ראש פרויקט
ד"ר שלמה פישר
משתתפים:
חיה אקשטיין, אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, מתיו גרסון, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג,
שלום סולומון ואלד, יוסי חן, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר,
גתית פז-לוי, דן פפרמן, עוזי רבהון, שמואל רוזנר, ג'ון רסקיי
עורכים:
רמי טל
בארי גלטמן
החלטת ממשלת ישראל מן ה-25 ביוני 2017 להקפיא את הסכם הפשרה בכותל המערבי, ולקדם הליכי חקיקה של חוק גיור חדש, היתה דרמטית, וכמוה היו תגובותיהם של מנהיגים וארגונים יהודיים בארה”ב, בישראל ובמדינות אחרות. הדברים הללו לא קרו, כמובן, בחלל ריק, ויש להבינם בהקשרם הפוליטי, החברתי והדמוגרפי הנכון.
הם מבליטים את ההכרח לקיים שני דיונים חשובים, הקשורים זה לזה. האחד הוא בתוך החברה הישראלית, ונוגע לאופייה של מערכת היחסים בין דת ומדינה. השני נוגע למערכת היחסים של ישראל עם יהודי התפוצות, וממה שמשתמע, ברמה הסמלית והמעשית, מהיות ישראל “מדינת היהודים”.
ניהולם של דיונים אלה ברגישות ופיתרונם המהיר חשובים לקיומה של אחדות יהודית, הן בישראל והן בין ישראל ובין התפוצות.
הניתוח המופיע כאן משקף נקודת מבט ישראלית, ומתמקד במה שהתחולל בצד הישראלי של משוואת הכוחות. נקודת מבט זו נבחרה משום שהחלטות מהסוג שבו נדון, ללא קשר להשפעתן על יהדות התפוצות, מתקבלות בסופו של דבר במערכת הפוליטית הישראלית. עם זאת, ראוי כמובן לבחון את הסוגיה גם מנקודת המבט של יהדות התפוצות, ובעיקר זו של ארה”ב. מסקנה מוקדמת ראשונה, שכדאי שמקבלי החלטות ישראלים ייקחו בחשבון, היא שהחלטות המשפיעות על יחסי דת ומדינה בישראל משפיעות על המשך מרכזיותה של ישראל בזהות היהודית בקרב יהודי התפוצות.
ב-31 בינואר 2016, לאחר שנים של דיונים, הגיעו התנועות של היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, “נשות הכותל”, ממשלת ישראל (שאותה ייצג משרד ראש הממשלה), הסוכנות היהודית והפדרציות היהודיות של צפון אמריקה – כולם יחד – להסכם שמטרתו לקבע באופן רשמי את החלק הדרומי של הכותל המערבי כאתר שבו יתקיימו תפילות לא-אורתודוכסיות.1 ההסכם, שכונה “היסטורי” על ידי חלק מהצדדים המעורבים, היה אמור להוביל למספר מהלכים: שדרוג והרחבה של הרחבה הנוספת הנוכחית ליד הכותל (מדרום למעלה המוגרבים. רחבה המשמשת לתפילה שוויונית – משותפת לשני המינים – מאז שנת 2000, ואשר שודרגה פיסית כמה פעמים במהלך השנים); יצירת כניסה רשמית משותפת לכל רחבות הכותל, הנוכחיות והחדשה; מימון וסיוע ציבורי באחזקת ופיתוח הרחבה. חשוב מכל עבור התנועות הלא-אורתודוכסיות, ההסכם היה אמור להכניס את האזור הדרומי של הכותל למסגרת הרשמית של מה שמוגדר כאתר הכותל, ולהכיל עליו הגדרה של אתר קדוש. על אתר זה, על פי ההסכם, אמורה להיות אחראית מועצה מפקחת שתכלול נציגים של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית.
בעקבות אישור ההסכם בקבינט החלה מחאה בחוגים חרדיים, אשר הביאה את הנהגת המפלגות החרדיות לפתוח במאבק לביטולו.2 כך, שנה וחצי לאחר ההסכם – וזאת כאשר התוכנית טרם יצאה לפועל, בשל המכשולים הפוליטיים – הודיעה הממשלה (25 יוני 2017) להפתעת רבים על הקפאתו.
