בהבנָיית הזהות הן בישראל והן בארה"ב מורגשים כיום תהליכי שינוי. שינויים אלה מתחוללים במקביל זה לזה ויש ביניהם כמה נקודות השקה, אך הם תהליכים נפרדים, ובמקרים מסוימים אף מתנהלים בנתיבים שונים.
דו"ח מכון המחקר פּיוּ שפורסם ב-20133 הציג רוב של מבוגרים יהודים-אמריקנים בעלי תחושת השתייכות ליהדות וסולידריות יהודית. התוצאות הצביעו גם על קיומה של קבוצה עולה (וצעירה יותר) שבעיניה יהודיוּת היא מוצא אתני במובן המתָאֵר של מונח זה, אך היא איננה מהווה את בסיס הזהוּת. עבור הקבוצה הראשונה, היהודיוּת מהווה "דת אזרחית"4 המסומלת באמצעות ההמשָׂגה המסורתית יותר של זהוּת דתית, אם כי איננה זהה לה. לעומתה, לקבוצה השניה (המהווה כיום כ-20% מכלל המבוגרים היהודים) אין קשר כזה לנורמות של סולידריות יהודית ומחויבוּת ליהדות. ככל שיורדים בקבוצות הגיל, כך גדֵל שיעורה של קבוצה זו של 'יהודים חסרי דת'.
לשינוי חשיבתי זה על הזהות יש השלכות גם על עתיד המעורבות הציבורית והפוליטית הכרוכה בזהוּת יהודית בקרב הקהילה היהודית, ועל אופי הקהילה עצמה. מגמה זו עתידה להזיק לחיים הקהילתיים היהודיים בארה"ב כפי שהם מתקיימים כיום והתקיימו בעבר הקרוב. האפשרויות העומדות בפני הקהילה היהודית בבחירת מדיניותה בסוגיית הזהוּת כוללות נקיטת צעדים לחיזוק ולהרחבת היכולות ומידת האטרקטיביוּת של הצורות הקיימות להזדהוּת יהודית, הפעלת מנגנונים חדשים להתאמת החיים הקהילתיים לתפיסות המשתנות של הזהות היהודית, או צְפִיָה פאסיבית בתופעה הולכת ומתרחבת, שבה יש בארה"ב מספר רב ואף גדֵל בהתמדה של יהודים המזדהים כיהודים, בצד התכווצות מתמדת של ה"קהילה" היהודית ה"מחויבת".
הזהות היהודית חשובה, כמובן, גם בישראל, אבל צורות הביטוי שלה שונות מאלו שמאפיינות את התפוצות. בישראל, הזהות היהודית היא בראש ובראשונה זהות לאומית-פוליטית המבטיחה לבעליה היכָּללוּת בקולקטיב החברתי-כלכלי-פוליטי הישראלי. ההתפתחויות בשנה זו נגעו גם למבנה זהוּת זה. בכנסת הועלו יוזמות חקיקה שנועדו לחזק את הזהות היהודית של מדינת ישראל. יוזמות נוספות כללו את החלטתו של השר לענייני דת, נפתלי בנט, לפעול להקמת מתחם תפילה בסמוך לצד הדרומי של הכותל המערבי, שבו ניתן יהיה לקיים טקסי תפילה שוויוניים ולא-אורתודוקסיים. כמו כן, לראשונה בהיסטוריה, מאז ה-1 בינואר 2014 החלו ארבעה רבנים רפורמים לקבל שכר מן המדינה. הזהות היהודית בישראל משתנה גם כתוצאה מתנועת התחדשות יהודית בקרב ציבורים מן הקצה החילוני יותר של הספקטרום. מגמה זו קיבלה ביטוי בולט כאשר חברת הכנסת החדשה רות קלדרון (יש עתיד) ניצלה את נאום הבכורה שלה בכנסת להעברת שיעור בתלמוד.
כללית, המשיבים לסקר המכון למדיניות העם היהודי פירשו את ממצאי המחקר של מכון פּיוּ כלא מדאיגים במיוחד, אך גם לא כמשביעי רצון. בסולם בן חמש נקודות, איש מן המשיבים לא בחר בתשובת קצה ("שלילי לחלוטין" או "חיובי לחלוטין") בתגובותיהם למחקר. יחד עם זאת, רוב המשיבים לשאלה שעסקה במחקר פּיוּ (60%) חשו כי המסר שעולה ממנו הוא שלילי, אם כי יש בו גם פתח מסוים לתקווה. מבין שאר המשיבים, הרוב (24%) ראו את הממצאים כנייטרליים, ו-16% ראו אותם כחיוביים. כשהמשיבים התבקשו להעריך בעצמם את המצב לנוכח הממצאים העולים ממספר מחקרים עדכניים, הדפוס התהפך: 58% הצהירו שהם צופים עתיד חיובי ליהדות אמריקה, אם כי יש גם מקום לדאגה ועמידה על המשמר; 31% מתוכם ביטאו עמדות פסימיות, יחד עם סיבה מסוימת לתקווה. שוב, גם בשאלה זו, איש מהמשיבים לא בחר באפיון הקצה החד-משמעי לשלילה או לחיוב.
