ראש פרויקט
ד"ר שלמה פישר
משתתפים:
חיה אקשטיין, אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, מתיו גרסון, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג,
שלום סולומון ואלד, יוסי חן, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר,
גתית פז-לוי, דן פפרמן, עוזי רבהון, שמואל רוזנר, ג'ון רסקיי
עורכים:
רמי טל
בארי גלטמן
כיום, בעידן של הגירה המונית של לא-אירופים והיחלשות הזהות הקולקטיבית, מיהודי אירופה מצופה, לעיתים קרובות, להתנהג כאזרחים לדוגמה, נאמנים לחלוטין לאתוס השליט, אף במחיר ויתור על האינטרסים המיוחדים שלהן. בהקשר זה קיים שוני בין מערב אירופה לבין מזרחה. במדינות בעלות מיעוטים מוסלמיים גדולים, במיוחד במערב אירופה ובסקנדינביה, היהודים נקראים באופן מתמיד – בשם השמירה על השקט במרחב הציבורי – להקריב את זכותם להבליט את ייחודם על מנת למנוע הרגזה של צעירים מוסלמים קיצוניים וממורמרים וניאו-פאשיסטים. בהונגריה, בפולין ובמדינות אחרות במזרח אירופה שהיו בעבר תחת שלטון קומוניסטי, הציפייה לאחידות תרבותית היא משתמעת ובלתי-מפורשת, ורוב בעלי שורשים יהודיים נמנעים מלחשוף את מוצאם. יהודים בצפון אמריקה מתנהגים במעגלים מקצועיים וחברתיים בפתיחות לגבי השתייכותם לעם היהודי, אך ב"יבשת הישנה", השתייכות ליהדות או מוצא יהודי הם אלמנט ביוגרפי טעון, והיהודים נזהרים בהחלטתם עם מי לחלוק מידע זה ועם מי לאו.
אי-נוחות קיומית זו מובילה יהודים רבים לאמץ אחת מהאסטרטגיות היהודיות היותר מוכרות: ישנם כאלה, שבידם האמצעים לנהוג כך, המהגרים לסביבות ידידותיות יותר; רבים שאינם מוכנים לשלם את מחיר ההגירה נמנעים מן המרחב הציבורי וחיים במובלעות הומוגניות. דבר זה נכון במיוחד לגבי אלה המקפידים על שמירת מצוות ואורח-חיים יהודי מסורתי. אולם הרוב הגדול, שהינם פחות מחויבים ויותר חילונים, כלל איננו מעוניין בהדגשת אַחֵרוּתוֹ. אנשים אלה מצמצמים את הפרופיל היהודי שלו ומאמצים עמדה מתבוללת, אשר – כך מראה הניסיון ההיסטורי – מובילה בסופו של דבר להידרדרות ולשקיעה של יהדותם.
בשנים האחרונות חוותה אירופה אתגרים, משברים ואווירה של ספק לגבי מהותה. האיחוד האירופי והממשלות השונות החברות בו זועזעו כתוצאה מגל מחאות שאילץ אותם לבחון ולהגדיר את מקומם בתוך היבשת, ובתוך העולם. רבות הן השלכותיהם של תהליכים אלה על הקהילות היהודיות באירופה. להלן נתאר אותן.
היהודים למדו לשגשג בתנאים אלה. יהודי גרמניה הצטיינו בהפגנת נאמנות מוחלטת לקייזר, ויהודי צרפת – לרפובליקה. בדומה לכך, יהודים הונגריים ובריטיים היו אלופי הפטריוטיזם. בשנות ה-1920, חרף התנגדותן של אליטות שמרניות, היהודים ברוב ארצות אירופה הצליחו לנצל במלואן את ההזדמנויות שהציעו מדינות-לאום ליברליות, ורבים מהם הגיעו לעמדות מפתח בתחומים שונים.
יהודים אירופיים השיגו הצלחה יחסית, חרף היחס הדו-ערכי והעוינות של הרוב הלא-יהודי. למרות המאמצים שהשקיעו, שאלת הנאמנות הכפולה לא באה מעולם לידי פתרון מלא. פעם אחר פעם הם הואשמו בניהול משחק כפול, בהסתרת זיקותיהם ה"אמיתיות" (לקפיטליזם, לקומוניזם, לסדר בינלאומי זה או אחר) בעוד הם מעמידים פנים של אזרחים טובים ונאמנים ללאום.
