הערכות שנתיות

הערכה שנתית 2018

ראש פרויקט

ד"ר שלמה פישר

משתתפים:

אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג,
שלום סולומון ואלד, יהודית בוקסר ליברנט, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, גיתית לוי-פז, דן פפרמן, עוזי רבהון, שמואל רוזנר, ג'ון רסקיי, אדר שיבר

עורכים:

רמי טל
בארי גלטמן

הערכה שנתית 2018

רומן עכשווי נוסף אשר מעמיד במרכזו שאלות על קיומה של ישראל, אופייה והמרחק בין ירושלים לבין ווושינגטון הוא הנני (2016) מאת ג'ונתן ספרן פויר. גם כאן הדימוי של ישראל זוכה לביטוי רב- ממדי ומורכב. מצד אחד, הרומן מתאר את תהליך ההתרחקות שבין יהודי ארה"ב וישראל, ומצד שני הוא מדגיש את עומק הזיקות והקשרים בין הקהילות. באופן מעניין, הרומן עושה שימוש ספק פָּרודי, ספק ביקורתי, בדימוי "סוכן המוסד הישראלי" ודמות המאצ'ו הישראלי. הרומן מתאר בני משפחה יהודית אחת, אשר נפוצה לשתי קצוות תבל לאחר השואה. כך, ובדומה למקרים דומים אמיתיים בהיסטוריה היהודית, אח אחד היגר לארה"ב ואחיו – לישראל. בהווה הסיפורי מתוארים הפערים בין שני הדודנים, ג'ייקוב האמריקאי, גיבור הרומן, ותמיר הישראלי. הראשון עונה לסטראוטיפ של היהודי האמריקאי הפרוגרסיבי הליברלי, השני לזה של הישראלי המאצ'ואיסטי. היו כאלה שביקרו את הכתיבה השטוחה הנעה סביב הדימויים החיצונים הללו, אולם נראה כי ההקצנה הסטראוטיפית קשורה הן לטון ההומוריסטי והן לרצון לבחון את הדימויים הללו עד לאבסורד. בנוסף, מאחורי הדימויים הסטראוטיפיים כביכול מסתתרת דווקא בקיאות בעולמן הפיזי והנפשי של הדמויות, אמנם בעיקר של עולמו של הגיבור האמריקאי, אך גם העולם הישראלי מתואר ברומן במיומנות. יתר על כן, הכתיבה על ישראל משקפת תמהיל מעניין וכמעט פרדוקסלי של ביקורת ואינטימיות, מרחק והיכרות ישירה עם הנופים, התרבות והאנשים. אין מדובר בידע תיאורטי של תחקיר ספרותי, אלא בידע אותנטי ממשי.

חשוב לשים לב לכך שהביקורת ברומן מופנית כלפי שני הצדדים במשוואה היהודית, ולא רק כלפי ישראל והישראלים. כך למשל ג'ייקוב, גיבור הרומן, מאשים את דודנו הישראלי בגסות, אולם בעיקרו של דבר, גסות מינית שלו עצמו מובילה לגירושיו ולפירוק התא המשפחתי שלו. מעבר לכך, דווקא בני הדור הצעיר, ילדיהם של ג'ייקוב ותמיר, מוצאים שפה משותפת דרך התכתבות וירטואלית, והרומן מסתיים במחווה נוגעת ללב של הדודן הישראלי, נועם, כלפי הדודן האמריקאי, סם. בכל אלה יש גם עדות לצמצום המרחק וליכולת להתגבר על הפערים התרבותיים והניכור לכאורה.

פויר אינו לבד. גל של כתיבה ספרותית שבמרכזה ישראל מלמד על תמונה דומה גם ב- יער אפל מאת ניקול קראוס (2017), וב- Dinner At The Center OF The Earth מאת נתן אנגלנדר (2017). שני הרומנים האלו מראים גם הם אותו תמהיל של היכרות אינטימית, ביקורתיות ואמביוולנטיות. כאמור, קראוס, אנגלנדר ופויר מעורים בישראליוּת, התגוררו תקופות בישראל ויש להם חברים ישראלים. גם הקשרים הממשיים הללו מעידים על השינוי המוגבל אך משמעותי ביחס לישראל.

חוקרים שונים טוענים לדעיכה בעוצמת הקשר של יהודי ארה"ב לישראל, ובעיקר להתרחקותם של הצעירים ממנה. אולם, בספרו הציונות האמריקאית החדשה, 13. טוען תיאודור ששון כי הקשר לישראל לא דעך אלא השתנה. יש המפרשים את השינוי כהיחלשות קשרי הזיקה, אך למעשה מדובר בעמדה אקטיבית יותר ולא באדישות או בהיעדר זיקה לישראל. בעיקרו של דבר, את גישת ההתגייסות (Mobilization), מחליפה כיום גישת המעורבות וההתערבות ) (Engagement. זוהי גישה ביקורתית יותר, אך היא גם בגדר התפתחות "נורמלית" ביחסים – לא עוד התגייסות מוחלטת ואוטומטית ושימור קונסנסוס קהילתי ביחס לישראל. במובנים רבים, דווקא הקירבה לישראל הולידה את הגישה החדשה. ההתגייסות למען ישראל אפיינה אמריקאים שעבורם היתה ישראל נס היסטורי, מדינה קטנה ומרוחקת שנתפסת במושגים מיתיים יותר מאשר ריאליים. כיום, ישראל כביכול קרובה מתמיד. הישראליוּת נוכחת בתודעה היהודית-אמריקאית, והביקורים אליה תכפו, בין היתר תודות לפרויקטים כמו "תגלית" ו"מסע". "בעולם שטוח" גלובלי, גורס ששון, יהודים אמריקאים יכולים בקלות יחסית להתעדכן בנעשה בישראל מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית.

הקודםהבא