דוחות

הערכה שנתית: מצב העם היהודי לשנת 2023

ראש פרויקט: שמואל רוזנר

משתתפים:

גילה אמאתי | נדיה ביידר | אריאל בנדור | יונתן גבעתי | אבי גיל | בארי גלטמן | ג'נאן דניאל | שלום סלומון ואלד | חיים זיכרמן | אלדר זילבר | נעה ישראלי | שמרית כהן־ברבי | דב מימון | רוברט נויפלד | יונתן סיידל | נח סלפקוב | דנה פאן־לוזון | שלמה פישר | שוקי פרידמן | אלי קנאי | אלירן קרסנטי | רבקה רביץ | דניאלה רגב | ליפז רוטקובסקי | יעל ריבנר | ג'ון רסקיי | עמית שובל | ידידיה שטרן | רועי שיינדורף

הערכה שנתית: מצב העם היהודי לשנת 2023

התגובה הרגשית של ישראלים למשבר החברתי־פוליטי מורכבת ורבת ממדים, ושלושה מביטוייה במרחבי האמנות והתקשורת יעמדו במרכזו של פרק זה.

סערת המאבק על הרפורמה המשפטית חייבה הן את מתנגדיה הן את תומכיה לגייס משאבים ואנרגיה כדי ליצור נראות ציבורית, לזכות בתשומת לב ולשדר מסרים ברורים, קליטים וחדים. מאבק פוליטי נוקב מזמין חריפות, לא ניואנסים, וזו התבטאה ויזואלית גם במודעוֹת המעוטרות באגרוף מונף הקוראות להפגנות, גם בצעדות של נשים לבושות אדום, במה שהן מכנות ״מצעד השפחות״, וגם במראה ההמונים המניפים דגלי ישראל או עוטפים בהם את גופם. החריפות הובעה גם ברטוריקה, בשידוריו של ערוץ הטלוויזיה שהפך השנה לשחקן חשוב בזירה התקשורתית – ערוץ 14.

הדגל שלי

הפרויקט ״יהדות ישראלית״ של המכון למדיניות העם היהודי זיהה את הדגל כרכיב משמעותי בהפגנה מוחצנת של הקשר למדינה. רוב הנשאלים הישראלים היהודים (60%) השיבו בסקר כי הם ״מניפים דגל ישראל״ ביום העצמאות. עם זאת, ניכרו פערים מסוימים בשיעור השימוש בדגל: ישראלים התומכים בעמדות ימין, ובעיקר מי שמשתייכים לקבוצות המסורתיות והדתיות (אך לא החרדיות), אמרו בשיעור גבוה יותר שהם מניפים דגל ישראל; שלושה מכל ארבעה דתיים אמרו שהם מניפים דגל ישראל, לעומת אחד משניים ממי שהגדירו את עצמם ״חילונים לחלוטין״. בהקשרים שונים זוהה דגל ישראל עם מֵיצגי ימין, כמו ״מצעד הדגלים״ המסורתי ביום ירושלים. במחאות קודמות נגד ממשלות ישראל השתמשו המפגינים בדגלים שאינם דגלי ישראל ("הדגלים השחורים").
את החלטתם של מארגני המחאה הנוכחית נגד הרפורמה במערכת המשפט לאמץ את דגל ישראל כמותג הוויזואלי המרכזי שלה יש לראות כמעשה תרבותי־פוליטי בעל חשיבות גדולה; מדובר בהצהרה כפולה של פעילי המחאה, והיא מופנית הן ״ימינה״ הן ״שמאלה״.