באותו יום אישרה ועדת השרים לחקיקה הצעה שנויה במחלוקת ל”חוק גיור” חדש, שההתפתחויות בנושא הכותל העיבו עליה במידת-מה, אך משמעותה עבור היהדות הלא-אורתודוכסית בישראל, וגם עבור אורתודוכסים ליברליים, לא פחותה. צעד זה, גם הוא ביוזמת המפלגות החרדיות, נועד לטרפד את מאמצי התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית (וגם של האורתודוכסים הליברלים), לזכות בהכרה לגיורים המתבצעים מחוץ לרבנות הראשית לצורך זכאות לאזרחות. אם הצעה זו תהפוך לחוק (ולשם כך נדרש אישורה של הכנסת), אזי כל הגיורים הרפורמיים והקונסרבטיביים, וכל יתר הגיורים של לא-ישראלים המתבצעים בישראל מחוץ למערכת הגיור הרשמית האורתודוכסית, לא יוכרו על ידי המדינה לצורך הענקת אזרחות.
ברמה המעשית, הקפאת ההבנה שהושגה משמעה כי הכללת האתר הדרומי כחלק רשמי של הכותל, והגדרתו כאתר קדוש (כולל ההגנה המשפטית הכרוכה בצעד כזה), הקמת הכניסה המשותפת, כמו גם מינוי המועצה המפקחת הכוללת נציגים רפורמיים וקונסרבטיביים – כל אלה לא יתממשו, לפחות לא תחת הממשלה הנוכחית (יצוין כי דיון בבג”צ שנקבע לסוף אוגוסט עשוי להביא לשינוי במצב זה).
עם זאת, וחרף כותרות רעשניות, אין פירוש הדבר כי לזרמי היהדות הליברלים אין מקום תפילה ליד הכותל. האתר הקיים אמנם אינו אידיאלי, ומעמדו המשפטי אינו מעוגן בחוק, אך הוא משמש לתפילה שוויונית וימשיך לשמש למטרה זו בטווח הנראה לעין. יתר על כן, קרוב לוודאי שאתר זה יזכה לשדרוג פיסי נוסף במימון ממשלתי, כפי שהודיע מזכיר הממשלה צחי ברוורמן, גם אם שדרוג מופחת ביחס למה שסוכם. עוד יצוין בהקשר זה, כי “נשות הכותל”, שכבר זכו בזכות להתפלל בעזרת הנשים כשהן עוטות טלית ותפילין, תמשכנה ללחוץ על הנהלת האתר (הנמצאת בשליטה חרדית) באמצעות מאבקים משפטיים.3 מטרתה המנוגדת של הממשלה היא לשנות את התקנות כך שלאחר שדרוג האזור השוויוני, נשות הכותל תאלצנה להעתיק את תפילותיהן לשם, גם ללא מימוש ההסכם.
באשר לחוק הגיור: בעת כתיבת הדברים נודע על החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו למנות את השר לשעבר משה ניסים, בכדי לנסות ולמצוא נוסחה מוסכמת לחוק.4 אך כבר כעת אפשר להעריך כי כל חוק שלא יוחלט עליו לא ישנה במידה משמעותית את מעמדן הנוכחי של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל. כיום, מוכרים גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים המתבצעים בחו”ל על ידי משרד הפנים לצורך זכאות לאזרחות (חוק השבות), אולם לא על ידי הרבנות לצורך נישואין; החוק החדש, לפחות במתכונת דומה לזו שהוצעה, לא אמור להשפיע על גיורים כאלה. יתרה מכך, גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים של אזרחים ישראליים המתבצעים בישראל מוכרים כיום על ידי מרשם התושבים במשרד הפנים, אך שוב, לא על ידי הרבנות (לצורך נישואין). גם עניין זה לא אמור היה להשתנות על פי הצעת החוק שאושרה בוועדת השרים לחקיקה.
