בעת חתימתה של סקירה זו, כוחות גדולים של צה"ל פועלים קרקעית החל מה-17 ביולי 2014 בתוך רצועת עזה. קדמו לכך 10 ימים בהם חמאס שיגר מידי יום עשרות רקטות כנגד ישובים ישראלים ואף הגיע בשיגוריו עד לפאתי חיפה שבצפון. מערך "כיפת ברזל" יירט בהצלחה את מרבית הרקטות וחיל האוויר ביצע מאות תקיפות נגד מטרות חמאס. דחיית חמאס את הצעת הפסקת האש המצרית, המשך מאסיבי של ירי הרקטות וניסיונות לחדור לשטחה של ישראל באמצעות מנהרות תקיפה הוביל את הקבינט הישראלי להחליט על פעולה קרקעית. מוקדם להעריך את כול משמעויותיו של העימות הצבאי מול החמאס, אך יש בו כדי להדגיש את משקלה של שנת 2014 כצומת דרכים אסטרטגי. צומת זה מתייחס במיוחד לכיוון בו תתפתחנה הסוגיה הישראלית-פלסטינית וסוגיית הגרעין האיראני. שני הנושאים מאתגרים את "משולש היחסים": ישראל-ארה"ב-הקהילה היהודית אמריקנית. המו"מ המדיני עם הפלסטינים שהסתיים ללא תוצאות עם תום המועד שהוקצב לו (סוף אפריל 2014) והעימות הצבאי מול החמאס, מעמידים את ישראל בפני אפשרות התפתחותם של תרחישים חלופיים בעייתיים. במקביל, הסכם הביניים שהושג עם איראן והשיחות על הסדר הקבע שמתנהלות בעקבותיו בווינה מעוררים בישראל חששות כבדים. החודשים הקרובים מחזיקים פוטנציאל למתחים בין וושינגטון לירושלים שעלולים להעיק על יהדות ארה"ב ולכרסם בחוסנו של ה"משולש", המהווה אבן יסוד בעוצמתם של ישראל והעם היהודי.
נמשך הכרסום במעמדה הבינ"ל של ארה"ב, המעצמה שידידותה וסיועה לישראל כה קריטיים ושהינה גם בית בו משגשגת באופן חסר תקדים קרוב למחציתו של העם היהודי. ישראל תושפע משמעותית לא רק משינוי באיכות יחסיה עם וושינגטון אלא גם כתוצאה משינוי במעמדה הגלובלי של ארה"ב. השתרשות הפרספציה האזורית כי ארה"ב – בעלת בריתה של ישראל – נמצאת בתהליך של שקיעה ושל נטישת המזה"ת, שוחקת בכוח ההרתעה של ישראל ובעוצמה המיוחסת לה.
ישראל ניצבת מול מציאות אזורית בלתי יציבה, בה גובר הקושי להתנהל מול ממשלות מוחלשות, שאינן "כתובת" ממשית למתרחש בתוך שטחן הריבוני ואשר שחקנים לא מדינתיים בעייתיים מתחזקים על חשבונן. מבחינתה של ישראל, התערערו מאוד העוגנים שסיפקו לאורך השנים יציבות אסטרטגית יחסית: הדחתו של מובארק וערעור היציבות במצרים בכלל ובסיני בפרט, המשבר העמוק ביחסים עם טורקיה שספק אם ישובו לקדמותם, התפרקותה בפועל של סוריה, האיומים על היציבות ועל המונרכיה בירדן, חילופי המשמרות הצפויים בהנהגת סעודיה והקושי של עיראק לשמור על אחדותה ולהחניק את הטרור הפנימי.
המו"מ המתנהל מול איראן חושף אי-הסכמה משמעותית בין ישראל וארה"ב אודות יעדיו. בעוד ישראל מתנגדת קטגורית להסכם שיאפשר לאיראן יכולת עצמאית להעשיר אורניום, ארה"ב והמערב נכונים להשלים עם הסדר קבע שיותיר לאיראן יכולות גרעיניות, כולל העשרת האורניום בשטחה. עיקר כוונתה של ארה"ב הנו להבטיח שלאיראן לא תהיה יכולת פריצה מהירה לפצצה גרעינית. יעד זה אינו מספק את ממשלת ישראל. ישראל עלולה למצוא עצמה במציאות בה הסדר הביניים עם איראן מוארך עוד ועוד, או במציאות של הסדר קבע בלתי מספק. ירושלים תיוותר עם הדילמות הקשות – האם לתקוף את מתקני הגרעין באופן עצמאי ובניגוד לעמדת וושינגטון.