כלפי ימין האמירה היא: גם אם אנחנו יוצאים נגד מדיניות הממשלה, וגם אם רוב המשתתפים בהפגנה הם אנשי מרכז ושמאל, לא תוכלו להפנות כלפינו טענות או חשדות על היעדר פטריוטיות. במובן זה, הדגל הוא מעין שכבת הגנה נגד תפיסה הרווחת בחוגי הימין שבצד השני של המתרס הפוליטי יש ישראלים שיש להם עניין מובהק מופחת בקיומה של ישראל כמדינה ציונית־יהודית (לנתונים בעניין זה מתוך סקרי המכון ראו מדד החברה הישראלית, עמ' 63-64). תפיסה זו שימשה במערכות פוליטיות למיניהן, וגם בעימות הנוכחי, לצורך ניגוח קבוצות במרכז ובשמאל. הדומיננטיות של הדגל אינה יכולה למנוע ניגוח מסוג זה, אך היא בהחלט תרמה ליכולתם של המפגינים להקהות אותו במידת מה, לפחות בשלב המוקדם של העימות.

כלפי השמאל האמירה דומה, אבל הדגש אחר. זהו מעין איתות לתוך המחנה הקובע את גבולות הגזרה והטון של המהלך, המבקש להציב מחסום למי שמנסים ״לחטוף״ את ההפגנות למטרות שאינן המטרות העיקריות של רוב המשתתפים. מתחים בין קבוצות המשתתפות בהפגנות התגלו מדי פעם בפעם בייחוד בשל נוכחותן של קבוצות שעיקר עניינן העיסוק בשלטון הישראלי ביהודה ושומרון, ההתנחלויות וזכויות הפלסטינים. בהקשר זה אפילו עלתה לכותרות תקרית אלימה אחת, כאשר מקרב קבוצת המוחים המכנים את עצמם ״אחים לנשק״ היו מי שביקשו לסלק ממרכז ההפגנה קבוצת פעילים שהניפו דגלי פלסטין ושלט נגד ההתנחלויות.1

המהלכים להבלטת הדגל, ולצידו הבלטה דומה של מגילת העצמאות, שהייתה סמל הרבה פחות משמעותי בזירה הציבורית בעשורים האחרונים, משקפים מגמה שאין להתעלם ממנה המאפיינת את המרחב הישראלי של השנה האחרונה: לכאורה, קיטוב עמוק היה עלול להתבטא בבחירה מקוטבת של סמלים, מי בעד ומי נגד. למעשה, מה שמתחולל במרחב הישראלי אינו פיצול של סמלים כי אם מאבק על הסמלים המוסכמים על כולם. ״בטעות או בכוונת מכוון, נדמה שבחודשים האחרונים יש מי שמנסים לנכס למחאה נגד הרפורמה המשפטית את סמלי הלאום – הדגל ומגילת העצמאות – בדיוק כפי שהם מנסים לנכס לעצמם את הדמוקרטיה״, כתב בעל טור בעיתון הימין ״מקור ראשון״ 2

כלומר, לא רק שהדגל כבר אינו סמלו של הימין, כאשר בשמאל־מרכז מגיבים בדגלים שחורים, אלא שלפתע צצה הסכנה שהדגל יעבור ל״בעלות״ של המחנה היריב, מה שכמובן לא רצוי בעיני תומכי הממשלה. אם ננסה למצוא בתופעה הזאת הד לפוטנציאל החיובי שטמון במשבר, נוכל להישען שוב על ממצאי הסקרים של המכון השנה, שבאחד מהם התגלה כי הן בקרב תומכי הממשלה והן בקרב מתנגדיה, תגובה רגשית בולטת למשבר היא שהוא ״מעודד״ את האזרחים ״להילחם על דמותה של ישראל״. 38% מהציבור היהודי בחרו בתשובה זו לעומת אפשרויות אחרות – יותר מכל אפשרות אחרת. האפשרות השנייה, שאי־אפשר שלא להביאה כאן, ואשר בולטת מאוד בקרב מתנגדי הממשלה, היא ש״המשבר גורם לי להתייאש ממה שצפוי לישראל״. כמובן, ייאוש הוא הלך נפש שעלול להוביל לרפיון ידיים, ולעומתו החלטה ״להילחם על דמותה של ישראל״ היא החלטה המניעה לפעולה.

