ראש פרויקט
ד"ר שלמה פישר
משתתפים:
חיה אקשטיין, אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, מתיו גרסון, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג,
שלום סולומון ואלד, יוסי חן, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר,
גתית פז-לוי, דן פפרמן, עוזי רבהון, שמואל רוזנר, ג'ון רסקיי
עורכים:
רמי טל
בארי גלטמן
בפרק הקודם ראינו שקיים קיטוב בתוך החברה היהודית בארצות הברית, במונחים פוליטיים ותרבותיים. היבט נוסף בהתפצלותה של הקהילה היהודית בארה"ב מתבטא במונחים של דמוגרפיה, נישואין ומגמות פריון, וזהות יהודית. בעוד שרוב מכריע בקרב האורתודוכסים, ובמיוחד החרדים, מתחתנים בגיל צעיר, עם בני/בנות זוג יהודיים, ומולידים מספר משמעותי של ילדים (הממוצע בקרב אורתודוכסים מודרניים – 3 ילדים למשפחה; בקרב החרדים – כמעט 6 למשפחה), הלא-אורתודוכסים מתחתנים בגיל מאוחר, עם שיעור גבוה של נישואין לבני/בנות זוג לא-יהודים, ויש להם הרבה פחות ילדים (1.4 למשפחה).
דמוגרפים ומדעני חברה מפולגים באשר למשמעותו של מצב זה, ובמיוחד משמעות המגמה של זהות יהודית ופריון אצל יהודים לא-אורתודוכסים. מספר לא מבוטל של פרשנים המשקיפים על המספר הקטן של ילדים, המספר הרב של משפחות ללא ילדים, והשיעורים הגבוהים של נישואין מעורבים, הסיקו מסקנות פסימיסטיות ואפילו מבהילות לגבי עתיד הקהילה היהודית הלא-אורתודוכסית. על סמך ניתוח ממצאי המחקר של מכון "פיו" משנת 2014, הם מפנים את תשומת הלב לכך שרק 21 אחוזים מן המבוגרים היהודים בגילאי 25-54 מגדלים ילדים כיהודים על-פי דת,1 כלומר כיהודים המפגינים שיעור גבוה של מעורבות יהודית: חברוּת בבתי-כנסת ובארגונים יהודיים; פילנתרופיה יהודית; קשר לישראל ותחושת סולידריות עם יהודים אחרים ואחריות כלפיהם. בעקבות מחקר "פיו" אודות יהודים-אמריקנים הם גם הדגישו כי רמת המעורבות היהודית ותחושת הקשר עם יהודים אחרים והאחריות כלפיהם של ילדים של זוגות מעורבים ושל יהודים חסרי דת נמוכה בהרבה מזו של יהודים אחרים.
בה בעת, מספר כותבים חלקו על השקפה פסימיסטית זו.2 הם טענו כי האיכות הרוחנית והמשמעות של חיים יהודיים חשובים יותר מן הנתונים המספריים. מעל לכל, הם הצביעו על הנתון המראה כי בין צעירים בני פחות מ-30, רוב הילדים שנולדו מנישואים מעורבים מזדהים כיהודים.
דומה שהשאלה האמיתית הנמצאת ביסודו של ויכוח זה היא – מה המשמעות של להיות יהודי באמריקה במאה ה-21. המחנה הפסימיסטי (המעדיף להגדיר עצמו כ"מודאג מאוד"), והמיוצג בין השאר ע"י סטיבן מ. כהן וסילביה ברק פישמן,3 מחזיק בהשקפה של השתייכות וחברוּת יהודית שעד לאחרונה איפיינה את ה"אמצע" היהודי – רפורמים וקונסרבטיבים שהיו מסורים מאוד לעם היהודי (ברחבי העולם כולו) ולמדינת ישראל, וביטאו מסירות זו באמצעות חברוּת בבתי-כנסת ובארגונים יהודיים וכן בפילנתרופיה יהודית. עמוד השדרה של גישה זו, הוא מחוייבות לרווחה ולשגשוג של "עממיות (אתניוּת) מקודשת" יהודית.4 ברמה העמוקה, זהות יהודית נתפסת כמשייכת לקהילה נתונה, "קמאית", של גורל משותף, המאופיינת בדרגה גבוהה של סולידריות ואחריות הדדית. אנשי המחנה ה"פסימיסטי" הזה חשים חרדה, משום שלהשקפתם סוג זה של זהות יהודית הולך ונעלם. הם שואפים למצוא דרכים לקדם מגמה של מעורבות פעילה בקהילה הדתית-אתנית, המאופיינת במחוייבות סובייקטיבית (עם כוונה פנימית), אורח-חיים שיש בו אלמנט דתי, קשרי מידע, וחברוּת פורמלית, בין ע"י התערבויות חינוכיות ובין ע"י עידוד כלשהו של נישואין בגיל צעיר יותר, נישואין בין יהודים ומשפחות גדולות יותר. רבות מן ההתערבויות שחוקרים אלה ממליצים עליהן מכוונות ליצירת רשתות חברתיות יהודיות הנתפסות כמפתח להקמת משפחות יהודיות עם ילדים והמעודדות מעורבות יהודית. בקשר לזה, חוקרים מסוימים מדגישים שעל מנת שיתקיימו קבוצות אתניות (או אתנו-דתיות) הם חייבים לתחזק, בצורה כלשהי, גבולות חברתיים לעומת אלו שמחוץ לקבוצה.5