אם כך, מה עתיד להשתנות? בהמשך לתקדים שקבע בג”צ במארס 2016, ושחייב את המדינה להכיר בבתי-דין לגיור אורתודוכסיים פרטיים לצורך מתן אזרחות, תבעו התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית לקבל הכרה דומה בגיוריהם עבור לא-אזרחים בישראל. עד היום, סוגית הגיור בישראל לא הוסדרה בספר החוקים, בניגוד לסוגית הנישואים המופקדת על פי חוק בידי הרבנות הראשית. כוונת הצעת החוק היא למנוע הכרה בגיורים של מי שנמצאים בישראל ואינם אזרחים, למעט גיורים של הרבנות הראשית. במובן זה, מדובר בהרחבה של הסמכות החוקית של הרבנות גם לתחום הגיור.
תומכי הצעת החוק גורסים כי ישנו צורך מדינתי לפקח על תהליך שסופו הענקת אזרחות, כדי להבטיח שמהגרים ומבקשי מקלט פוליטי, בעיקר מאפריקה ומן השטחים הפלסטינים, שאינם נחשבים כמי שמבקשים להתגייר בתום לב, יהיו מנועים מלנצל בתי-דין המקלים בהליך הגיור לצורך השגת אזרחות ישראלית. מנגד, ראשי התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות בישראל ציינו כי כבר הסכימו לקבוע רף קריטריונים מוסכם עם המדינה ביחס למועמדים והסכימו להימנע מגיורם של מבקשי מקלט. ראשי התנועות הביעו חשש מכך שאם הרבנות תצליח להשתלט באופן רשמי על תהליך הגיור, יפעל הממסד בהמשך לשלול גם מרבנים בחו”ל את הזכות לערוך גיורים המוכרים לצורך עליה.
חלק גדול מן הדיון שנערך בסוגיות הללו עד כה התמקד בהשלכות המוסריות, הסמליות והבינלאומיות שלהן. אך חשוב להכיר בעובדה כי המציאות הדמוגרפית, והעוצמה הפוליטית הנובעת ממנה, היא שהכריעה את הכף לכיוון מסויים.
החישוב הפוליטי פשוט למדי: לקואליציה הנוכחית בראשותו של בנימין נתניהו יש 66 מתוך 120 ח”כים. למפלגות החרדיות (ש”ס ויהדות התורה) יש ביחד 13 מושבים בכנסת, והן ממשיכות להתנגד בתוקף לצעד כלשהו אשר (א) מפר את הסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה, ו-(ב) מעניק הכרה, בצורה כלשהי, לתנועות היהודיות הלא-אורתודוכסיות. גם חלק משמונת הח”כים של מפלגת הבית היהודי מתנגדים לצעדים כאלה. פירוש הדבר הוא שמספר המתנגדים לצעדים אלה הוא בין 13 ל-18 ח”כים – קבוצה משמעותית בקואליציה בת 66 ח”כים שראש הממשלה מעוניין לשַמֵּר, בשל מגוון סיבות.
חשוב לציין כי התנגדותן של המפלגות החרדיות לשינוי הסטטוס-קוו איננה מבטאת רצון להפגין כוח פוליטי לשמו. היא מעוגנת באידיאולוגיה עמוקה ומוצקה. אידיאולוגיה זו מחייבת את נציגיהן של מפלגות להגן על היהדות המסורתית, שהם מזהים כיהדות “האמיתית”, מפני מה שהן סבורות שהוא כוחן ההרסני של ״המודרניזציה וההתבוללות”. את התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית הן רואות כאיום על היהדות (זאת בניגוד ליהדות החילונית, שאיננה נתפסת כאיום), משום שמנקודת המבט האורתודוכסית, תנועות אלה מנסות להגדיר מחדש את היהדות ואת שמירת המצוות, ללא סמכות לעשות זאת.