הנפת דגל ישראל משקפת את העובדה שבצד הנכונות של חלק לא מבוטל מקרב המוחים נגד הממשלה לוותר על סמלי ממלכתיות ולקבוע תקדימים המערערים את השותפות הישראלית תמיכה יחסית ב״טקסי יום עצמאות חלופיים״, ״הפרעה לנציגי ממשלה בטקסי יום הזיכרון״, וכן החלטת קצינים במילואים להפסיק את התנדבותם – מתקיימת גם חתירה לשימוש בסמלי הממלכתיות הישראלית במעין איתות שיעדם של המוחים איננו פירוק הממלכה כי אם שמירה עליה ועל סמליה.

החרדות שלי

האם מעמדן של הנשים בישראל בסכנה? בקבוצות התומכות בממשלה נתקלת שאלה זו במענה של תמיהה; בקבוצות המתנגדות לממשלה מתקבלת שאלה זו במענה חיובי וחריף. למעשה, מניע חשוב, בולט ומרכזי בפעולות המחאה נגד הממשלה התבסס על ההנחה שהממשלה המכהנת והכוחות התומכים בה מתכוונים לשנות משמעותית את מעמדן של הנשים בישראל – על ידי צמצום השפעתן, הטלת מגבלות על חירותן, בלימת יכולתן להתקדם מקצועית וכלכלית ועוד.

״רשימת הצעות החוק, ההחלטות, התקציבים, השינויים הפרסונליים, המעשים וההימנעות מעשייה […] מבהיל. […] לחשוב כיצד היא תתארך ותתפתח מרגע שיוסרו המחסומים המשפטיים והפוליטיים שעוד מחזיקים מעמד״, נכתב בסקירה מקיפה על יוזמות ממשלתיות הנוגעות למעמד הנשים בישראל.3 טקסטים מעין אלה התפרסמו במקורות רבים ומגוונים. כולם קבעו כי אחת התוצאות הידועות מראש של ההצעות לרפורמה במערכת המשפט תהיה פגיעה בנשים. ״הדרת נשים מהמרחב הציבורי לא תיחשב עבירה על החוק. בג"ץ לא יוכל להגן מפני אפליה בשוק העבודה. המאבק הפמיניסטי יחזור עשורים אחורה״.4

החוששים מפגיעה במעמד הנשים נאחזים במבחר דוגמאות כדי להוכיח שהממשלה כבר פועלת בכיוון זה. לדוגמה, עוד במהלך המשא ומתן להקמת הקואליציה התברר ששתי מפלגות, הציונות הדתית ויהדות התורה, תובעות עיגון בחוק לאפשרות להפריד בין גברים לנשים באירועים ציבוריים בלי שהדבר ייחשב אפליה. ראש הממשלה יאיר לפיד מיהר להגיב לדרישה במילים ״איראן זה לא כאן״. הוויכוח על הפרדה מגדרית מלווה את ישראל כבר לא מעט שנים, והניסיון לסכם אותו בשתי עמדות קצה – ״ישראל פמיניסטית״ לעומת ״ישראל איראנית״ – עושה עוול לשתי העמדות. בלי קשר לסוגיית התמיכה בהפרדה מגדרית או ההתנגדות לה, תביעת המפלגות הדתיות, שקיבלה ביטוי גם במהלכים של הממשלה הנוכחית (למשל, במהלך של השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, להגדיר ימים נפרדים בשמורות טבע5) אינה לחייב הפרדה אלא לאפשר הפרדה. זה הבדל חשוב – בין הנחת המוצא שכל אירוע הוא בהפרדה לבין הנחת המוצא שההפרדה מותרת ויהיו אירועים בהפרדה בלי שהדבר ייחשב עבירה על החוק.

השאלה אם ראוי או לא ראוי לאפשר הפרדה באירועים לקהל שמעוניין בזה היא שאלה מורכבת שהדעות בעניינה חלוקות – יש הסבורים שכל הפרדה פסולה, משום שהיא מבטאת אפליה אסורה, ויש הסבורים שהאפשרות להפרדה היא מעשה של התחשבות באוכלוסיות שאינן מקיימות אירועים שלא בהפרדה. כלומר, שני ערכים מתנגשים כאן: הערך של שוויון גברים ונשים, למי שחושב ששמירה עליו מחייבת לאסור הפרדה, והערך של סובלנות, למי שחושב ששמירה עליו מחייבת לאפשר הפרדה.

