המסורתים קיימים בישראל מאז ומתמיד, אולם השפעתם על הציבוריות הישראלית נותרה עד כה רחוקה משיעורם היחסי באוכלוסייה. המסורתים הפכו עתה לקבוצה הזוכה לתשומת לב מחקרית, תרבותית ופוליטית הולכת וגוברת, בזכות תהליכי עומק ששינו את פני החברה הישראלית בעשורים האחרונים ואפשרו את צמיחתה של רשת שיח מסורתית ערה. שיח תרבותי-אינטלקטואלי הוא אליטיסטי מטבעו ואפשר לומר שרוב הישראלים, והמסורתים בתוכם, חיים את חייהם מבלי להיות מודעים לו. אולם, שיח זה והפעילות התרבותית והחינוכית הנלוות לו מחלחלים אט אט לתוך החברה הישראלית ומשנים את פניה.
את תהליך הופעתן של זהויות מסורתיות יש לדון כחלק רחב יותר של משבר החילוניות העובר על העולם המערבי כולו, ועל החברה הישראלית בפרט. את המשבר הזה ניתן לתאר דרך שאלה שזכתה לכתיבה ענפה בעשורים האחרונים: האם ישראל נהיית דתית יותר או חילונית יותר? אם השאלה פשוטה, התשובה שרויה במחלוקת עמוקה בין צד חילוני שמקונן על מה שהומשג בשנים האחרונות כ״הדתה״, ובין צד דתי שחש שישנה השתלטות עוינת מהצד החילוני נגד ההסכמות הבסיסיות של החברה הישראלית. סוגיית החמץ בבתי חולים בפסח יכולה לשמש כדוגמה למתח זה. הצד החילוני מתקומם נגד חקיקה כופה חדשה בעוד והצד הדתי טוען שעד כה שרר קונצנזוס רחב בחברה הישראלית בנוגע לחמץ במרחב הציבורי בפסח, ושזה כבר איננו.
למרות התחושות הקשות של הקטבים השונים, ישראל איננה דתית יותר אך בד בבד היא אינה נעשית חילונית יותר. כך מראים הנתונים, כפי שהראו למשל רוזנר ופוקס.84
אם ישראל אינה הופכת אט אט למדינת הלכה, אם מספר חילוניה נותר יציב ואם הרוב המוחלט של הישראלים מצהירים שהם אינם מעוניינים לא במדינת הלכה ולא בכפייה, למה בכל זאת צד אחד חש שקולות הדתיים נשמעים יותר ויותר בציבוריות הישראלית? שאלה זו רחבה יותר מהמקרה הישראלי ונוגעת למערב כולו. כדי להבין את הדברים הציעו חוקרים להבחין בין חילון כפרדיגמה כוללת שהפכה לבלעדית בעולם המערבי, לבין החילוניות כאידאולוגיה וזהות השרויה כעת במשבר הולך וגובר. החילון איננו זרם אידאולוגי אנטי-דתי אלא תהליך היסטורי-פוליטי חובק-כול השם את האדם במרכז ומוריד ארצה את הערכים הנשגבים שיוחסו עד כה למלכות שמיים.85
בחילוניות, לעומת זאת, הכוונה היא לזהות אידאולוגית מובחנת, שבישראל התבטאה בין היתר מתוך הנגדה לדתיות, ומתוך שאיפה לבסס זהות יהודית חדשה, מבוססת על תפיסה לאומית של היהדות ומשוחררת מעול המסורת.
ספרות ענפה, כללית וישראלית, נוצרה בעשורים האחרונים מסביב לשאלת ״משבר החילוניות״ שמטרידה את כלל החברות המערביות. במקביל, התפתח שיח פוסט-חילוני (Postsecularism) שכולל היבטים סוציולוגיים, תאולוגיים והיסטוריים. הוא צמח לאור תופעות של חזרה לדת במערב כולו, שמערערות את התזה של המודרניות החד-ממשית והחד-כיוונית, שסופה להוביל לחילוניות. כמו כן, שיח זה יונק מהעובדה שמספר האנשים העוסקים בפרקטיקה דתית או אמונית כלשהי גדול מאי-פעם, ושלא ניתן בקלות למיין קבוצה זו לקטגוריה ״דתי״ או ״חילוני״.86
העיסוק הרב בפוסט-חילוניות ובמשבר החילוניות בישראל אינו מעיד על דעיכת החילון כתהליך כולל, אלא בעיקר על כך שהחילוניות איננה עוד ברירת-מחדל שקופה. עם הפיכת החברה הישראלית לרב-תרבותית יותר, החילוניות, וביתר שאת החילוניות האידאולוגית, נדרשת כשאר הקבוצות לנסח את האידאולוגיה שלה ולשווק את עצמה בקרב הציבור הישראלי.
החילון כפרדיגמה כוללת משגשג בישראל לא רק בקרב חילונים אלא גם בקרב מסורתים ודתיים. גיא בן פורת הראה למשל שהחילון כ״פרקטיקות של חיי היומיום״ הולך ומעמיק ומעצב את המרחב הציבורי.87 כלומר, במקום לבחון את החילון כזהות מובחנת ואידאולוגית, בן פורת טען שניתן לראות בו פרקטיקה המקבלת ביטוי בעיקר דרך ההעדפות והבחירות בפועל של היהודים בישראל. כך, אוכלוסיות נרחבות הבוחרות לעשות קניות בשבת, לאכול במסעדות לא כשרות או התומכות בנישואין או קבורה אזרחית אינן בהכרח מגדירות את עצמן כחילוניות מבחינה אידאולוגית, אך בפועל מעידות על אימוץ של תפיסת עולם חילונית. אולם, זהו חילון לא-זהותי שאינו מתנסח מסביב לאידאולוגיה נוקשה ומתוך שלילה טוטלית של המסורת הדתית. אותם ״חילונים בפועל״ יכולים לאמץ פרקטיקה או אמונות דתיות מבלי לפרוש מהציבור החילוני.88
זוהי שיבה להבחנה בין החילון כתהליך ובין החילוניות כהשקפת עולם ודרך חיים. החילון הולך ומעמיק, אך נדמה שהחילוניות כזהות אידאולוגית נמצאת במשבר עמוק. את התצפיות החברתיות של בן פורת ניתן לחזק דרך הניתוח הסוציולוגי-הגותי של אליעזר שביד, שתיאר את משבר החילוניות הישראלית כמשבר זהותי שנוצר כפועל יוצא מניצחונה המעשי.89
לדידו, מאחר והחילוניות הפכה להיות המציאות הכלכלית, התרבותית, המשפטית והחברתית של מדינת ישראל, הרי שהיא חדלה להיות אידאולוגיה מנוסחת שצריך לדגול בה כדי להגשימה. מסיבה זו, מעטים הם בישראל החילונים האידאולוגים; הרוב המוחלט נע ונד בסוג של מסורתיות המתבטאת בראש ובראשונה בדיאלוג עם המסורת ויחס לא עוין לדת.90
כמו כן, ניצחונה של החילוניות כפרדיגמה ישראלית בלתי-מעורערת הופך את כלל הישראלים לחילונים הלכה למעשה. זוהי טענה שדומה לזו של בן פורת על אודות הפרקטיקה החילונית של הרוב היהודי בישראל, אולם שביד לקח אותה צעד אחד קדימה וטען שגם אלה המגדירים את עצמם כדתיים או מסורתים הם חילונים בדיעבד. קרי, הם אנשים שאימצו את הנחות החילון בתחומים רבים, ואינם מנסים לפעול נגדן.