בעקבות מלחמת-העולם השנייה נוצרה דחייה של השיח הלאומני, וזהויות קולקטיביות (בין שהיו דתיות, אתניות או לאומיות) נתקלו במבט חשדני. השקפת-עולם בתר-לאומית זו עמדה בבסיס הקמתו של האיחוד האירופי. שוב הפכו היהודים לנקודת התייחסות לתהליך זה: "הקימה מן האפר", תהליך האינטגרציה האירופי, שאימץ לעצמו חזון של שלום וחופש משנאה, מתייחס לגורל היהודים באירופה והשואה כאחד מסמליו המרכזיים המבססים את סדר הליברלי והמקום המרכזי של זכויות האדם.3
בתור הקורבנות העיקריים של האתנוצנטריזם הלאומני, יהודים רבים הפכו לתומכים נלהבים ברעיון האירופי ובבניית ישות על-לאומית, שתשמש ככוח נגדי חיובי לעומת האפליה הגזעית, האתנית והדתית הכרוכה במדינת-לאום. הואיל ולאתוס מדינת הלאום התלוו שנאת זרים, אנטישמיות, שמרנות והתנגדות לניידות חברתית, היהודים נמנו על התומכים הנמרצים ביותר של האתוס החדש. במונחים קונקרטיים, במרוצת שבעת העשורים שאחרי מלחמת-העולם השנייה, היהודים ניצלו את יתרונות הגלובליזציה והזדהו עם האתוס האירופי הבתר-מלחמתי והבתר-לאומני. אם לרגע נתעלם מן התקופה הנאצית הנוראה, הרי שבמשך כ-250 השנים האחרונות, יהודים אירופיים הצליחו לסגל עצמם תחילה לאמנסיפציה, אחר כך למדינת הלאום המודרנית, ובאחרונה לבתר-לאומיות האירופית.
מאידך גיסא, יהיה זה מוקדם מדי להסיק כי הרעיון האירופי והאוריינטציה הליברלית שלו מתים. כישלונו של חירט וילדרס, מנהיג "המפלגה למען החירות" (PVV) בהולנד, שמערכת הבחירות שלו התבססה על התנגדות להגירה ולאיחוד האירופי, וניצחונו של עמנואל מאקרון על מועמדת הימין הקיצוני מארין לה פן בבחירות לנשיאות צרפת, מוכיחים כי עמי אירופה קשורים עדיין לרעיון האיחוד האירופי. יתר על כן, אף שבחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב נראתה כהתחלה אפשרית של גל לאומי פופוליסטי שישטוף גם את אירופה, דומה שהמציאות היא הפוכה, ומאופיינת בתחושת חרדה מן המאורעות המתרחשים בארה"ב ובדחייה של רעיונותיו של נשיא ארה"ב החדש.
בקצרה, ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות באירופה בשנים האחרונות חושפות את מורכבותו של המצב ביבשת, בה מגמות ופרויקטים מנוגדים ניצבים אלה מול אלה, מבלי שאף אחד מהם מצליח להגיע לדומיננטיות ברורה. תמורות אלה בעולם הפוליטי האירופי הביאו למאזן כוחות חדש בפוליטיקה האירופית.
ימין קיצוני: בכל רחבי אירופה, וגם מעבר לה, מפלגות הימין הקיצוני מתנגדות לגלובליזציה כלכלית ותרבותית כאחת. בתחום הכלכלי, הן תומכות בפרוטקציוניזם כלכלי לאומי, במגמה להגן על תעשיות מקומיות מסורתיות מפני תחרות בינלאומית במחירים נמוכים. בתחום התרבות, הן רוצות שאירופה תישאר נוצרית, תימנע מהשפעות תרבותיות בינלאומיות, ותשמור על ההנהגה הכלכלית והפוליטית בידי אליטות ממוצא אתני אירופי.
