ראש פרויקט
ד"ר שלמה פישר
משתתפים:
אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג,
שלום סולומון ואלד, יהודית בוקסר ליברנט, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, גיתית לוי-פז, דן פפרמן, עוזי רבהון, שמואל רוזנר, ג'ון רסקיי, אדר שיבר
עורכים:
רמי טל
בארי גלטמן
מעבר לתמורות ולהיבטים השונים והמשתנים באשר לייצוגה של ישראל, יש לישראל מקום מרכזי וחשוב בתרבות האמריקאית, ובעיקר בזירה הספרותית העכשווית. רומנים של סופרים יהודים-אמריקאים בולטים כמו ניקול קראוס, נתן אנגלנדר, מייקל שייבון וג'ונתן ספרן פוייר מציגים תמהיל חדש ופרדוקסלי, שבו ביקורת וקירבה ביחס לישראל משמשים בערבוביה. בכך הם מדגימים את טיעון "המעורבות החדשה" של תיאודור ששון, ואף מוסיפים לו עומק ומורכבות. מכלל הרומנים עולה הכרה בלגיטימיות ובנחיצות של מדינת ישראל, הכרה שמאפיינת, בין במודע ובין שלא במודע, את הזהות היהודית-אמריקאית הצעירה. ישראל היא אפוא חלק אינטגרלי מן הזהות היהודית האמריקאית גם כיום. תובנה זו ניצבת מעבר לוויכוחים ומחלוקות, בין יהודים מכאן ומשם. הבנתה והטמעתה סותרות את השיח הדיכוטומי והשלילי מעיקרו, היוצר תמונה חד-ממדית של ניכור והתנתקות, ומציבות במקומו עמדה מורכבת יותר.
קביעת גבולות השיח חשובה בהקשר זה, מכיוון שהשיח התרבותי לא מסתפק בתיאור המציאות, אלא שהוא גם מַבְנֶה אותה. כאשר השיח מתייחס לאלמנטים בעיתיים וביקורתיים, אך בו-זמנית מדגיש קשר רגשי וזהותי עמוק, הוא מעודד בסופו של דבר את הזיקה ואת המשכיות הקשר, תוך חיפוש אחר מסגרת יחסים חדשה ועדכנית. על מנת לבסס שיח מורכב שכזה יש לפעול לארגון מפגשים ספרותיים בין סופרים, אמנים וחוקרי תרבות יהודים-אמריקאים וישראלים, ובהם לחתור לקיום שיח שאינו מתלהם ופונה לקצוות, אלא עוסק במורכבות היצירה האמנותית ומבקש להכיל גם סתירות, ניגודים וקשיים, המאפיינים ממילא את השיח היהודי האמריקאי העכשווי ביחס לישראל. יובהר כי בשום אופן אין הכוונה לשימוש "מגוייס" בספרות ובאמנות. שימוש מגוייס שכזה אינו ראוי, הן מן ההיבט האתי, משום שהוא עשוי להתפרש כחותר תחת עקרונות דמוקרטיים ונאורים, והן – ואולי בעיקר – בשל הניגוד האינהרנטי בין האמנות, על מהותה החופשית והבלתי-ניתנת לתיבנוּת, לבין המטרה הפוליטית הצרה. לעומת זאת, עשיית "שימוש" במהותה הרבגונית של הספרות במטרה לחשוף עמדות מורכבות, כנגד שיח פוליטי צר, חד-ממדי ודיכוטומי, היא ראויה ואף נדרשת.
