ראש פרויקט
ד"ר שלמה פישר
משתתפים:
חיה אקשטיין, אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, מתיו גרסון, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג,
שלום סולומון ואלד, יוסי חן, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר,
גתית פז-לוי, דן פפרמן, עוזי רבהון, שמואל רוזנר, ג'ון רסקיי
עורכים:
רמי טל
בארי גלטמן
ההתפרצות האלימה בקיץ האחרון בהר הבית והמתח שהשתרר בעקבות אינתיפאדת הסכינים שקדמה לה, העלו את הצורך להתייחס בהערכה השנתית הנוכחית למערכת היחסים בין יהודים לבין ערבים בתחומי הקו הירוק.
מצד אחד, מעשי הרצח ההמוניים בסוריה והעמקת הסכסוך בין השיעים לבין הסונים , גרמו להעצמת הסימנים על כך שערביי ישראל שואפים להשתלב בחברה הישראלית ולשפר את מרקם החיים המשותף עם הרוב היהודי. מצד שני המתח בין יהודים לבין מוסלמים במקומות הקדושים, וההזדהות של המיעוט הערבי עם האוכלוסייה הפלסטינית בתחומי הרשות ובעזה מאיימים להגביר את המאפיינים הדתיים – לאומיים של הסכסוך. המגמות האלה הובילו פוליטיקאים ואנשי דת ערבים לניסיונות הסתה להפקת רווחים פוליטיים על חשבון הדו-קיום. ניסיונות אלה לא נותרו מיותמים בימין היהודי והובילו להצעות חקיקה שנויות במחלוקת.
ב-14 ביולי 2017 נכנסו לעיר העתיקה 3 צעירים ערביים תושבי אום אל-פאחם, כשאינם חמושים. אחריהם נכנס סייען שנשא תיק ובו שני תת-מקלעים ואקדח. הם נפגשו במסגד אל אקצא, הנשק נמסר לידי השלושה, שיצאו מן המסגד ופתחו באש על שוטרי משמר הגבול. שני שוטרים נהרגו ואחד נפצע. שוטרים פתחו באש על התוקפים ושלושתם נהרגו.
פיגוע זה היה חריג, מעצם העובדה שבוצע ע"י אזרחים ישראלים.
שלושת התוקפים היו מזוהים עם התנועה האסלאמית, הנחשבת כתומכת מובהקת של החמאס. אחד מהם אף שימש מטיף באחד המסגדים בעירו. הפיגוע היה תוצאה מובהקת של רגשות דתיים המצויים בהוויה ובאווירה של הפונדמנטליזם האסלאמי, אותו מטפחת ומנחילה "התנועה האסלאמית", בעיקר בפלג הצפוני שלה, גם מבלי שניתנות הוראות או הנחיות אופרטיביות. אין לזלזל בכוחה ובהשפעתה של התנועה, אולם היא איננה הגורם הדומיננטי בחברה הערבית-ישראלית.
הציבור הישראלי הופתע, ואולי אף אפשר לומר – הזדעזע, מכך שערבים אזרחי ישראל הם שביצעו את הפיגוע. ח"כים מ"הרשימה המשותפת", הרואים עצמם כנציגי הציבור הערבי-ישראלי, מצאו עצמם בדילמה: מחד גיסא, הציבור היהודי והשלטונות ציפו מהם לגינוי חד-משמעי של הפיגוע. מאידך גיסא, הם חששו להיות מואשמים בחנופה, אולי אף בבגידה. כמה מהם פירסמו תגובות רפות, שבעיקרן תלו את קולר הפיגוע ב"כיבוש". שני הח"כים הערביים שפירסמו גינוי בלתי-מסויג לפיגוע אינם משתייכים ל"רשימה המשותפת" (אחד מהם הוא נציג "המחנה הציוני", והשני – נציג מר"צ).
בקרב מה שמכונה "הרחוב" הערבי בישראל – לא היו גילויי שמחה בולטים. באום אל פאחם עצמה הובעו הסתייגויות ואף חששות מתוצאות המעשה.
אך תוך ימים ספורים חלה תפנית במגמה זו, בעקבות החלטת המשטרה להתקין בכניסה למתחם הר הבית שערי בידוק ובהם גלאי מתכות (מגנומטרים). ראשי ה"ואקף", הגוף האחראי על ניהולו הדתי של המתחם, טענו כי החלטה זו היא הפרה בוטה של ה"סטטוס קוו" במקום. העולם הערבי והמוסלמי כולו אימץ עמדה זו.