מאמציו של מזכיר המדינה ג'ון קרי להשיג פריצת דרך לקראת הסכם ישראלי-פלסטיני נסתיימו בכישלון. התקופה שלאחר תום העימות הצבאי עם חמאס, עשויה להציב בפני ישראל אתגרים חדשים בזירה המדינית. לא ברור מה יהיה גורל הסכם האיחוד בין פתח' וחמאס והאם ממשלת הטכנוקרטים שהוקמה בהסכמה משותפת אכן תוביל כמתוכן לבחירות כלליות. היווצרותו של ואקום מדיני עשויה לדחוף הפלסטינים לממש את איומיהם ולהפעיל מערכה מדינית-משפטית נגד ישראל בזירה הבינלאומית. בלי תהליך שלום אמין, ישראל עלולה למצוא עצמה גם מול מערכה מתגברת של דה-לגיטימציה וסנקציות.
התגברות המתח ביחסי ירושלים–וושינגטון עלולים לחזק מגמות שמקננות בארה"ב, ושבשלב זה עדיין רחוקות מלהיות דומיננטיות, לפיהן ישראל מצטיירת כמי – שבחוסר גמישותה בנושא הפלסטיני, ובגישה האגרסיבית שהיא מפעילה כלפי איראן – הנה פוגעת באינטרס הלאומי האמריקני. מצדדי קו זה בארה"ב טוענים כי ארצם עלולה להיסחף למלחמה נוספת במזרח התיכון בניגוד לרצונה, תדמיתה בעולם המוסלמי נפגעת, היא נדחקת לבידוד בפורומים בינ"ל וסופגת ביקורת מזיקה בעטיה של תמיכתה בישראל.
יהדות ארה"ב עשויה להיות אפוא מאותגרת ביתר חריפות ככול שייפתח פער בעמדות בין ישראל וארה"ב, ככול שישראל תלחץ ל"גייס" את יהדות ארה"ב למאבק, וככול שישראל תפעל בחצר הפוליטית האחורית של הממשל (ובייחוד אם תצטייר כמי שמסייעת למפלגה הרפובליקנית). מציאות כזו עלולה להעמיד את הקהילה היהודית בארה"ב במצב לא נוח ולחשוף ביתר בולטוּת את המחלוקות הפנימיות בסוגיה, ובמיוחד על רקע טענות שלפיהן מדיניות החוץ האמריקנית במזה"ת מושפעת על ידי ישראל והלובי היהודי באופן שמנוגד לאינטרסים של ארה"ב עצמה.
מאידך יש גם התפתחויות חיוביות מבחינתה של ישראל במזה"ת: מדינות ערב טרודות בבעיות פנים וכלכלה מעיקות ויציאתן למלחמה נגד ישראל אינה נראית כתרחיש סביר; הצבא הסורי נשחק מאוד ועסוק במלחמת האזרחים; התפרקותה של סוריה ממרבית הנשק הכימי שהיה בידיה, הציר איראן-דמשק-חיזבאללה מאוים; האסלאם הפוליטי איבד ממעמדו וזוהרו וסולק מכס השלטון במצרים; חמאס איבד את בסיסו בסוריה, ובעקבות הדחת ממשלת האחים המוסלמים הפך בעיני שליטי מצרים לאויב; העימות הצבאי בין ישראל והחמאס חשף שיתוף אינטרסים משמעותי בין ישראל, מצרים, ערב הסעודית ומדינות ערביות מתונות נוספות החוששות מעליית כוחם של האחים המוסלמים ולכן רואות בחמאס אויב. שיתוף אינטרסים זה יוצר לישראל הזדמנות להעמיק קשריה באזור ולחזק את הציר המתון הרואה עצמו מאוים על ידי האסלם הקיצוני. מעמד חיזבאללה בירידה עקב התגייסות הארגון ללחימה פעילה לצדו של אסד, הסכמי השלום עם ירדן ועם מצרים נותרו על מכונם; נמשך בהצלחה פיתוחם של שדות הגז וגורמים אזוריים מחפשים קשר אל ישראל אל מול איומי הציר האיראני.
תוך שקלול התמונה כולה, אנו מסיתים השנה את מחוג המצביעה על מצבה הגיאופוליטי של ישראל לכיוון השלילי בזהירות ובאופן מתון אך מתריעים מפני פוטנציאל ממשי להמשך השחיקה.
