ראש פרויקט
ד"ר שלמה פישר
משתתפים:
חיה אקשטיין, אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, רמי דניאל, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג,
שלום סולומון ואלד, עינת וילף, סוזנה כהן-וייס, סיימון לוקסמברג, דוד לנדס,
דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, דן פפרמן, עוזי רבהון, שמואל רוזנר, ג'ון רסקיי
עורכים:
רמי טל
בארי גלטמן
עד שלהי שנות ה-70 של המאה ה-20, מנהיגי הקהילה חשו עצמם בבית באוסטריה יותר מאשר האוכלוסייה היהודית בכללותה. ה"ווינאים הוותיקים" בכלל, והנהגת הקהילה בפרט, סיגלו לעצמם גישה פשרנית יותר כלפי אוסטריה, לעומת זו שהייתה לעקורים ולפליטים, הציגו נטייה חזקה יותר להשתלבות חברתית, טיפחו קשרים עם פוליטיקאים מקומיים וטענו בתוקף שהם באוסטריה על מנת להישאר בה.12
העקורים והפליטים, שנמלטו אחרי המלחמה מאנטישמיות ופוגרומים בארצות מולדתם, הגיעו לאוסטריה משום שראו בה מקום מבטחים, אך חשו שהם "יושבים על המזוודות". הם ראו בשהייתם במקום כ"מקריות כתוצאה ממלחמה", ולא כמעשה מכוון. ואכן, הם לא חזו לעצמם עתיד במקום, אלא שהו בו באופן ארעי ממבחר סיבות אישיות. הנס הכלכלי האוסטרי אִפשר להם לחיות בנוחות, אולם החיים והטקסים היהודיים התקיימו מאחורי דלתיים סגורות. היהודים לא רצו למשוך תשומת לב. הם חיו בשני עולמות: העולם החיצוני, אשר כלל את מקום העבודה ושבו היה עליהם לקיים קשרים עם אנשים שכלפיהם חשו פחד, בוז או חוסר אמון, והעולם היהודי הפנימי, עולם המשפחה והחברים. למרות זאת הם נשארו באוסטריה וקיימו את שגרת יומם. גישתם כלפי קיום חיים יהודיים בווינה באה לידי ביטוי בחוסר נכונותם, ככלל, לתרום כספים לייסוד מחדש של מוסדות הקהילה היהודית המקומית, לעומת נכונותם לתרום ביד רחבה למדינת ישראל. בדומה לכך, מרבית היהודים שאפו להימנע מעיסוקים ומסגנונות חיים שדרשו מחויבות ארוכת-טווח כלפי אוסטריה.
בני הדור שלאחר-המלחמה חשו אט-אט יותר ויותר בנוח בסביבה הווינאית. בזכות הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, הם פיתחו תחושת ביטחון עצמי כיהודים, תחושה שהייתה חזקה הרבה יותר מזו של הוריהם. הם חשו עצמם בטוחים יותר ומקובלים יותר בסביבתם והפגינו את יהדותם בצורה גלויה יותר. יתר על כן, מאחר שגדלו בווינה ונחשפו לחברה ולתרבות המקומיות, הם כוננו קשרי ידידות עם לא-יהודים, ואחרי שנות ה-70 הם החלו להסתכל קדימה לעבר עתיד אפשרי במקום.
משנות ה-80 ואילך, כבר היה ברור שהיהודים מהדור שלאחר המלחמה כבר "פרקו את המזוודות". הם חשו יותר ויותר שהם "כאן כדי להישאר" והשתתפו בצורה פעילה בחיי הכלכלה והחברה של וינה. הדור שלאחר המלחמה גם אימץ עמדה ציבורית פתוחה יותר. הם מבטאים את מורת רוחם בגלוי, ולא בדלתיים סגורות, עומדים על זכויותיהם בפומבי, מפגינים את עקרונותיהם וחששותיהם ברחובות ומבקשים לעצמם פרסום בתקשורת. הם אינם נרתעים מהעברת ביקורת על פוליטיקאים אוסטרים ומגישים תלונות רשמיות ותביעות משפטיות נגד יחידים וקבוצות כדי להבטיח את שלומם של יהודי אוסטריה, את האינטרסים ואת חופש הדת שלהם יתרה מכך, למרות שהם התקשו להגדיר זאת, הם אף החלו לראות בעיני רוחם אימוץ של זהות אוסטרית ולדון על כך – נושא שקודם לכן היה בחזקת טאבו שלא ניתן להעלותו על הדעת.
הדורות השני והשלישי לאחר המלחמה מפגינים זהות אוסטרית חזקה אף יותר ומציגים את יהדותם בפתיחות רבה יותר לעומת הדורות הקודמים, ובכלל זה חבישת כיפה בפומבי. הצעירים כיום מתעניינים הן בזהות יהודית חזקה יותר והן בקשר קרוב יותר לחיים המקומיים. הם מעוניינים להישאר בארץ זו ולנהל חיים פעילים כיהודים וכאזרחי אוסטריה. הם תרים אחר מעורבות פעילה בכלכלה, במדע ובתרבות, כמו גם במגזר הציבורי באוסטריה. עם זאת, רק לעיתים נדירות הם מנסים להיבחר למשרות ציבוריות, תופעה שעשויה להעיד על כך שהם אינם בוטחים לגמרי במפלגות האוסטריות.
המהגרים מברה"מ הציגו מלכתחילה גישה חיובית יותר כלפי אוסטריה לעומת יהודי המקום. הם הגיעו למדינה על מנת להישאר בה. אלה מהם שהגיעו כילדים קטנים או בני הדור שלאחר-ההגירה למדו את הספרות והתרבות בשפה הגרמנית בבית הספר, והשליטה בשפה אִפשרה להם להשתלב בהצלחה בחברה הווינאית.
המכון פועל במתכונת של צוות חשיבה (Think-Tank) ומאוגד כחברה ללא מטרות רווח. באמצעות חשיבה אסטרטגית ותכנון ארוך טווח, ממקד המכון את מאמציו לתרום לשגשוגם של העם היהודי ושל הציביליזציה היהודית. המכון יושב בירושלים, אך מתייחס לכל הקהילות היהודיות ברחבי העולם בראייה גלובאלית.
קמפוס גבעת רם, ירושלים, ת.ד: 39156
קמפוס גבעת רם, ירושלים, ת.ד: 39156