שאלות נוספות בסקר שפכו אור על הגורמים המניעים את המשיבים להשיב כך. מבין המשיבים, 45% ראו את הנישואים המעורבים כמקור חולשה חד-משמעי, ו-30% נוספים ראו את התופעה בשלילה, אך ייחסו לה גם היבטים חיוביים מסוימים. העובדה שאחרים ראו את תופעת הנישואים המעורבים כנייטרלית או כחיובית במידה מסוימת מפתיעה פחות, שכן גם כמה מאלה שראו אותה כשלילית טענו כי רבים מהילדים הנולדים מנישואים מעורבים ממשיכים להזדהות כיהודים, וכי התוצאה נטו היא הגדלת מאגר האנשים הבוחרים להזדהוֹת עם העם היהודי.
צמד שאלות עסק בניסיון לברר עד כמה הקטגוריה שמחקר פּיוּ הגדיר כ"יהודים חסרי דת" אמורה לקבל תשומת לב מוגברת מצד שאר הקהילה היהודית, והאם הציבורים בקטגוריה זו, כמו גם בקטגוריה של ילדים מנישואים מעורבים, אמורים ליהנות ממאמצי קירוב מיוחדים בתחום החינוך היהודי. אף אחד מהמשיבים לא סבר שאין צורך לעשות דבר, ורובם צידדו במאמצים ליצירת מעורבות פעילה באמצעות מערכת בתי הכנסת (21%), או בערוצים לא-דתיים (56%), או בשתי הדרכים. רוב המשיבים (56%) סברו כי לשם כך יש צורך חיוני באמצעים חדשים, בעוד מספר קטן יותר (30%) סמכו על ערוצי החינוך והקירוב הקיימים.
אלה שסברו שיש צורך והצדקה לנקיטת אמצעים מיוחדים נטו להדגיש את ה"אוריינות" היהודית (שבהקשר זה פירושה הזדהות עם המורשת והתרבות היהודית), והצביעו על ממצאי מכון פּיוּ כמאששים זאת. הדגש המתמיד על חינוך ואוריינות יהודית באמצעות השקעת מאמץ קולקטיבי משמעותי יותר בלט מאוד בתשובות לשאלות שעסקו בבירור ההנמקות שמאחורי התשובות. האמונה המשותפת למשיבים היתה כי ברשתות החינוך הקיימות אין די להתמודדות עם אוכלוסייה שצריך להגיע אליה ולקרב את חבריה בדרכים ש"ימצאו הד בלבם ויוכלו לעזור בבניית זהותם היהודית, תוך כדי תהליך הפיכתם ל'יהודים אורייניים'."5
אף אחד מן המשיבים לא ראה בהתחזקות הדתיוּת היהודית בארה"ב מגמה שלילית לחלוטין. למעשה, רוב המשיבים ראו מגמה זו או כחיובית לחלוטין (19%), או כחיובית עם כמה היבטים שליליים (37%). רוב ההיבטים השליליים שצוינו היו עקיפים; שליש מן המשיבים ציינו שהגידול הזה משקף את הידלדלות המרכז וצמיחת שני הקצוות הקיצוניים של ספקטרום ההשתייכות ליהדות. יותר מרבע מהנסקרים סברו שהדתיוּת אינה מתאימה להתמודדות עם שלל האתגרים שמציבים החיים היהודיים באמריקה, או שהיו מוטרדים מכך שהתחזקות הדתיוּת היא בעיקרה השתקפות של הגידול באוכלוסיית החרדים (19%).
הסיכום המצטבר מהערכות ה'נטו' שסיפקו המשיבים לסקר מעלה כי למגמות ולכוחות הפועלים בשנים האחרונות נודעה השפעה כללית שלילית על היבט הזהות היהודית (55%). פחות מרבע מהמשיבים ראו מידה מסוימת של מגמה חיובית. זוהי חריגה מפתיעה ממה שניתן לצפות על סמך הידע המקובל, והיא מבליטה את ההשפעה שיש לוויכוחים הגדולים המתנהלים בשאלת תקפותם ומעמדם בישראל של הזרמים השונים ביהדות, לפחות לתפיסתם של משקיפים בעלי עניין. יחד עם זאת, על-פי ההנמקות שסיפקו המשיבים, הבעיה המטרידה עוד יותר היא שיעורי ההתבוללות מחוץ לישראל, ומעמדם של זוגות בנישואים מעורבים וילדיהם. עניין זה עשוי לשפוך אור על השאלה מדוע סוגיית מעמדם בישראל של הזרמים השונים ביהדות נתפסת כבעלת חשיבות כה רבה בעיני חברי קהילות התפוצות, המוטרדים בעצמם בשאלת ההמשכיות שלהם כקהילה.
אמנם תנועת ההתחדשות היהודית בישראל עשויה לבשר על תמורה נרחבת יותר בזהות היהודית בישראל, אך המגמות הנמשכות בתפוצות, שעד עתה לא נתקלו בכוחות אמינים שיוכלו להבטיח עמידה באתגרים שהן מציבות, גורמות לנו לדרג את מדד הזהות היהודית כממד שבו חל בשנה זו שינוי קל לרעה.
