ראש פרויקט
ד"ר שלמה פישר
משתתפים:
אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג,
שלום סולומון ואלד, יהודית בוקסר ליברנט, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, גיתית לוי-פז, דן פפרמן, עוזי רבהון, שמואל רוזנר, ג'ון רסקיי, אדר שיבר
עורכים:
רמי טל
בארי גלטמן
ישראל היא סיפור הצלחה בולט וייחודי. אילו בן גוריון היה חי היום ומשקיף על ישראל, הוא היה מתקשה להאמין למראה עיניו. הכלכלה הישראלית דינמית, ישראל מצדיקה את המוניטין שלה כ”אומת הסטארט-אפ” ותושביה נהנים מהכנסה ממוצעת של 37,000 דולר לנפש. מבחינה צבאית היא המדינה החזקה ביותר באזור, ולא זו בלבד שברשותה הנשק המתוחכם ביותר וביכולתה להכריע את כל הכוחות הצבאיים השכנים ביחד, אלא שיש לה גם יכולת שרק מדינות מעטות, אם בכלל, ניחנו בה – למזג מידע מודיעיני עם תכנונים מבצעיים. במדע, ברפואה, בחקלאות, בסייבר ובענפי תעשייה של הגל החדש, ישראל נמצאת בחוד החנית. ואת כל אלה היא השיגה בסביבה עוינת שסירבה להשלים עימה במשך רוב שנות קיומה.
אכן, בן גוריון היה נמלא פליאה מהישגיה של ישראל, אך פליאה זו היתה מלוּוָה בדאגות. בן גוריון, סוציאליסט אמיתי, בוודאי היה מודאג מחוסר השוויון הכלכלי המאפיין כיום את ישראל, שבה כ-20% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני. הוא היה מבקש להתמודד עם הפערים החברתיים, והוא היה מוטרד מן השאלה אם ישראל יכולה לשמש “אור לגויים”, כל עוד איננה מצליחה להתוות לעצמה דרך לסיום השליטה בשטחים שבהם מתגוררים הפלסטינים.
ההערכה השנתית הנוכחית מגישה סקירה מאוזנת על התמודדותה של ישראל בתחום הגאופוליטי והדמוגרפי, ביחסיה עם יהודי התפוצות, ובטיפוח זהות יהודית במדינה, תוך שמירה על יכולתה לשמש כבית לכל הזרמים הקיימים ביהדות. ניתן לצפות לתמונה מעורבת, תוצאה של התפתחויות טובות בחלקן, ולא כל כך טובות בחלקן האחר. מהבחינה הגאופוליטית, יש לא מעט התפתחויות חיוביות: תמיכתו המדינית של המימשל האמריקני איתנה ובעלת חשיבות סמלית רבה; שיתוף-הפעולה החשאי עם מדינות ערביות מובילות משקף הסכמה לגבי האיומים המרחפים על יציבות האזור; היחסים עם מעצמות כמו סין, הודו ורוסיה טובים – אף שלהוציא הודו, יחסים טובים אלה אינם מתבטאים במלואם במישור המדיני והדיפלומטי.
המכון למדיניות העם היהודי השקיע מאמצים רבים בקידום קשרים הדוקים יותר בין ישראל והעם היהודי לבין שתי המעצמות הגדולות באסיה- סין והודו. המלצותיו הונחו גם על שולחן ממשלת ישראל וגם על שולחנם של ארגונים יהודיים המקיימים קשר עם שתי המעצמות האסייתיות. העבודה האסטרטגית, על היחסים עם סין, תורגמה לשפה הסינית בביג'ין ומשמשת כספר לימוד באוניברסיטאות בסין. עבודה דומה על הודו הושקה במכון למדיניות העם היהודי בירושלים בהשתתפות שגריר הודו בישראל לקראת ביקור ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, בישראל.