שמאל קיצוני: על סמך הטיעון כי התחרותיות הכלכלית של תעשיות לא-אירופיות נובעת מדיכויים של פועליהן, השמאל הקיצוני, באופן אירוני, תומך בפרוטקציוניזם ממשלתי בדומה לזה המוצע ע"י הימין הקיצוני. אולם דמיון זה אינו עובר אל התחום התרבותי. מחנה השמאל הקיצוני תומך בקבלה ובאינטגרציה של מהגרים ל-אירופיים, ומאמין כי על מדינות אירופה להפוך להיות חברות רב-אתניות, רב-תרבותיות ורב-דתיות.
ימין מתון: בהתאם לאתוס של ליברליזם כלכלי שהפך את אירופה לשחקנית גלובלית, הימין המתון תומך בגלובליזציה כלכלית אך מתנגד לרב-תרבותיות ואינו רואה קבלה ושילוב של מהגרים בעין יפה.
מרכז/ סוציאל-דמוקרטים/ סוציאל ליברלים/ שמאל מתון: גם מאקרון וגם מרקל, המשתייכים למחנה מתון זה, הינם תומכים מושבעים של האיחוד האירופי ושל גלובליזציה. הם מבקשים לשמֵר זהויות לאומיות תוך שילוב יסודות תרבותיים ואליטות מבטיחות ממוצא מוסלמי במרחב הציבורי.
ניתן לראות את ההיסטוריה הפוליטית של אירופה בעשור האחרון דרך המאבק שבין ארבעת המחנות הללו, ואפשר לטוען כי גורלה של היבשת יהיה קשור לתוצאת המאבק הזה. המחנה שיצליח לנצח יהיה זה שיקבע את האסטרטגיה האירופית החיצונית, כלפי העולם, ואת המיצוב הפנימי כלפי המיעוטים באירופה עצמה, לרבות קהילותיה היהודיות. במדינות מערב אירופה, השמאל הקיצוני תפס מקום הרבה יותר דומיננטי בחברה מאשר במזרח אירופה. בה בעת, הימין הקיצוני, אף שנוכחותו מורגשת בכל רחבי היבשת, נהנה מהשפעה הרבה יותר גדולה בשיח הפוליטי במדינות מזרח אירופה. עם זאת, ולמרות הבדלים אזוריים אלה, כל אחד מן השחקנים הפוליטיים באירופה משתייך לאחד מארבעת המחנות שנמנו לעיל.
מבין ארבעת המחנות הפוליטיים, הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני הם הבעייתיים ביותר מנקודת הראות של העם היהודי ומוסדותיו:
פרויקט קונסטיטוציוני 1: ההשלכות על יהודי אירופה משיבה לנראטיב הלאומני ניתנות פחות או יותר לחיזוי. בתרחיש כזה, בעוד שרוב היהודים הדתיים יעברו לישראל או יפרידו את עצמם מהחברה הכללית באמצעות מעבר מרצון לשכונות סגורות, ניתן לצפות שרוב יהודי אירופה יאמצו מחדש את האסטרטגיה המוכרת היטב של פרופיל יהודי נמוך, המאופיינת ביהודיוּת מאוד פרטית, בלתי-מוחצנת, וכזו שאיננה משתלטת במלואה על היחיד. בעת שהחרדים בנו מובלעות מופרדות מרצון, היהודים שעברו אינטגרציה חברתית ותרבותית אימצו אסטרטגיה זו במערב אירופה בשתי מאות השנים שקדמו למלחמת-העולם השנייה. אסטרטגיה זו הוכיחה עצמה כמדרון חלקלק לעבר התבוללות, אך בהקשר הנוכחי בו קיימת ישראל, מדינת-לאום יהודית חזקה ותוססת, יתכן שאפשר לראות בה דגם בר-קיימא.
פרויקט קונסטיטוציוני 2: מאידך גיסא, השלכותיו של תרחיש בו מדינות אירופה יהפכו לישות מדינית מאוחדת יחידה, עם זכויות והעדפות לאומיות מופחתות, הינן יותר דו-משמעיות. רבים מאמינים כי ללא ממשלות לאומיות שיגנו עליהם, ובמצב של נוכחות מתגברת של אוכלוסיות מהגרים לא-אירופיות בזירה רב-אתנית, עלול להיווצר סיכון למעמדם של היהודים. אולם אחרים מקשרים תרחיש זה עם אפשרות של תוצאות חיוביות. בהישענם על התקדים ההיסטורי של אימפריות עתיקות שלעיתים היו מוכנות לקבל את הייחוד היהודי, תומכי השקפה זו מאמינים כי ישות רב-תרבותית כזו עשויה להציע ליהודים נורמליות מסוג מסוים: להיות קבוצה תרבותית אחת בקרב פרויקט רב-אתני.