כעבור מספר ימים של היסוסים החליטה ממשלת ישראל להסיר את שערי הבידוק, אם כי הודיעה שתנסה למצוא דרכים אחרות לאיתור כלי נשק שיש ניסיון להחדירם למתחם.
ראוי לציין כי הפיגוע ב-14 ביולי זה אירוע בודד, לא מתמשך, ולפחות לעת זה לא ניכר שיש לו המשך או תוצאות לוואי, בעמדותיו ובהליכותיו של "הרחוב" הערבי.
* * *
מתחם אל אקצא הוא השלישי בחשיבותו ברשימת המקומות הקדושים לאסלאם, הימצאותו תחת שליטה של מדינה שאינה מוסלמית (ואף מזדהה כיהודית, דת "נחותה" במסורת האסלאמית) היא מקור תמידי לרגשי מרירות וזעם אצל מוסלמים אדוקים. מצד שני, במתחם זה נמצא הר הבית, שעליו נבנו שני בתי המקדש שנחרבו, ולפי האמונה היהודית, גם בית המקדש השלישי עתיד להיבנות בו. מצב זה יוצר מתח ועימותים בלתי-פוסקים ובשל כך נחשב מתחם זה למקום הנפיץ ביותר במזרח התיכון.
"אינתיפאדת הסכינים", שהחלה ערב ראש השנה לפני קרוב לשנתיים, פרצה בעקבות סדרת אירועים שהוגדרה ע"י הפלסטינים כחיכוכים והתגרויות מצד יהודים במתחם הר הבית/ אל אקצא. גורמים אסלאמיים קיצוניים, ביניהם אימאמים המטיפים לקהלם בתפילות יום שישי, טענו כי חיכוכים אלה משקפים מגמה נסתרת של השלטונות הישראליים – להפר את ה"סטטוס קוו" בהר הבית ולפתוח בפעולות שמטרתן הסופית היא השתלטות יהודית על המתחם. הכחשות השלטונות הישראליים התקבלו אצל הפלסטינים באי-אמון.
מבין נקודות החיכוך הרבות שבין מדינת ישראל והחברה היהודית לבין המיעוט הערבי שבתוכה, מתחם הר הבית (בראייה הישראלית) או אל אקצא (בראייה הערבית) הוא הנקודה הרגישה והטעונה ביותר, בכל עת. זאת ועוד: זו הנקודה, המרכזית והמשמעותית ביותר , שבה ערביי ישראל הם חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מכלל העולם הערבי והמוסלמי, נקודה שבזיקתם הרוחנית והנפשית אליה לא תהיינה כל פשרות (ללא קשר להסדר מדיני כזה או אחר). עם זאת, עד כה, גם במקרים של עימותים קשים – כולל הרוגים, בין פלסטינים באל אקצא לבין כוחות הביטחון של ישראל, ערביי ישראל לא יצאו אל הרחובות. מנהיגיהם הסתפקו בגינויים חריפים.
* * *
המונח "ערביי ישראל" מתייחס לאזרחי ישראל בני המיעוט הערבי (מוסלמים ונוצרים) החיים בתוך גבולות 1949 (הסכמי שביתת הנשק). אצל מרביתם קיימת גם תחושת זהות פלסטינית חזקה. ערביי מזרח-ירושלים אינם נכללים בקטגוריה של ערבים-ישראלים ומגדירים את עצמם כפלסטינים לכל דבר. הדרוזים, אף שהם ערבים במוצאם ובתרבותם, אך נבדלים בדתם, אינם משוייכים לקבוצה זו מסיבות פוליטיות והיסטוריות.
הערבים (מוסלמים ונוצרים) מהווים כ-15.5% מכלל אוכלוסיית ישראל. הרוב הכמעט מוחלט של המיעוט הערבי בתחומי הקו הירוק מורכב מבני הדת המוסלמית. מספרם של המוסלמים אזרחי ישראל (בתוך "הקו הירוק",לא כולל ערביי מזרח ירושלים שאינם אזרחי ישראל) הוא כ- 1,178,000 נפש, כ-14% מכלל אזרחי מדינת ישראל. הנוצרים ממוצא ערבי מהווים פחות מ-1.5% מאוכלוסיית המדינה.