אלא שבימים של אווירה מתוחה השיח הציבורי אינו מאפשר ניואנסים, ועל רקע חרדה גוברת של נשים חילוניות, ושל דתיות ליברליות, תומכות שמאל־מרכז, מן האפשרות של מהלכים של ממשלה מסורתית־דתית להצרת צעדיהן, התפתח אחד המיצגים הבולטים ביותר של המחאה: ״מצעד השפחות״. מיצג זה שואב השראה מהספר "סיפורה של שפחה" של הסופרת הקנדית מרגרט אטווד, שהגיבה בהתרגשות על המיצג, ועוד יותר ממנו, בממד החזותי, מסדרת הטלוויזיה בשם זה. הספר והסדרה מבטאים מציאות דיסטופית שבה נשים מוכפפות להחלטות של גברים, ולמעשה נגזל מהן צלם אנוש.

מחאות של נשים ברחבי העולם התאפיינו בתקופות שונות בלבישת בגד או כיסוי כלשהו או בהסרתו כביטוי למחאה נגד התביעה – הגברית, השמרנית, הדתית – לצניעות. נשים בפולין שֶׁמחו נגד הכוונה להעביר חוק המקשה על ביצוע הפלות או אוסר אותן לבשו שחור;6 נשים באיראן השתמשו בהסרת החיג'אב כמחאה על חוקי הצניעות, ומהומות שפרצו לאחר מותה של צעירה שנעצרה בגין אי־עטיית חיג׳אב הובילו לאלימות קשה, שעל פי הערכות נהרגו בה כמה מאות מהמוחים נגד המשטר;7 נשים בליבריה לבשו לבן במחאה נגד אלימות;8 וברשת החברתית טיקטוק התפשטה השנה מחאה נגד חברת הספורט נייקי ב״אתגר שרפת חזיות״ (הרקע היה בחירה בדוגמן טרנסג׳נדר לפרסום חזיית ספורט).9 מחאה זו מהדהדת כמובן את המחאה הפמיניסטית בשנות ה־60 של המאה הקודמת, בארצות הברית ובמדינות נוספות, שכללה, בין השאר, שרפת חזיות כסמל לשחרור מעריצוּת גברית.

הבולטוּת של צעידת נשים לבושות אדום לא עברה כמובן בלי תגובה. המיצג הצטלם היטב והתקבל בתשואות במחנה אחד, אבל פורַש במחנה שמנגד כביטוי לחרדה חסרת בסיס, במקרה הטוב, או כניסיון לעשות דה־לגיטימציה לעמדות לגיטימיות ולסגנון חיים שרווח במחנה השני, במקרה הפחות טוב. נשים שהניפו במחאת נגד שלט פרובוקטיבי שנוסחו ״אנחנו בנות של מלך, שפחה אחותכן!״ זכו גם הן להד נרחב. הללו טענו כנגד מה שכינו ״הדמוניזציה המטורפת הזו שעושים למחנה הימין כבר שנים ועשורים, כאילו אנחנו כנשים נצביע למפלגה שהמטרה שלה לכלוא אותנו. זה כאילו אומרים לנו שאין לנו יכולת לחשוב עצמאית. זה מגוחך״.10 ״אני מרגיש שהמשבר הזה יושב על דמיונות", אמר שמואל אליהו, רבּהּ של צפת. בעלת הטור הימנית עירית לינור כתבה שרק ״מי שסבור שהנשים החרדיות הן שְׁפחות ומכונות ילודה – אולי גם הוא, כמו אטווד, ידמיין את הגרוע ביותר על חברה שהוא לא מכיר״.11
חרדה מצד אחד והיכרות שטחית מן הצד האחר – אלה החומרים שחזונות דיסטופיים נוצרים מהם. הנשים הצועדות באדום מאמינות באמת שאם מדיניות הממשלה לא תיבלם, סופן יהיה כסופן של הנשים ב״גלעד״ של אטווד; ואילו הנשים שמסתכלות עליהן מצידו האחר של המרחב החברתי הישראלי מאמינות באמת שהנשים באדום איבדו את היכולת לקרוא את המציאות.

