל את התמונה המאלה.
ערכי מוסר מהווים מרכיב חשוב של אותה תמונה. האינטרס של המדינה אינו רק בכאן ועכשיו, אלא נוגע גם להיבטים מוסריים ביחסים הבילטרליים. אין ספק שחופש הפעולה של צה"ל בסוריה חשוב, ולכן אך טבעי שמערכת הביטחון תמליץ להישאר מחוץ לדיון של המלחמה באירופה. זוהי עמדה לגיטימית מאוד. אך תפקידה של ממשלת ישראל היא לשאול שאלות שהן מעבר לעמדה זו: מה עם היחסים לארצות-הברית? מה עם היחסים לנאט״ו? איך נרחיב את שיתוף הפעול עמו? הסוגייה האיראנית מתנהלת גם היא בזירה הבינלאומית ויש חשיבות גדולה לעמדתן של ארצות-הברית ואירופה אודותיה. האם הדרג המדיני מבין ההשלכות הכרוכות בעמדה זו לטווח הרחוק? ולא פחות מכך, מהי העמדה המוסרית שאנחנו אמורים לאמץ? אני מטיל ספק בכך שאינטרס ביטחוני נקודתי יכול להכתיב עמדת מדינה באירוע בעל משמעות היסטורית. אימוץ מלא ומוצהר של סנקציות הינו בר חשיבות. ישראל עלולה לשלם על כך מחיר יקר בעתיד.
לסיכום, למרות שמוסר ופוליטיקה אינם הולכים יד ביד, מדיניות פנים וחוץ אינם פוליטיקה בלבד. ערכים ועקרונות מוסריים אמורים לצבוע את אופייה של כל מדינה ולמקמה במשפחת עמים. ראוי לה לישראל של המאה עשרים ואחד להתחשב בהם בהחלטותיה ובשקלול סך האילוצים העומדים לפתחה.