הצללים המעיבים על ישראל בשל התפתחויות ואיומים אחרים הם ממשיים, ומחייבים את ישראל לעמוד על המשמר. איראן פיתחה גשר יבשתי ממנה אל הים התיכון דרך עיראק, סוריה ולבנון. היא מנסה כיום ליצור בסוריה מצב דומה לזה שיצרה בלבנון, בעזרת החיזבאללה ו-120,000 הרקטות שברשותו. ישראל ניצבת כיום בפני סכנה ממשית של עימות בחזית הצפונית, והיא איננה יכולה להוציא מכלל אפשרות כי במקרה שצפון המדינה יופצץ ברקטות, החמאס בעזה יצטרף לעימות וישגר גם הוא רקטות לישראל. בפני כל הסכנות האלה, ישראל ניצבת כשהיא לבדה, מבחינה מעשית.
אין זה מקרה שראש הממשלה נתניהו נפגש עם נשיא רוסיה פוטין 8 פעמים בשנתיים האחרונות. הוא ביקש למנוע התנגשות עם כוחות רוסיים בסוריה, וגם לנסות לשכנע את פוטין לבלום את האיראנים ולמנוע את התפשטותן של המיליציות הפועלות בפקודתה של איראן. הוא זכה להצלחה במשימה הראשונה, טרם הוכרעו תוצאותיה של המשימה השנייה. במשך זמן מה אמרה רוסיה כי על כל הכוחות הזרים לצאת מסוריה, אך עתה היא אומרת כי דרישה זו חלה גם על כוחות איראן והחיזבאללה. העמדה הרוסית הפומבית החדשה נותנת מקום לתקווה, אך אין לקבל אותה כלשונה. עדיין מוקדם לדעת אם מנהיגי רוסיה אמנם ינקטו צעדים להסגת איראן והחיזבאללה מסוריה, או שימשיכו לקבל בשתיקה את התפשטותה של איראן ובעלי בריתה השיעים. הרקורד של רוסיה בסוריה מהווה סיבה לספקנות באשר לכוונות הרוסיות, במיוחד מאז שהפעלת חיל האוויר הרוסי סייעה באופן שיטתי להתפשטותם של החיזבאללה ושל כוחות “קודס” בסוריה.
מה שמעבר לכל סימן שאלה הוא שעד כה נתנה רוסיה לישראל יד חופשית להיאבק בנוכחות האיראנית בסוריה, בעודה נותנת לאיראנים יד חופשית להתפשט במדינה זו. אלא אם כן תחליט רוסיה לשנות את מדיניותה, הרי נכונות זו, לאפשר לכל צד לפעול באופן חופשי, מגדילה את הסיכוי לפריצת מלחמה בין ישראל ואיראן. קל לחזות כיצד מלחמה כזו יכולה להתחיל; הרבה יותר קשה לנבא כיצד תסתיים.
בעבר, במצב כזה יתכן שארה”ב היתה מגלה את השפעתה ומבהירה כי פריצת מלחמה אזורית רחבה יותר בין ישראל לבין איראן איננה תואמת את האינטרסים שלה, והיא תתערב על מנת להפחית את סיכוייה להתממש. קרוב לוודאי שארה”ב היתה פונה לרוסים ומבהירה כי אם הם לא יבלמו את איראן, היא תעשה זאת. זה לא קורה עכשיו. הנשיא טראמפ הבהיר כי הוא רוצה לצאת מסוריה – וכי התמקדותו היא בדאע”ש ולא באיראן. יש אולי משהו אירוני בכך שמימשל טראמפ מוכן לאמץ עמדה רטורית נוקשה מאוד כלפי איראן, כולל נטישת הסכם הגרעין, אך מדיניותו כלפי התפשטות איראנית באזור מתמצת בדיבורים נוקשים, לא בפעולות קשוחות.