הערוץ שלי

גישתו הוותיקה של מרשל מקלוהן, על המדיום שמשפיע יותר מן המסר, חבוטה מרוב שימוש, ובכל זאת היא רלוונטית גם בישראל של היום. מקלוהן קבע, באופן כללי, שהאירועים המכוננים בהיסטוריה אינם לידתן של דתות או הופעת תנועות כמו הפמיניזם, אלא מהפכות של הפצת ידע: מהפכת הדפוס, המצאת הרדיו, כניסת הטלוויזיה לסלונים הביתיים, ובהמשך, אחרי מקלוהן, כמובן גם החיים ברשת. המדיום, לפי מקלוהן, הוא לא הצינור להעברת המסר כי אם הכלי שמעצב את המסר. בישראל, ברקע הטלטלה החברתית, התחדש השנה כלי כזה: ערוץ "עכשיו 14".

ערוץ 14 פעיל כבר שנים אחדות, אבל השנה הוא נהנה מתנופה שלא הייתה לו בעבר. הוא זכה גם לרייטינג גבוה יותר,12 אבל עוד יותר מזה – הוא נכנס למרחב השיח הישראלי ככלי שאין עוד אפשרות להתעלם ממנו. "עכשיו 14", בבעלות חברת "ערוץ יהודי ישראלי", הוא ערוץ חדשות ופרשנות המזוהה עם הימין הפוליטי, ורבים מהשַדרים והפרשנים הבולטים בו תומכים במובהק בראש הממשלה בנימין נתניהו. מהלכים שונים ביוזמת הממשלה נועדו לחזק את הערוץ, כלכלית ותוכנית; הוא הערוץ היחיד שראש הממשלה מתראיין בו באופן שגרתי, ויוזמות חקיקה חדשות אמורות לסייע לו בשוק תחרותי.13 המודל שהערוץ שואב ממנו השראה הוא ״המהפך הגדול שיצרה רשת החדשות האמריקנית פוקס, כשהציבה אלטרנטיבה שמרנית לשטף ערוצי התקשורת הליברליים־שמאלניים בארה"ב״.14 הטענה הבסיסית של מובילי הערוץ היא שכלי התקשורת הממסדיים בישראל תומכים בסדר היום של מפלגות המרכז והשמאל. "עכשיו 14" – בדומה לרפורמה המשפטית עצמה – הוא בעיני יוזמיו ומנהליו מהלך לכוונוּן מחדש של השיח הישראלי כך שיהיה מתאם בינו לבין קהל צרכני התקשורת הישראלים.

כמו במקרה של ״פוקס ניוז״ בארצות הברית, גם בישראל אין דרך ברורה לברר מה קדם למה: תרנגולת המתח החברתי או ביצת הזהב של "עכשיו 14". עם זאת, קשה שלא לזהות כיצד נוצר קשר הדוק בין העלייה ברמת הקיטוב והמתח בישראל לבין הדומיננטיות הגוברת של הערוץ. בימים שהמחאה נכנסה לבתי ישראל באמצעות הטלוויזיה, ערוץ "עכשיו 14" היה היחיד שבלט בסיקור ביקורתי ועוין למחאה ובסיקור אוהד ליוזמות הרפורמה של הממשלה. הערוץ סחף אליו צופים שהרגישו מנוכרים לדרך הסיקור של הערוצים האחרים והחל להכתיב טון סיקור שהייתה לו השפעה גם על מפלגות הימין.