חשוב לזכור כי הזרמים הלא אורתודוכסים אינם נפוצים בישראל. הזרמים הללו כמעט שלא התקיימו בישראל עד לשנות ה-70, והחלו להכות בה שורש רק בשני העשורים האחרונים. עד לא מכבר, ישראלים נטו להיות חילונים, מסורתיים, דתיים (אורתודוכסים) וחרדים. הלצה ישראלית מוכרת גורסת ש”בית-הכנסת שהישראלי אינו הולך אליו, הוא אורתודוכסי”. ואמנם, מצב זה נמצא בתהליך של שינוי, כאשר מספר גדל והולך של ישראלים חילוניים ומסורתיים מתחברים ליהדות באמצעות אופציות לא-אורתודוכסיות. אך עדיין, מספר החברים הרשומים כחברים בתנועה הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל הוא בסביבות 30,000 בלבד (מתוכם כ-12,000 מבוגרים).5 גם אם נוסיף למספר זה קבוצה קטנה של פעילים אורתודוכסיים ליברלים שוויוניים, ואולי עוד כמה רבבות ישראלים הפועלים למען הפרדת דת ממדינה, יחסי הכוחות עדיין נוטים בבירור לטובת האורתודוכסים.
כ-9 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל הם חרדים, ו-13 אחוזים דתיים-לאומיים, שמתוכם כמחצית נוטים לדעות יותר שמרניות.6 בשאלות של דת ומדינה זוכות קבוצות אלה תכופות לתמיכה בשתיקה מצד קבוצה משמעותית של ישראלים “מסורתיים” (29 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית), שיהדותם היא אורתודוכסית, גם אם אין הם מקפידים על שמירה מלאה של מצוות. אמנם אין לראות בכך סקר מדעי, אך די לבוא לכותל המערבי מעת לעת ולספור את חובשי המגבעות השחורות בחלק הראשי של הרחבה (האורתודוכסי), בהשוואה לקומץ המתפללים הרפורמים והקונסרבטיבים בקשת רובינסון, או לחזות בהפגנת הענק של החרדים לעומת ההפגנה של הרפורמים והקונסרבטיבים בעקבות החלטת הממשלה האחרונה (הפגנה שבה השתתפו לא יותר מ-1,500 אנשים), על מנת להבין את מאזן הכוחות. המספרים מבטאים מסירות ומחויבות, וברור שגם אלה נוטות לכיוון האורתודוכסי.
המצב משתנה, באיטיות. סקרים שנערכו בשנים האחרונות מלמדים כי בין 5% 7 לבין 12% 8 מכלל יהודי ישראל (הנתון המספרי המהימן ביותר הוא כנראה בסביבות 7% )9 מזדהים עם התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית אם מתאפשרת להם בחירה כזו בסקר. התנועות מדווחות גם על מאות אלפי ישראלים המשתתפים באופן קבוע בפעילותן – בין אם מדובר באירועי תפילה, טקסי מעגל חיים או אירועים תרבותיים (לפחות מספר פעמים מדי שנה) – מבלי להשתייך באופן רשמי לקהילה מסוימת. אין ספק שאלה מספרים משמעותיים, ומשמעותם היתה גדולה עוד יותר אילו היו מתורגמים למשקל פוליטי. אך זה אינו קורה בשלב זה. רוב היהודים המזדהים עם התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית תומכים במפלגות האופוזיציה, שכוחן להשפיע על מדיניות הממשלה קטן.
זאת ועוד: אמנם רוב בקרב יהודי ישראל (למעלה מ-60 אחוז) ובקרב רוב מכריע בקרב היהודים החילוניים בישראל (למעלה מ-80 אחוז) תומכים בהסכם הכותל ובהקמת שטח לתפילה שוויונית,10 אך רק מעטים מהם מרגישים צורך לפעול באופן אקטיבי לקידום הסכם זה. זאת, משום שאחוז קטן של ישראלים (11%) 11 מייחסים חשיבות רבה לנושא הכותל. בעיות של דת ומדינה שמעוררות עניין בישראל נוגעות בדרך כלל לנושאים אחרים כמו חופש נישואים או תחבורה ציבורית ופתיחת חנויות בשבת. עם זאת, גוף הבוחרים הישראלי, שרובו חילוני, הוכיח בעבר שכאשר תסכולו גובר ממה שהוא מזהה כהשפעה יתרה של החרדים על סוגיות ציבוריות בישראל, הוא מצליח להתאחד סביב התנגדותו. זו לדוגמה הסיבה לכך שמפלגת יש עתיד זכתה ב-19 מושבים בכנסת בבחירות 2013, כאשר גיוס חרדים לצבא עמד כנושא מרכזי על סדר היום.