מאז מלחמת ששת הימים (1967) וביתר הדגשה – מאז האינתיפאדה הראשונה (1987) נמצאים ערביי ישראל בדילמה בין "פלסטיניזציה" לבין "ישראליזציה", כלומר הצורך לבחור בין קו פוליטי שממוקד בהתעסקות אינטנסיבית בנושא הפלסטיני ובמאבק מתמיד על צביונה של מדינת ישראל ("מדינה יהודית" מול "מדינת כל אזרחיה") לבין קו הרואה את העניין הפלסטיני כמשני, מבחינתם של הערבים אזרחי ישראל, וחותר לשוויון אזרחי ולהשתלבות במרקם הכללי של החיים במדינת ישראל.
בשנת 2006 פורסם "מסמך החזון העתידי של האזרחים הערבים-הפלסטינים במדינת ישראל", שנוסח במשותף ע"י ועדת המעקב של ערביי ישראל ו-ועד ראשי הרשויות הערביות בישראל, ותבע שוויון כלכלי-חברתי וביטול הגדרתה של המדינה כ"יהודית" והחלפתה ב"דמוקרטיה הסכמית". פרסום המסמך עורר סערה וחשש בחוגים יהודיים, אולם לא היה לו ביטוי פוליטי מעשי בחברה הערבית-ישראלית.
השפעת "האביב הערבי" – סדרה של הפיכות, ניסיונות להפיכות, מלחמות אזרחים ותסיסה מתמשכת בכמה מדינות ערביות, שהחלה בשנת 2011 – עיצב עמדות ועורר, בקרב ערביי ישראל, שאלות ודילמות, שבחלקן הגדול התייחסו אל החברה הערבית עצמה, ורק במיעוטן – למדינת ישראל.
מלחמת האזרחים בסוריה – שראשיתה בתסיסה שעורר "האביב הערבי" – העמיקה את המחלוקות ואת הקיטוב בתוך ערביי ישראל. בעוד שחד"ש/מק"י הביעה תמיכה במשטר אסד, בל"ד – מתנגדת לו, כי בראייתה הוא פגע באחדות הערבית. החוגים האסלאמיסטיים בקרב ערביי ישראל, שבמרכזם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית – מתנגדים נמרצות לדת השיעית, בה הם רואים כפירה לכל דבר, ולכן הם מסתייגים ואף סולדים מכל מה שקשור באיראן ובחיזבאללה.
"הרחוב" הערבי במדינת ישראל, עד כמה שניתן לזהות את הלכי-הרוח בתוכו, אינו מקבל את משטר הדיכוי של אסד כלפי העם הסורי (ובעיקר החלק הסוני שבו), ובוודאי סולד ממעשי הטבח שבוצעו על ידו בחאלב ובצפון סוריה. אך במקביל, הוא סולד ואף מתעב את האלימות הקיצונית של דאע"ש ואת האידיאולוגיה הרדיקלית של התנועה הסלפית. את התגייסותם של כמה עשרות ערבים ישראלים לשורות דאע"ש יש לראות כחריג שאין בו כדי להעיד על הכלל.
לעת הזאת ניתן לקבוע, שה"אביב הערבי" לא הוליד טענות ותביעות ישירות של ערביי ישראל מן המדינה. עם זאת, קרוב לוודאי שבעתיד יהיו לו ולספיחיו השלכות על המשך תהליך התגבשותה של חברה אזרחית בקרב ערביי ישראל.
עמדותיהם של הפוליטיקאים הערביים בישראל אינן עשויות מיקשה אחת. הם נמצאים כיום ברשימה אחת בכנסת בשל אילוץ פוליטי – החוק להעלאת אחוז החסימה, שמציב רף גבוה יחסית – 4 ח"כים. בין 4 הרשימות המיוצגות ברשימה זו שוררות מחלוקות עמוקות – פוליטיות, אידיאולוגיות ופרסונליות. כמעט אין ספק שאם יתוקן החוק ויוקטן אחוז החסימה, רוב מכריע מבין הח"כים הערביים יעדיפו לחזור ולרוץ בנפרד.
לאור זאת, קשה לדבר על הנהגה ערבית-ישראלית ברורה. למעשה, מאז הקמת המדינה לא היה לערביי ישראל מנהיג אחד שהכל, או לפחות הרוב, הכירו במנהיגותו. עם זאת, קיימת קבוצה של פוליטיקאים ערבים-ישראלים בעמדות הנהגה, ויש נושאים שסביבם קבוצה זו מתאחדת, אם כי בעוצמות ובניואנסים שונים.
