ראש פרויקט
ד"ר שלמה פישר
משתתפים:
חיה אקשטיין, אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, רמי דניאל, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג,
שלום סולומון ואלד, עינת וילף, סוזנה כהן-וייס, סיימון לוקסמברג, דוד לנדס,
דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, דן פפרמן, עוזי רבהון, שמואל רוזנר, ג'ון רסקיי
עורכים:
רמי טל
בארי גלטמן
אחד הביטויים החוזרים ונשנים למכשול ביחסי ישראל-תפוצות מתייחס לקושי להתאים את הפרהסיה היהודית-ישראלית לציפיות של יהודים במקומות אחרים בעולם. יהודים שאינם ישראלים (וגם לא מעט ישראלים) מרבים להתלונן על העדרו של ״פלורליזם״ יהודי בישראל – ומכוונים בזה, בעיקר, לעובדה שליהדות האורתודוקסית יש בישראל מעמד עודף על פני זרמים יהודיים אחרים. השנה סיפקה הסאגה הבלתי-נגמרת של העימות על רחבת הכותל הזדמנות נוספת להבחין בכך שישראל אינה נחושה להתאים את אורחותיה לציפיות של יהודי התפוצות, גם לא כאשר מושגות החלטות פשרה שמטרתן התאמה כזאת.
העבודה שנערכה במכון למדיניות העם היהודי השנה מלמדת שישנו קושי מובנה בהנחלה של ״פלורליזם״ יהודי מוסכם בישראל, משום שלמרות ההסכמה הרווחת על צורך בסובלנות ומגוון, ישנו ויכוח על השאלה כיצד צריך להיראות מגוון יהודי ומה פירושו. ישנו גם קושי לשכנע את הציבור היהודי שנדרש שינוי, משום שתשעים אחוזים מהיהודים בישראל מרגישים נוח לחיות בישראל ״כמי שהם״. קרי, מבחינתם לא ניכרת בעיה אקוטית המחייבת שינוי. יותר מזה: בקרב מי שנוחותם גבוהה יותר ניכרת הנטייה הפוליטית לימין והנטייה הדתית לכיוון הדתי-חרדי, כך שהקואליציה המנהלת כיום את ענייניה של ישראל היא קואליציה של יהודים מרוצים המרגישים נוח במצב הקיים.
עובדות אלה התבררו מתוך סקר שנערך במסגרת עבודה נרחבת של המכון למדיניות העם היהודי לבחינת מצב הפלורליזם בישראל, ולביסוסו של ״אינדקס הפלורליזם״, שיוכל לעקוב אחר שינויים ומגמות הנוגעים ליכולתם של ישראלים וליכולתן של קהילות ישראליות לחיות זו לצד זו מתוך כבוד הדדי.1 בשנת העבודה הראשונה על אינדקס הפלורליזם התמקדה העבודה ביהודי ישראל בלבד, כאשר הגדרת המוצא של העבודה קבעה כי פלורליזם יהודי הוא ״מצב שבו ליהודים מקבוצות חברתיות, אידיאולוגיות ודתיות שונות, בעלי אמונות שונות והנוהגים מנהגים שונים, בלי קשר למינם ולמוצאם, יש הזדמנות שווה להביע את שונותם באורח לגיטימי בזירה הציבורית״.
מעבודת המכון התברר כי קבוצות יהודיות שונות בישראל נוטות לקבל את ההנחה התיאורטית שעל פיה שונות בקרב יהודים היא עניין טבעי ולגיטימי, שאינו פוגע בהכרח בלכידות הלאומית. לדוגמה, הקביעה שעל פיה ״דתיים, מסורתיים, חילונים, כולם יהודים טובים במידה שווה״, זוכה להסכמה רחבה בקרב קהלים שונים,2 וכמוה גם הקביעה ״ממשלת ישראל צריכה להתחשב הרבה יותר בדעת המיעוט״. עם זאת, כפי שניכר גם במחקרים משמעותיים נוספים שנערכו השנה בישראל,3 בסוגיות עקרוניות רבות ניכר הפער בין קבוצות שונות, הן בחלוקה על פי מפתח פוליטי, והן בחלוקה על פי מפתח של רמת דתיות. לדוגמה: בשאלה האם צריך לאפשר נישואים אזרחיים בישראל עולה מידת ההסכמה ככל שמתקדמים (דתית) מהדתי לחילוני, וככל שמתקדמים (פוליטית) מהימין לשמאל.
כן ניכר הפער ביחס העקרוני של קבוצות שונות לבני קבוצות אחרות באוכלוסייה היהודית. לדוגמה, לחילונים, חילונים קצת מסורתיים, ומסורתיים, דעה שלילית מאוד על תרומת החרדים למדינה, אך לדתיים (דתי ליברלי, דתי, חרדי) דעה שלילית מקבילה בחומרתה דווקא על תרומת היהודים הרפורמים למדינה. לישראלים הנוטים לשמאל דעה שלילית למדי על המתנחלים, אך לישראלים הנוטים לימין דעה שלילית מובהקת על אנשי שמאל.