מכל אלה נובע שבעת הזאת, לתנועות הרפורמית והקונסרבטיבית אין עוצמה פוליטית בישראל. על חולשתן הפוליטית הן פיצו בפעילות נבונה, שהביאה להן ניצחונות, בשני מסלולים עיקריים:
אלא שמצבם של שני מנופי ההשפעה העיקריים של התנועות נמצא בתהליכי שינוי. החלטתו של ראש הממשלה להיכנע לדרישות החרדים עשויה לרמוז על מה שצופן העתיד.
הממשלה הנוכחית בראשות נתניהו, שאיילת שקד (“הבית היהודי”) מכהנת בה כשרת המשפטים, הציבה לעצמה כיעד להגביל ולהחליש את יכולתו של בית המשפט העליון להתערב במדיניות הממשלה. אין מדובר בהכרח במדיניות שמטרתה לשנות את היחסים בין דת ומדינה, אלא תוצאת אמונתם של חוגים ממשלתיים מסוימים כי החל משנות ה-90, יישם בית המשפט את סמכויותיו באופנים אשר (א) החלישו את יעילותה של הממשלה הנבחרת ביישום מדיניותה, ו-(ב) שחקו את יהוּדִיוּתָה של המדינה ונתנו עדיפות לזכויות הפרט על פני הטוב היהודי הקולקטיבי. הקואליציה שוקדת על שינוי קו זה של בית המשפט, והתקדמותה בכיוון זוכה לתמיכת מצביעי מפלגות הקואליציה.
בנוסף לכך, דומה שישנה ירידה ביכולת הקולקטיבית של הקהילה היהודית בארה”ב להשפיע על קבלת החלטות בישראל. בעוד שבעבר הייתה יהדות ארה״ב מאוחדת יותר תחת ארגונים גדולים, בעשורים האחרונים היא נעשתה יותר מבוזרת; ברמה הפוליטית, הקבוצות הגדולות שבעבר היו כמעט מונוליתיות נאלצות להתחרות עם קרנות וארגונים שיש להם יעדים משלהם, שלעיתים עומדים בסתירה ליעדי הארגונים הגדולים; מעבר לזה, הצמיחה הניכרת של הכלכלה הישראלית שוחקת את כוחה של הקהילה האמריקנית להפעיל השפעה באמצעות פילנתרופיה מאסיבית; ועוד: מספרם הגדל של יהודים אורתודוכסים וחרדים בארה”ב משנה את יחסי הכוחות גם בקהילה זאת. שינוי זה מביא ישראלים רבים, בצדק או שלא בצדק, לזהות את היהדות הלא-אורתודוכסית ככזו הנמצאת בתהליך של שקיעה (בין השאר בשל שיעורי ילודה נמוכים, נישואי תערובת ועוד). ישנה אף הרגשה בקרב חלק מהממשלה הנוכחית כי נוצרים אוונגליסטים ובכלל, שמרנים לא יהודיים מהווים מקור תמיכה חשוב יותר מאשר יהדות ארה"ב עבור ישראל ובפרט מדיניות הממשלה.15
כל אלה מצטרפים להיחלשות של שני החיצים באשפתן של התנועות הלא-אורתודוכסיות – בתי המשפט ויהדות ארה״ב. לכל אלה יש להוסיף את העובדה, שכאשר הקהילה היהודית-אמריקנית מתאחדת במגמה להשפיע על המדיניות הישראלית היא נתפסת בעיני ישראלים רבים כמי שעושה זאת בדרכים הנוגדות את האינטרסים של ישראל, לפחות כפי שהם מוגדרים ע”י מצביעי הממשלה הנוכחית. יש אפילו במידת מה, אמונה בקרב גורמים בממשלה שאוונגליסטים ושמרנים לא-יהודים הם מקור חשוב יותר לתמיכה בישראל (במיוחד עבור מדיניות הממשלה הנוכחית), מאשר הזרם המרכזי של יהדות אמריקה.