כמה מכוכביו של הערוץ משפיעים ונקראים גם ברשתות החברתיות, והם הפכו לקולות בולטים ובעלי השפעה בקהלים הקרובים להם אידאולוגית. כמו במקרים של ערוצים דומים אחרים בעולם, "עכשיו 14" נוקט טון תוקפני ובוטה לעיתים, ומעת לעת נקלע ל״שערוריות״ בשל התבטאויות משולחות רסן של מגישיו. התבטאויות אלה מזינות ויכוח המזין גל של עניין בערוץ ומחזק את מעמדו כמי שמביא לבמה את קולם המושתק, לטענתו, של רוב הישראלים. ״עבור אנשי המחנה הלאומי ורוב העם בישראל הוא אולי המקום היחיד בטלוויזיה בו קולם יכול להישמע״.15; הערוץ אומנם אינו דומיננטי באחוזי הצפייה כפי שאפשר היה לצפות מערוץ המשקף את עמדת ״רוב העם״, בין השאר משום שהוא מתמקד כמעט בלעדית בשידורי אקטואליה ואינו ערוץ ״ברודקסט״ מלא. ובכל זאת, סקרי צפייה מלמדים שכמו במקרה האמריקאי16 גם בישראל כבר ניתן להבחין בפיצול של צופים בין ערוצים שונים בהתאמה עם תפיסת עולם אידאולוגית. ערוצים אחרים הגיבו להתחזקות של "ערוץ 14" בכמה דרכים, ובהן ניסיון להציע גרסה אחרת של איזון שמשמעותו הבלטת דוברים המזוהים עם עמדות הממשלה (ערוץ 11), או, לחלופין, בחירה בקו לעומתי המבטא בחדות רבה יותר את עמדות הצד המתנגד לממשלה (ערוץ 13).

נסיקת הערוץ "עכשיו 14" השנה היא תהליך הניזון מן הקיטוב ומזין אותו. ככל שישראלים מרגישים צורך חזק יותר להתחבר לקבוצה המבטאת את עמדותיהם וככל שהם מטילים ספק עמוק יותר בלגיטימיות של עמדות מנוגדות, כך הם מתקבצים ביתר שאת סביב ״מדורות שבט״ שאינן ישראליות אלא מחנאיות. התוצאה היא התרחקות הולכת וגוברת של הישראלים מקריאת מציאות משותפת. כלומר, הוויכוח שהם מנהלים אינו ויכוח שמשקף פערי עמדות המתייחסים למציאות מוסכמת, אלא ויכוח המשקף פערים על עצם המציאות. ובאירועים שמתרחשת בהם המציאות, כמו בהפגנות, ניכרת זליגה של העימות מן המרקע לשטח – בהפגנות של אנשי המחאה נגד הרפורמה נרשמו לא מעט התנכלויות לשדרים של "עכשיו 14", ובד בבד באירועים ובהפגנות של תומכי הממשלה נצפו ותועדו התנכלויות לשדרים של ערוצים אחרים, שאותם מרבים ב"עכשיו 14" לתקוף ולסמן כיריבים.

למעשה, קרב הרייטינג והאידאולוגיה הבין־ערוצי משקף במידת מה קרבות נוספים המתנהלים בישראל, שמזינים מגמות של היפרדות גם במקומות שאין להם במקור דבר עם אידאולוגיה. כאשר אחד ממנהלי מאֲפיית אנג׳ל הפגין בהקשר פוליטי מול ביתו של רב בבני ברק, נקראו החרדים להחרים את מוצרי המאפייה; כאשר ב"עכשיו 14" הופיע שדרן שקרא לשחרר מהכלא את רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, החל קמפיין ציבורי של אנשי שמאל־מרכז שקרא לחברות מסחריות להפסיק לרכוש פרסומות בערוץ ואיים עליהן בחרם מסחרי אם לא יעשו כן. כמובן, האיום בחרם מצד זה לא נשאר יתום: מולו העמידו שדרני הערוץ איום משלהם בדמות קריאה לצופים להפסיק לרכוש מוצרים של מי שהפסיקו את שיתוף הפעולה המסחרי שלהם עם הערוץ.