בדומה לממשל האמריקאי הקודם, גם הממשל הנוכחי מעוניין לצאת מן המעורבות בסכסוכים במזרח התיכון, והוא מותיר לישראל להתמודד בעוצמה עם האיום האיראני. אמנם הבעות התמיכה בישראל ובזכותה להגן על עצמה הן איתנות, אך בכך זה מסתכם. בנוסף לכך שמימשל טראמפ לא פעל נגד האיומים האיראניים באזור, עד כה הוא גם לא עשה מאומה כדי להציע סיוע חומרי נוסף בזמן שבו האיום הגרעיני האיראני עלול להפוך ליותר ממשי. אף שהסכם הגרעין לא היה נטול פגמים, הוא למעשה הגביל את איום התפתחות היכולת הגרעינית הצבאית של איראן עד אחרי שנת 2030 – והתכנונים הצבאיים הישראליים וחבילת הסיוע בסך 38 מיליארד דולר לעשר שנים שסופקה לישראל ע”י מימשל אובמה התבססו גם הם על הנחת-יסוד זו. מה יקרה עכשיו, אם האיראנים יחליטו לנטוש את הסכם הגרעין ולא לקיים עוד את התחייבותיהם בהתאם לו? האם קיים סיכוי שמימשל טראמפ יחליט לקחת זאת בחשבון ולהגדיל את הסיוע הצבאי לישראל? אי-אפשר לדעת זאת בנקודת הזמן הנוכחית, אך על פי הצהרותיו, הנשיא טראמפ אינו נלהב להעניק סיוע צבאי, או כל סיוע אחר.
בדומה לכך, רצוי לשאול האם המימשל עומד להציג את תוכנית השלום שלו, והאם ישקם את הסיכוי לעשיית שלום. הממשל הקדיש זמן כדי לפתח תכנית בתקווה שזו תאפשר בסיס רציני חדש למשא ומתן שיוביל למה שהנשיא טראמפ מכנה "העסקה האולטימטיבית". הממשל מבין שיש לייצר את ההקשרים הנכונים על מנת לתת לתכנית את הסיכויים הטובים ביותר להצלחה. הצהרת הנשיא בנושא ירושלים וההחלטה לפתוח את השגרירות תרמה לשינוי הקונטקסט האיזורי ולעיכוב בהצגת התכנית. אף שהמימשל ממשיך להדגיש כי הוא יציג את תוכניתו, מתחשבת בצורה אמינה בשאיפות הלאומיות של הפלסטינים. כל סיכוי לייצר לחץ על הפלסטינים להיענות בצורה שונה מאשר “לא” החלטי יהיה תלוי בכך.
המכון למדיניות העם היהודי מילא תפקיד בולט בהצגת ניתוח מעמיק למאמציה של תנועת החרם BDS (תנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות) לגרום לדה-לגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית. הפרויקט המקיף של המכון כולל ניתוח ממצה של תופעת ה-BDS על כל ממדיה וממליץ כיצד להיאבק בתופעה. הפרויקט הוגש למשרד לעניינים אסטרטגיים. כל אלה באים בעקבות המלצה שהגיש המכון לפני מספר שנים לראש הממשלה ולקבינט –
לבחור משרד ממשלתי שיוביל את המאבק נגד ה-BDS, עם תקציב שיוקצה במיוחד עבור פעילות זו. המלצה זו התקבלה בישיבת הממשלה מיום 23 ביוני 2013.
בהיעדר התקדמות מצד הפלסטינים, או יוזמה ישראלית מסוג כלשהו, אנו עלולים להמשיך ולראות כיצד תנועת ה-BDS מתפשטת בקמפוסים האוניברסיטאיים בארה”ב וכיצד חלק גדל והולך מן הקהילה היהודית באמריקה מתרחק מישראל.
חרף היותה של ישראל, היום, סיפור הצלחה כלכלי, צבאי ותרבותי כה מרשים, כאשר מספר הביקורים של יהודים אמריקנים בישראל רושם שיא של כל הזמנים, מעיבים עננים על אופק היחסים בין ישראל ויהודי התפוצות, שהם אחד ממוקדי העניין של המכון למדיניות העם היהודי. המכון ערך בשנים האחרונות סדרת דיאלוגים עם יהודים מחויבים לקהילה בנושאים זהותיים, ערכיים ומשותפים לעם היהודי, הנוגעים לישראל ולתפוצות. הדיאלוגים נערכו ביותר מ-40 קהילות יהודיות ברחבי העולם.