בהקשר של זהויות נזילות ובתר-לאומיות, ניידות גאוגרפית ויהדות טראנס-לאומית, מתפתח זן חדש ומעניין של פעיל יהודי באירופה, אשר מלמד, יוזם פרויקטים חדשניים ומנשים חיים חדשים לתוך קהילות בנות מאות שנים. חלק מפעילים אלה הם בעלי מקצוע ואנשי-עסקים, אחרים – מורים במאות בתי-הספר היהודיים, וחלק פעילים בפרויקטים תרבותיים וחברתיים, יהודים ולא-יהודים גם יחד. גם אם בנקודת זמן זו מספרם קטן בקרב הדור הצעיר, הם מעניקים השראה לאחרים ומגלמים עמדה קיומית חדשה שאותה ניתן לתאר כדגם חדש של זהות יהודיות – כזו שאיננה משתלטת ומגדירה במלואה את זהותו של הפרט. היהדות וישראל מהווים רק חלק מתחומי העניין שלהם. הם תומכים ברב-תרבותיות אירופית ומוכנים להתייצב אל מול האתגרים האירופיים הרציניים יחד עם עמיתיהם הלא-יהודים. הם דוחים את השקפתם של חלק מיהודי ישראל ואמריקה, לפיה "היבשת הישנה" עתידה להיות בית-קברות ליהודים וליהדות, והיהדות האירופית מתעקשת בעיוורונה להישאר על סיפונה של אוניה השוקעת למצולות.
חרף השמועות והרמיזות על גוויעתם הקרבה, הם אינם הולכים לשום מקום. אדרבא – הם מפתחים זהויות גאות, אנגלית-יהודית, צרפתית-יהודית, פולנית-יהודית ושבדית-יהודית. ברובם הגדול הם משכילים, תכופות הם תוצר של גדילה מעורבת באלמנטים יהודיים והתנסויות גם בישראל וגם באמריקה, והם מודעים היטב לקושי הגדל והולך הכרוך באישרור זהות יהודית חזקה באירופה. הם ערים למגמות השליליות. הם מכירים את התנודות הדמוגרפיות, את הדעיכה הכלכלית המתמשכת, את עלייתן של מפלגות הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני, את האנטישמיות הגדלה ואת העמדה האנטי-ישראלית של התקשורת המקומית. הם יודעים כי דגם חדש זה של זהות יכלול פשרות ביחס ליהדותם, וכי במקרים רבים יהיה עליהם להסתגל לאתוס הדומיננטי האירופי המצדד בהתבוללות. אך תיאור רדוקציוניסטי של זהות זו המתיימרת להגדיר את הפרט במלואו כ"אתניוּת סמלית" יחטא לאמת ולא ישרת את המטרה. 5
שלא כמצדדי ההתבוללות, אין הם מכחישים את עניינם במורשות היהודית, אך מצד שני, אין הם רוצים להיות מוגדרים רק ע"י החלק היהודי בזהותם, והם רואים את האתוס האירופי כמרכיב מלא ב-ד.נ.א. שלהם.
שלא כתומכי הגלות האנטי-ציוניים מן הדגם הישן, שהציבו את התפוצות בתור חברה פתוחה, בניגוד לישראל שתוארה כגטו אתנו-דתי ענק, תומכי התפוצה האירופיים מן הסוג החדש שמחים לבקר לעיתים תכופות ב"מולדת היהודית" ויש להם ידידים רבים בה. כמה מהם אף רואים את ישראל כמקום הנכון ביותר ליהודים, אלא שבהיותם מסוייגים ממחויבות ומאחריות טוטאלית, הם אינם בטוחים שהם רוצים לחיות במקום כזה, ונהנים מכך שהאחריות אינה מופקדת בידם. יתירה מכך, הם חשים טוב יותר בסביבה האירופית החדשה, נטולת הגבולות, והם מתייחסים בשלילה אל היהודיוּת הישראלית, שאותה הם רואים בעיקר כזהות סוציולוגית ופחות כמהות בעלת תוכן משמעותי.