לא במפתיע, מן המחקר הזה וממחקרים אחרים ניכר גם הפער בין עמדות של יהודים בישראל לבין עמדות של יהודים במקומות אחרים בעולם, העשוי להקשות על כל ניסיון לעצב בישראל מרחב של פלורליזם יהודי המאפשר למספר רב של יהודים ״להרגיש בבית״ בישראל. לממשלת ישראל תפקיד משמעותי בהתמודדות עם אתגר זה. עיקרו: שרטוטה של מדיניות החותרת לשיווי משקל מיטבי, שיאפשר לקבוצות יהודים שונות ורבות ככל האפשר לבטא את יהדותן במרחב הציבורי מתוך כבוד הדדי. דוגמה מובהקת לקושי שעמו מתמודדת ישראל אפשר למצוא בסוגיה שאיתה התמודדה הממשלה בשנה החולפת, ושעדיין לא הגיעה לפתרונה המלא. מרבית בעלי הדעה מקרב יהודי ישראל אינם מקבלים את העמדה שלפיה ״צריך לאפשר לנשים להניח תפילין בכותל״ – עמדה מקובלת מאוד בקהילות יהודיות אחרות בעולם, שגם עשויה להיתפס בעיני רבים מהם כנייר לקמוס לבחינת מצבו של הפלורליזם היהודי בישראל.
זאת ועוד: גם בחברה הישראלית עצמה ישנה מחלוקת עזה בין קבוצות יהודיות בשאלת ההיתר לנשים להתפלל כמנהגן בכותל – מחלוקת שאפשר לזהות אפילו בחלוקה בין עמדותיהם של מי שמגדירים את עצמם ״חילונים לחלוטין״ ובין מי שמגדירים את עצמם ״חילונים קצת מסורתיים״4 (ראו גרף). וכאמור, יהודים ניכרים לא רק ביחסם לעמדות אלא גם ביחסם לקבוצות אחרות של יהודים. כך, ביחס לשתי הקביעות ״עדיף שהומוסקסואלים לא יהיו חברי כנסת״ ו״הרפורמים הם לא ממש יהודים״ ישנו רוב יהודי-ישראלי ברור שאיננו מסכים לשתי הקביעות (79 אחוזים אינם מסכימים שישנה בעיה להומוסקסואל לכהן כחבר כנסת, 72 אחוזים אינם מסכימים שהרפורמים אינם ממש יהודים). ועם זאת, שוב ניכרים פערים משמעותיים בעמדות כלפי קבוצות אלה (הומוסקסואלים, רפורמים) על פי רמת הדתיות של המשיבים (ראו גרף אמירות שליליות).
מכמה מן העבודות שנעשו השנה במכון במסגרת פרויקט הפלורליזם עולה כי יהודים בישראל – וגם במקומות אחרים בעולם – מתקשים לעיתים קרובות לספק תשובות עקביות כאשר הם מתבקשים לדון בזהותם היהודית, ובאופן שבו היא יכולה להתקיים לצד זהותם היהודית השונה (לעיתים במידה ניכרת) של יהודים אחרים.
בישראל, לדוגמה, בא קושי זה לידי ביטוי כאשר מנסים ליישב את הקביעה של מחצית הישראלים היהודים אומרים ש״די חשוב״ או ״מאוד חשוב״ בעיניהם ״לגור במקום מגוון ככל האפשר מכל בחינה שהיא״ – ובה בשעה רובם גם אומרים ש״די״ או ״מאוד״ חשוב להם ״לגור במקום שבו רוב האנשים דומים לי מבחינה דתית״.5 או כאשר מתייחסים לפער בין ההסכמה ש״כולם יהודים טובים״ (שהתייחסה לקבוצות של דתיים וחילונים) לבין נטייתן של קבוצות מסוימות, בעיקר דתיים וחרדים, לקבוע שיהודים רפורמים ״אינם ממש יהודים״. כלומר, הסובלנות של יהודים דתיים בישראל כלפי חילונים, שלחלק ניכר מהם אדישות תיאולוגית, אינה מתרחבת לכדי סובלנות כלפי יהודים שהתיאולוגיה שלהם מציבה תחרות לאורתודוקסיה.
תמונת מצב יהודית זו, שעולה ממנה שאיפה לאחדות לצד מחלוקות עמוקות מסבכת את רמת הנכונות של קבוצות שונות לעצב בישראל חיים המקנים לכלל היהודים ״הזדמנות שווה להביע את שונותם באורח לגיטימי בזירה הציבורית״ – ואיתה גם את היכולת לאפיין במדויק את מצב הפלורליזם היהודי בישראל. כך, משום שמה שנתפס בעיני יהודים מקבוצה אחת כפגיעה באורח חיים פלורליסטי – לדוגמה, הפרדה בין גברים ונשים באירועים שונים – נתפס בעיניהם של יהודים אחרים כמפגן של פלורליזם (שהרי הפרדה מאפשרת גם ליהודים שבאופן רגיל אולי היו נמנעים מהשתתפות באירועים אלה לקחת בהם חלק). במילים אחרות: עצם מהותו של ״פלורליזם״ הוא נושא הנתון במחלוקת, ועל כן כל מדידה שלו צריכה לקחת בחשבון את עמדות המוצא של המודדים והנמדדים, ולאפיין את המגמות בהתאם.