לראשונה בתולדותיה הופכת ישראל לנושא פוליטי מפלגתי. הדבר טרם בא לידי ביטוי בקונגרס האמריקני, שבו ממשיכה ישראל ליהנות מתמיכה דו-מפלגתית, אך הוא מתחיל להסתמן בקרב הציבור האמריקני הכללי. הדמוקרטים באופן כללי מודאגים יותר מן הרפובליקנים ממה שהם רואים ככיבוש הגדה המערבית, הרחבת ההתנחלויות, היחס לפלסטינים ובמידה פחותה יותר – לערבים הישראלים. סקר מכון “פיו” המוערך משנת 2018 מצא פער גדל והולך בין דמוקרטים לרפובליקנים מבחינת התמיכה בישראל או בפלסטינים: 79 אחוז מהרפובליקנים אמרו כי הם תומכים בישראל יותר מאשר בפלסטינים, לעומת 27 אחוז בלבד מהדמוקרטים.
לנוכח הקיטוב הפוליטי הקיים כיום באמריקה – והניכור העמוק של הדמוקרטים מן המימשל של טראמפ, קשה יותר ויותר לשמור על תמיכה
דו-מפלגתית בישראל. הקשרים האישיים והפוליטיים ההדוקים שבין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא ארה”ב והתנועה האוונגליסטית בארה”ב מוסיפים לקושי הזה, במיוחד בציבור היהודי.
כ-70 אחוז מכלל יהודי ארה”ב הצביעו ב-2016 בעד המועמדת הדמוקרטית. בשעה שישראל, עקב השינויים הדמוגרפיים הופכת ליותר אורתודוכסית מבחינה הדתית והפוליטיקה הישראלית הופכת ליותר שמרנית, יש סכנה פוטנציאלית להתנגשות ערכים בין יהודי התפוצות, שברובם הם קונסרבטיבים, רפורמים או חילונים בנטייתם הדתית וליברלים בנטייתם הפוליטית, לבין ישראל. בשנת 2017 היוו החרדים כ-15 אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל; בשנת 2030 הם צפויים להוות יותר מ-20 אחוז, בשל שיעורי הילודה הגבוהים אצלם, וב-2065, כ-40 מכלל יהודי ישראל, וכשליש מכלל האוכלוסייה הישראלית.
תמונת מראה של מגמה דמוגרפית זו נגלית בארה”ב, בה הקהילה האורתודוכסית, שחבריה מהווים כעת כ-12 אחוז מכלל יהדות אמריקה, ושנטייתם הפוליטית שמרנית בדרך כלל, גדלה בקצב מהיר בהרבה מן הקהילה הלא-אורתודוכסית, גם בשל שיעורי ילודה וגם בשל שיעורים גבוהים של נישואי תערובת (כ-30 אחוז מהילדים עד גיל 18 בארה"ב גדלים במשפחות אורתודוכסיות. בניו-יורק רבתי, השיעור מגיע לידי 70 אחוז).
דאגותיהם של חברי הקהילה היהודית הלא-אורתודוכסית בארה”ב הוחרפו עוד יותר בשל החלטת הממשלה לבטל את מתווה הכותל ולהחמיר את מתווה הגיורים. בנוסף לנושאים אלה, יש סדרה של פעולות בתחום החקיקה שרבים מן היהודים האמריקנים הליברליים רואים בהן אתגר לדמוקרטיה הישראלית. מה שמחזק עוד יותר מגמות אלה היא הנטייה להתעלם מדאגותיהם של הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי.
מעולם לא היה חשוב יותר להאזין ליהודי התפוצות, ובהתחשב בהתפתחויות האמורות, ההערכה השנתית של המכון למדיניות העם היהודי כוללת מספר המלצות:
אם ברצונה של ישראל לא לאבד תמיכה בקהילה היהודית – תמיכה שבעבר הבטיחה את חיזוק יחסי ישראל-ארה”ב, ואת הקשר עם מגזרים משמעותיים אחרים של הציבור האמריקני, אין לוותר על יהודים לא-אורתודוכסים ופרוגרסיביים – אדרבא, יש לקרבם. כמו כן, יש חשיבות קריטית לכך שממשלת ישראל תמנע את הפיכתה של ישראל לנושא פוליטי המייצר קיטוב.
דניס רוס וסטוארט אייזנשטאט