הערבים אזרחי ישראל מרגישים מבחינה היסטורית, תרבותית ואתנית זהות עם העם הפלסטיני, אך אזרחותם הישראלית, תנאי חייהם השונים לטובה מאלה של רוב הפלסטינים, והיותם קשורים כלכלית ופוליטית למערכת הישראלית, עשו את שלהם במשך קרוב ל-70 שנה. מצד אחד, הם חשים שהם מופלים לרעה לעומת היהודים ומתקוממים נגד האפליה, אבל מצד שני, הם מעדיפים להשיג פתרון לדרישותיהם במסגרתה מדינת ישראל, ולא מחוצה לה. הם מביעים אהדה (כנה) לעניין הפלסטיני, מייחלים לפתרון מוסכם שיביא ל"סיום הכיבוש" ולאימוץ נוסחת שתי המדינות.
המפלגות הערביות הנחשבות למתונות יחסית – חד"ש, רע"ם-תע"ל – תומכות בפתרון שתי המדינות. לעומתן, בל"ד הרדיקלית תומכת בהקמת "מדינה אחת, חילונית ודמוקרטית", ואף שהיא מגלה אהדה כלפי המאבק הפלסטיני, אינה רואה את עיקרון שתי המדינות כפתרון. "התנועה האסלאמית" דוגלת בפתרון המדינה האסלאמית שתכלול את כל השטח שממערב לירדן. פתרון זה הוא חלק ממצעה של תנועת החמאס. רוב מוחלט של ערביי ישראל דוחה אותו.
למול השאיפות של התנועה האסלאמית, הרגשות הלאומיים והזעם על מה שנתפס כקיפוח ואפליה, עומדת תפיסה כללית המשותפת לחלק גדול, אולי אף רוב, הערבים אזרחי ישראל. האלמנטים הבולטים בתפיסה זו הם:
התובנה שמדינת ישראל חזקה ומעמדה הבינלאומי איתן;
החשש מתגובות "הרחוב היהודי";
ההיבט הכלכלי – הידיעה ש"יש הרבה מה להפסיד";
התובנה שגם אם יש ממש בטענות האפליה והקיפוח, ערביי ישראל נהנים מחיים במשטר דמוקרטי ומהגנתה של מערכת משפטית לא מושחתת, תנאים שאינם קיימים בשום מדינה ערבית.
הידיעה ששום גורם בעולם הערבי לא ינקוף אצבע למען ערביי ישראל, ושאת מאבקיהם עליהם לנהל בעצמם, תוך ניצול היתרונות שהמשטר הדמוקרטי והמערכת המשפטית הישראלית מעניקים להם;
לנוכח זאת, רוב ברור בקרב ערביי ישראל הציבו לעצמם כיעד, לחתור אל השוויון האזרחי בתוך מדינת ישראל. ההתקדמות אל יעד זה נתקלת בקשיים, חלקם מוכרים וצפויים. המתח והריחוק בין שתי האוכלוסיות היהודית והערבית, הקיים בלאו הכי, גובר בעקבות אירועים כפי שחזינו לאחרונה בין ערביי ישראל, כגון העימות במהלך פינוי הכפר הבדואי אום אל חיראן, שבו נהרגו תושב הכפר המפונה ואחד השוטרים המפנים, ובוודאי הפיגוע הקשה במתחם הר הבית. לכך יש להוסיף את עמדותיהם ושתיקתם של רוב הפוליטיקאים הערבים. מצב זה גורם לכך שכל אחת משתי האוכלוסיות חשה שהאחרת מסכנת את ביטחונה האישי. אצל הערבים קיים גם חשש מהענשה ומנקמה מצד הרוב השולט.
הניסיון מראה שהניתוק בין שתי החברות הוא זמני (בשל הגורמים הממתנים שהוזכרו). לעיתים הוא מתמקד במקום או באזור מסוים, לעיתים הוא חוצה את כל המגזר (כמו לאחר אירועי אוקטובר 2000). עם זאת, כל ניתוק כזה מגביר את סגירוּתה של החברה היהודית כלפי הערבים, והדבר מתבטא בין השאר בסירוב לקלוט ולהעסיק בעלי תפקידים, בעיקר אקדמאים.
על רוב המומחים והחוקרים העוסקים בנושא ערביי ישראל מוסכם כי בעוד ש"הרחוב" מעוניין בהשתלבות בחברה הישראלית הכללית, הפוליטיקאים (להוציא מיעוטם המשתלבים במפלגות יהודיות-ציוניות) נוקטים עמדות של התעמתות קולנית עם שלטונות ישראל, ולפעמים עם החברה היהודית בתור שכזו. הסיבות לפער זה שבין ההנהגה לבין "הרחוב" לא נחקרו די צרכן. סביר להניח שהפוליטיקאים מוּנָעִים בעיקר מן החשש שעמדות מתונות והצהרה גלויה על רצון להשתלב יכתימו אותם כ"משתפי פעולה".