הם מנסים לפתוח ביוזמות תרבותיות חדשניות במגמה לספק תוכן יהודי למצבם הקיומי המאתגר. במאמץ לעודד ולטפח מגמה חיובית זו, נכתב לא מעט על יוזמות אמיצות אלה, שלעיתים היקפן מוגבל, ואשר הידועות ביותר ביניהן הן אירועי "לימוד", הפסטיבלים של תרבות יהודית בקרקוב ובבודפשט, "יום התרבות היהודית באירופה" המצוין בספטמבר מדי שנה, הפסטיבלים הרבים של סרטים יהודיים, והתוכניות המעטות שמתקיימות במוזיאונים יהודיים שאינם קשורים לשואה, ואשר נפתחו ברוב בירות אירופה. גם אם כל יוזמה תאפשר למספר משמעותי של יהודים שאינם קשורים לפעילות מוסדות לגלות מחדש את שורשיהם, ליצור קשר מחודש עם זהותם, דבר שהוא הישג ראוי לציון בפני עצמו, הרי בסופו של יום, מנקודת-ראות אסטרטגית, קשה לראות כיצד יוזמות מקומיות מוגבלות אלה יוכלו לבלום את ירידתה של יהדות אירופה. בעת שאירופה עוברת תסיסה פוליטית, כלכלית, זהותית ודמוגרפית, אותם יהודים אירופיים שניתן לצפות כי יקיימו את ההמשכיות היהודית בדורות הבאים הם ברובם אלה המקפידים בשמירת מצוות, או אלה שיחליטו לנטוש את היבשת הישנה.
שלושה יסודות "משני משחק" עומדים מאחורי הופעתה של התחדשות מפתיעה זו: (1) רשתות חברתיות המאפשרות ליהודים מבודדים ליצור ולהשתתף בקבוצות ולגייס את הדומים להם. (2) אנשי-עסקים ישראליים, שחלקם נעים בין ישראל לאירופה וחלקם תושבים מלאים באירופה, המנהלים חברות באירופה תוך שהם ממשיכים להיות קשורים לישראל. לאלה ניתן להוסיף עוד אוכלוסייה, המורכבות מכמה רבבות יהודים שנולדו בישראל, ואשר מסיבות שונות עברו להתגורר בבירות אירופיות. גם אם רק לעיתים נדירות הם יוצרים קשר עם הקהילות היהודיות המקומיות, הרי בין שהם נשארים בקבוצות מבודדות, ובין שהם מתבוללים ונקלטים באופן פעיל בחברה הכללית, הם מחזקים את האוכלוסייה בשורשים יהודים או ישראליים. (3) תעשיית "תיירות השורשים" הישראלית והיהודית-אמריקנית המתפתחת, שהופכת את היהודיוּת לחלק גדל והולך מן הנוף. בכל רחבי גליציה ואוקראינה, חסידים שלא נולדו באירופה מתיישבים ופותחים מחדש נקודות יהודיות קטנות בנוסף לעשרות בתי חב"ד, שהופכים את אירופה ליעד תיירותי גם ליהודים שומרי מצוות. הודות לזרם זה של מבקרים, רבות מן הקהילות המזרח-אירופיות שאין להם המסה הקריטית הדמוגרפית של יהודים, מסוגלות לקיים חיים יהודיים לאורך השנה כולה.
מנקודת הראות של מדיניות יהודית, יש לעודד התחדשות זו ולתת לה תמיכה כספית. קרוב לוודאי שהיא לא תוכל להפוך שוב את אירופה לקרקע פורייה מבחינת היהדות, כפי שהיתה מאות בשנים, אך היא תספק ליהודי דור שני ושלישי, שאין להם קשר מוסדי עם היהדות, נקודת כניסה שממנה יוכלו להתחבר מחדש למורשתם, ולכך כמובן יש ערך בפני עצמו.