כל זה אינו אומר, כמובן, שמנופי ההשפעה של התנועות איבדו לחלוטין את האפקטיביות שלהם. בתי המשפט עדיין מסוגלים לחולל שינוי משמעותי (והראייה, גם החלטת הכותל וגם הצעת חוק הגיור באו בתגובה להליכים משפטיים). וגם לקהילה היהודית-אמריקנית יש כוח להשפיע (והראייה: זעמה של הקהילה בעקבות החלטות הממשלה הורגש היטב בישראל). זו הסיבה לכך שחוק הגיור טרם עבר.
הפוליטיקה הישראלית הפכפכה, כך שבפני התנועות הלא-אורתודוכסיות פתוחים עדיין מסלולים רבים להשגת מטרותיהן. יחד עם זאת, ההתפתחויות האחרונות צריכות להבהיר להן שאין תחליף לכוח פוליטי. התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית כבר פועלות בשטח להנחת יסודות לחברה ישראלית שתהיה רבגונית יותר מבחינה יהודית, במיוחד ברמה הקהילתית ובבתי הספר. אם יוכלו לגייס בעתיד את הישראלים הרבים הנהנים משירותיהן לתמיכה פעילה ביעדיהן – כלומר, להציב את מעמדן של התנועות גבוה בסדר העדיפות הפוליטי שלהם, ולהפוך את התמיכה שבשתיקה לתמיכה פעילה – או לשלב כוחות ולגייס יהודים חילוניים להתנגד להשפעת המפלגות החרדיות בתחומים שונים – גם משוואת הכוחות הפוליטית תוכל להשתנות. המהומה שפרצה בעקבות החלטות הממשלה הובילה לעלייה קלה בתמיכה בתנועות אלה לרוחב הספקטרום המפלגתי בישראלי. כך, לדוגמה, “יש עתיד” הגישה הצעת חוק שלפיה הסכם הכותל יקבל מעמד של חוק.16 גם התפתחות זו עשויה לשמש להגדלת הנִראוּת והעוצמה הפוליטית של תנועות אלה ושל דרישותיהן.
יחד עם זאת, מפת העוצמה הפוליטית הנוכחית מובילה למסקנה כי על שכמן של התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית מוטלת עדיין מלאכה רבה של בניית כוח פוליטי – שצריכה להתבסס על יצירת “עובדות בשטח” ולא על השגת ניצחונות סמליים. אין להבין מכך שאין חשיבות להיבטים סמליים. אדרבא, על ישראל מוטלת חובה לפַנות לתנועות הלא-אורתודוכסיות מקום ליד השולחן הציבורי חרף המספר הקטן של חבריהן. עם זאת, עבודה בשטח משמעותה שינוי של דגשים. לדוגמה, במקרה של הכותל, שינוי קל בקו הפעולה הנוכחי. מכיוון שיש כבר תוכניות לשדרוג פיסי של הרחבה בקשת רובינסון, אפשר לנצל אותן בכדי להפוך את הרחבה הזאת לאבן שואבת ליהדות העולם וליהודי ישראל. באופן פרדוכסלי, לתנועות הלא-אורתודוכסיות יש פוטנציאל להשתמש במשבר האחרון גם כהזדמנות להגדלת המימון הממשלתי והתמיכה הממשלתית במגוון של נושאים מעשיים (אם כי לא בהכרח סמליים). הגדלה כזאת של תמיכה יכולה לשמש את הממשלה החותרת למצוא דרך מעשית לפייס ולהרגיע את התרעומת בתפוצות.