נושא המדאיג את הרוב בקרב ערביי ישראל הוא הצעות הנשמעות מאישים בולטים בציבור הישראלי ובמערכת הפוליטית על חילופי שטחים מאוכלסים במסגרת הסדר שלום, כגון העברת אום אל פאחם וכפרים בסביבתה לריבונות הרשות הפלסטינית. חלק מהאישים הפוליטיים בישראל מציעים כי הדבר יוצג כתנאי להסדר, וכי תמורת השטח הישראלי שיינתן לרשות, תוכל ישראל לספח שטחים ביהודה ובשומרון. האליטות בציבור הערבי הישראלי מבינים כי מהלך כזה הוא קשה, אולי אף בלתי-אפשרי למימוש, אך טוענים כי עצם העלאתו נועדה לחזק את המגמה הקיימת (בראייתם)– להרחיקם ולהדירם מהמדינה. גם הצעת חוק היסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי גורמת לעצבנות וחשש אצל הערבים, המפרשים אותה כחוק להנצחת מעמדם כאזרחים מדרגה שנייה בישראל.
סיכום
רוב ברור בקרב הערבים אזרחי ישראל נוטים אל פתרון שתי המדינות, תוך הדגשה כי הם רואים את מקומם במדינת ישראל, בה הם ימשיכו לחתור להשגת שוויון זכויות אזרחי ושוויון הזדמנויות.
על אף דפוסי הצבעה שמלמדים על הזדהות חזקה עם המאבק הפלסטיני להשגת עצמאות אין התגייסות ערבית-ישראלית כוללת נגד המדינה היהודית – לא במעורבות בטרור ולא בהפגנות רחוב. נושא זה קיים ומורגש במישור הפוליטי, הציבורי והפרלמנטרי, אך איננו תופס מקום מרכזי בסדר-היום של ערביי ישראל. עם זאת, נושא המתחם הקדוש (הר הבית/ אל אקצא/כיפת הסלע) הוא סוגיה העומדת בפני עצמה, מעוררת רגשות עזים במיוחד, ועלולה להביא גם בעתיד לעימותים אלימים.
צפי
רוב ערביי ישראל ימשיכו לתת את קולותיהם למפלגות ערביות, הנתפסות בעיניהם כמסגרות הנכונות לייצוגם, על אף שאלה אינן מציבות בראש סדר העדיפויות שלהן את שיפור איכות החיים של שהפרט ואת ייצוג האינטרסים היום-יומיים שלהם.
הפוליטיקאים הערבים ימשיכו להוביל קו תקיף ביותר בנושאים הפוליטיים הלאומיים, ופחות בנושאים אזרחיים ובהשגת זכויות אזרחיות.
ימשיך להיות פער בין התנהלות החברה הערבית-ישראלית ("הרחוב הערבי") לבין עמדות הפוליטיקאים הערבים, כאשר "הרחוב" ימשיך להיות הגורם הממתן והמאזן.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני ימשיך לעמוד על סדר יומם של הפוליטיקאים הערבים אך לא יהיה הנושא המוביל ב"רחוב" הערבי, אלא אם כן יתרחשו מאורעות דרמטיים, כגון אירועים קשים שיגרמו לנפגעים רבים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, ו/או מה שייתפס כפגיעה במקומות הקדושים, בעיקר במתחם אל אקצא (ואולי גם במערת המכפלה).
ההתפתחויות בסוריה – הן התייצבות שלטונו של בשאר אסד והן תבוסת דאע"ש ישפיעו רק באופן שולי על ערביי ישראל (אף שגיוסים לארגון עשויים להתרחש גם בעתיד).
ערביי ישראל מוטרדים מאוד מכמה יוזמות חקיקה הנוגעות להם. הם רואים בהן המשך של מגמת הדרתם מהמערכת הישראלית, מהחברה הישראלית ואף משוק התעסוקה (בעיקר לגבי תפקידים משמעותיים). הפוליטיקאים הערבים, ברובם, יעשו כל מאמץ לנצל תחושות אלה לאינטרסים שלהם, גם במחיר הרחקה נוספת של "הרחוב" הערבי מהשתלבות במערכת הישראלית.