אנשי המחנה הנגדי רואים את היעלמות האתניות המקודשת, ה"קמאית" , כנתון באמריקה של העת הנוכחית. הם מקבלים כמובן מאליו את העובדה שבאמריקה של היום, השתייכות תלבש צורה של בחירה אינדיבידואלית. הם שואבים עידוד מכך שבגילאים הצעירים ביותר, רוב הילדים מזדהים כיהודים. זו, כמובן, התפתחות חדשה בהיסטוריה היהודית המודרנית. דומה שבחלקה היא נובעת מן ההערכה הרבה שיהדות ויהודים נהנים ממנה באמריקה של היום, ואולי גם מכך שמעטים מאוד מחברי קבוצה זו הספיקו להתחתן, ושנישואין מעורבים הם שכיחים עד כדי כך שיהודים הרבה יותר מחוייבים (כלומר הוריהם) גם הם התחתנו עם בני/בנות זוג לא-יהודים. חוקרים המצדדים בתפיסה זו גם טוענים שמחקרים שנערכו בשנה-שנתיים האחרונות מראים זהות יהודית מוגברת אצל צאצאים צעירים של זוגות מעורבים וגם של קבוצות אחרות שאופיינו בעבר על ידי הזדהות ומעורבות יהודית נמוכות, וזאת בגלל תוכניות חינוכיות המכוונות במיוחד לקבוצות אלה.6
בהתאם לכך, חוקרים ומשקיפים מסוימים הדגישו את הצורך בתוכניות שהפרט ימצא אותן כמשמעותיות. באופן אידיאלי, נטילת חלק בתוכניות מסוג זה ובקהילות (מחנות, קבוצות נוער, ביקורים בישראל), ממחישה כי מעורבות יהודית עשויה להיות משמעותית ליחידים. השתתפות מסוג זה יכולה לסייע לילדי נישואין מעורבים ויהודים חסרי דת לבחור להזדהות כיהודים ולהיות מעורבים כיהודים. כך, חוקרים כדוגמת לן זקס ועמיתיו פרסמו מחקר המראה כי לזוגות מעורבים שחותנו ע"י רב, או ילדי נישואים מעורבים המשתתפים בתוכניות יהודיות בקולג' או מבקרים בישראל במסגרת "תגלית", יש רמות גבוהות יותר של מעורבות יהודית.7 עם זאת, האתגר ביחס לאוכלוסייה של אלה הקשורים רק באופן שולי ושל ילדי נישואין מעורבים איננו מתבטא בכך שהם אינם מגיבים על תוכניות עמוסות משמעות, אלא בראש ובראשונה בהצלחה להביא אותם ליטול חלק בתוכניות מעין אלה.
בנוסף, מספר חוקרים העלו השערה שתוכניות מסוג זה מצליחות משום שהן מַבְנות גבולות חברתיים לצד זה שהן מספקות משמעות.8
שתי הגישות אינן מייצרות חלופות למדיניות. דומה שהכל מסכימים כי יש להכין תוכניות גם לליבה או ל"אמצע" היהודי וגם לאלה הקשורים רק באופן שולי ולזוגות מעורבים וילדיהם. אך דומה שיש דגשים שונים במידת-מה בין שני המחנות.
המחנה היותר "אופטימיסטי" תומך בהשקעה בקבוצה של הקשורים רק באופן שולי ובקבוצת הנישואין המעורבים, בטענה כי קבוצה זו הופכת להיות פרדיגמטית לתפיסת הזהות היהודית הרווחת ברובה של אמריקה. מחנה זה שואף לטפח את פיתוחן של תוכניות עמוסות משמעות, ואסטרטגיות שיווק עבור תוכניות אלה, כך שאלה שהקשר שלהם ליהדות מבוסס כולו על בחירה אינדיבידואלית ייטו לבחור ביהדות ובמעורבות יהודית. הם גם חושבים, כמובן, כי "יהודים קשורים" עשויים להפיק יתרונות מתוכניות אלה, ככל שאופי הקשר של יהודים קשורים גם הוא מבוסס כיום על בחירה אינדיבידואלית.
לעומתם, תומכי המחנה ה"מעורב עמוקות" מדברים בצורה מפורשת יותר אודות הצורך בפעולות ובתוכניות יצירתיות ליהודים קשורים ולילדיהם ("האמצע" היהודי). עם זאת, הם מסכימים כי אין זה מצב של שחור-או-לבן, וכי יש נזילות רבה בקשר לשאלה מי מפיק יתרונות מתוכניות כגון "תגלית", קורסי יהדות בקולג'ים, ותוכניות מצליחות לבוגרים יהודיים צעירים שטרם נישאו.