המשבר עשוי להוות הזדמנות גם לקבוצות של יהודי ארה”ב ויהודי שאר העולם להפגין את מחויבותן לצמיחת היהדות הלא-אורתודוכסית בישראל. במקום לשלול סיוע פילנתרופי מישראל, כפי שאיימו כמה מהן לעשות, הן יכולות לקבוע יעדים חדשים לתמיכה, כמכשיר לקידום ולפיתוח הנוכחות הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל. כרגע יש לכל אחת משתי התנועות תקציבים שנתיים של בין 5 ל-7 מיליון דולר (כ-10-20 אחוזים מסכומים אלה מקורם במימון ממשלתי)17 – סכום קטן לעומת התקציבים המוקצים לחרדים ולזרם הדתי-לאומי, הנאמדים בכמיליארד דולר לשנה אם לא למעלה מזה. אם יוכפלו הסכומים שמקבלות התנועות הלא-אורתודוכסיות, והתוספת תושקע בפעילויות של קירוב ובהקמת תשתיות – כולל הרחבת מערכת בתי הכנסת ומרכזי הקהילה (שהוכפלה בשנים האחרונות), השקעה בבתי-ספר וגני ילדים באיכות גבוהה (שתנועות אלה כבר מפעילות בהצלחה גדולה), יציאה למחנות קיץ ועוד – ההשפעה על ישראלים אוהדים יכולה להיות משמעותית. מכיוון שעדיין לא הוכרעה השאלה האם היהדות הפלורליסטית פחות בולטת בישראל משום שהישראלים פשוט אינם מעוניינים בה, או משום שהתנועות הלא-אורתודוכסיות לא מצליחות להתחרות בזירת המשאבים, תוספות תקציביות יתנו לכך סוף סוף מענה.
אשר לממשלה, המציאות הפוליטית מחייבת לעיתים תכופות מתן עדיפות לשיקולים קצרי-טווח של הישרדות פוליטית על פני שיקולים אידיאולוגיים ארוכי-טווח. עם זאת, הממשלה צריכה להכיר בכך שעלבונם של רוב עצום מקרב יהודי הגולה אמיתי ועמוק. בעקבות המחלוקות האחרונות, יש צורך בהליך מהיר של בקרת נזקים ובפעולה פוליטית מאזנת שתשכך את רוגזם של ידידיה היהודיים של ישראל. בקרב יהודים ליברלים בארה”ב, יש סימנים שהתמיכה בישראל כבר נחלשת, והחלטות הממשלה האחרונות עלולות להוות את הקש שישבור את גב הגמל.
ממילא ההקפאה בת ששת החודשים, שעליה הודיע משרד ראש הממשלה ב-30 ביוני, ושמטרתה היתה ליצור מרווח זמן ל”הסדר” של פשרה, גם בנושא הכותל וגם בנושא הגיור, היתה צעד חיובי, שאותו יש לנצל במלואו.
אי-אפשר להימלט מהאירוניה הישראלית: שככל שהחרדים ומוסד הרבנות הראשית, שבו הם שולטים, מנסים לחזק את המונופול שלהם על הפרקטיקה היהודית בישראל, כך גדל מספר הישראלים המתרחקים מסוג “זה” של יהדות והחשים ניכור והתנגדות כלפי הרבנות. היהודים בישראל מעוניינים ביהדות יותר מאי-פעם, ובלבד שלא תחסה תחת כנפי הרבנות.18, 19 ממחיש זאת סקר שנערך לא מכבר, המלמד כי 80% מהיהודים בישראל מאמינים ששליטת הרבנות על מוסד הנישואים והגירושים מביאה רבים מהישראליים לבחור בחתונות אזרחיות בחו”ל, ו-56% מרגישים כי היקף ותוכן החקיקה בנושאי דת ומדינה מרחיקים ישראלים רבים אף מהיהדות עצמה, כולל 74% מיהודים החילוניים. 20