רוצה לומר, מציאות של פיצול אידאולוגי בצריכת שידורי טלוויזיה מחנאיים מובילה למציאות של פיצול אידאולוגי גם בצריכת מוצרים בני קיימא (מוצרי מזון, שירותי בנקאות) שבינם לבין אידאולוגיה אין דבר וחצי דבר. במובן זה, כאמור, הנסיקה של "עכשיו 14" – ומהלכים נגדיים כמו ההחלטה של ערוץ 13 להיות מי שמדבר בקולם הברור של מתנגדי הממשלה (אולי המקבילה הישראלית של רשת MSNBC האמריקאית) – משקפים את מה שקרה בישראל השנה, ובמידה רבה מבטיחים, או לפחות משפרים את הסיכוי, שזה מה שיקרה בה גם בשנה הבאה.

לסיכום: התרבות מעצבת, וגם משקפת, את הלכי הרוח בחברה. הדגל – ששני מחנות ניצים נאחזים בו, השפחה – כסמל תרבותי (מוצדק?) המשקף את חרדת האופוזיציה, והערוץ – שמהדהד את קולו (המושתק?) של מחנה הקואליציה – שלושתם ביטויים עכשוויים לישראל חיונית, סוערת וקרועה מבפנים.

הערות

1. אורן זיו. בעיני "אחים לנשק" הגוש נגד הכיבוש צריך לשבת בשקט בפינה. שיחה מקומית (2.7.2023); רועי בר־און רוטמן. אחים לנשק הרביצו לי כי הזכרתי להם את הכיבוש. הארץ (3.7.2023).

2. גדעון דוקוב. להניף ולא לטעות: דגל ישראל הוא לא סמל המחאה. מקור ראשון (19.4.2023).

3. רוני דורי. מיזוגיניה ממשלתית: מעמד האיש/ה. מוסף כלכליסט (20.7.2023).

4. רותם איזק. צפו פגיעה, זו מתקפה ישירה על נשים: ההיבט המגדרי של המהפכה המשפטית.
ynet (18.2.2023).

5. אמיר אטינגר. ביוזמת הממשלה: פיילוט חדש שיאפשר רחצה נפרדת במעיינות יוצא לדרך. ישראל היום (31.7.2023).

6. אנה נוביקוב. הנשים בשחור של ורשה. הארץ (23.10.2016).

7. Mehrzad Kohanrouz. Iran protests: Return of morality police met by defiance. BBC (July 27, 2023)

8. Franck Kuwonu. Women: Liberia’s guardians of peace. Africa Renewal (April-July 2018)

9. Ariel Zilber. Burn bra challenge’ gains momentum on

TikTok in calls to boycott Nike over Dylan Mulvaney ads. New York Post (April 12, 2023)

10. מיכל ברונר. "ברגע שכתבנו את השלט הזה כל הרפש יצא החוצה נגדנו". mako (30.4.2023).

11. עירית לינור. מה יוצרת "סיפורה של שפחה" מלמדת על המחאה?. ישראל היום (15.3.2023).

12. דוד ורטהיים. ערוץ 14 מתחזק: מאיפה מגיעים הצופים, והאם מדובר בטרנד או מגמה. וואלה (14.3.2023).

13. שוקי טאוסיג. שר התקשורת הודיע כי יעניק הקלה נוספת לערוץ 14. העין השביעית (23.5.2023).

14. כתבי מקור ראשון. יצחק מירילשוילי: יזם, משקיע ופילנתרופ, בעלי ערוץ 14. מקור ראשון (14.2.2022).

15. אלי ורד חזן. ערוץ 14 מוביל את הדרך לתקשורת מאוזנת. מידה (2.3.2023).

16. Amy Mitchell, Jeffery Gottfried, Jocelyn Kiley, & Katherina Eva Masta. Section 1: Media sources: Distinct favorites emerge on the left and right.
Pew Research Center (October 21, 2014)

הקודםהבא