במקום נישואין אזרחיים (שאינם קיימים בישראל), טסים אלפי ישראלים מדי שנה לחו”ל כדי להתחתן בטקסים לפי בחירתם (הם אינם יכולים להימנע מלהשתמש בשירותי הרבנות במקרה של גירושים). לצד תופעה זו מתרחבת המגמה של זוגות העורכים טקסים בלתי-רשמיים ונרשמים כזוג על פי הסכמה חוזית (“ידועים בציבור”), ובאופן זה חומקים לחלוטין מכל מגע עם הרבנות. כיום, 6% אחוז מכלל הזוגות בישראל אינם נשואים באופן רשמי, אחוז שעלה בשנים האחרונות, ובשנה החולפת התקיימו יותר מ-1,300 טקסי נישואין בלתי-רשמיים (בהשוואה לכ-40,000 נישואין רשמיים מדי שנה).21 ראוי לציין, כי רוב הטקסים האלטרנטיביים הללו היו טקסים יהודיים – רפורמיים, קונסרבטיביים, ללא השתייכות מוצהרת, או אורתודוכסיים ליברלים. לכך קשורה גם העובדה ש”צוהר”, ארגון אורתודוכסי השואף לתקן את הרבנות מבפנים, מחתן לא פחות מ-10% מכלל הזוגות היהודיים בישראל (לעומת זאת, בענייני גיור, “צוהר” פועל באופן חתרני יותר על מנת לאתגר את מוסד הרבנות באמצעות מערכת בתי הדין “גיור כהלכה” שהוא מפעיל).22
מחקר נוסף מלמד כי הגישות כלפי האורתודוכסיה עצמה עוברות תהליכים של שינוי. סקר הפלורליזם בישראל 2017, שערך המכון למדיניות העם היהודי, מצא כי יותר ממחצית היהודים בישראל היו מעדיפים לפקוד בית-כנסת שיש בו ישיבה משותפת של גברים ונשים (כולל 52% שאמרו כך מקרב הליברלים-אורתודוכסים) שלא כמו בבתי הכנסת האורתודוקסים. בעוד שהחרדים והרבנות דוחים כל חלופה לגרסת היהדות המקובלת עליהם, מספר גדל והולך של ישראלים, בוראים בהדרגה עולם חלופי של מוסדות יהודיים המשמשים למטרות שונות, החל בנישואים וכלה בתעודות כשרות. ואמנם קשה לקבוע האם החברה הישראלית הגיעה לנקודת מפנה בנושא זה, אך לא קשה לדמיין את היום שבו הרבנות הראשית תאבד את הרלבנטיות שלה ביחס לחלק לא מבוטל מן האוכלוסייה הישראלית.
המשבר האחרון ביחסי ישראל והתפוצות מהווה תזכורת עד כמה חשובה ועד כמה שבירה היא “האחדות היהודית”. מנהיגי ישראל והתפוצות צריכים לקיים דו-שיח רציני וגלוי-לב על השאלה מה היא משמעותה של ישראל כ”מדינה יהודית” ברמה ריאלית ופרקטית? ובאיזו מידה צריכה ממשלת ישראל לשקול את השקפותיהם של יהודי התפוצות כאשר היא מקבלת החלטות שיש להן השפעה על יהדות התפוצות? דיון זה צריך להתרחש בישראל, בתפוצות, ובין ישראל והתפוצות. והוא לא יהיה פשוט כלל ועיקר.
ראוי שכל הצדדים יפעלו בזהירות. ישראל זקוקה ליהדות ארה”ב לצידה, משום שהיא גם שותף תרבותי וגם נכס אסטרטגי. יהודי ארה”ב, מצידם, מזהים את הצורך בישראל, חרף כל מורכבויותיה ואופייה המקטב, כנקודת חיבור לזהות היהודית. הצלחתה של “תגלית” היא הוכחה ראשונה במעלה לכך.
יהודי התפוצות, ממשלת ישראל, החברה הישראלית – כולל התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית וכולל המנהיגות החרדית – צריכים לנהל דיונים אלה בקרוב, וברגישות. הם יצטרכו לקבל החלטות חשובות, ולנסות להתפשר כדי לשמור על קונצנזוס יהודי בשאלה כיצד צריכה ישראל לתפקד כבית (ולו רחוק מן הבית) לכל היהודים.
