ראש פרויקט
ד"ר שלמה פישר
משתתפים:
אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג,
שלום סולומון ואלד, יהודית בוקסר ליברנט, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, גיתית לוי-פז, דן פפרמן, עוזי רבהון, שמואל רוזנר, ג'ון רסקיי, אדר שיבר
עורכים:
רמי טל
בארי גלטמן
שני אירועים היסטוריים מרכזיים שהשפיעו על עיצוב הזהות היהודית בעידן המודרני הם השואה מצד אחד והקמת מדינת ישראל מצד שני. לאחר השואה התחולל שינוי בתפיסת היהודים את עצמם וביחסיהם עם העולם הלא-יהודי. בין היתר התחדדה הרגישות היהודית לאנטישמיות, ובוודאי קיים קשר בין השואה וזכר השואה לבין חיזוקה של הזהות היהודית הלאומית והצדקת כינונה וקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. (1.)
ההווה העלילתי בסרט חרב במדבר (1949), הסרט ההוליוודי הראשון על ישראל, מתחולל במרחב שבין שני האירועים ההיסטוריים המכוננים הללו. השואה נוכחת כביכול ברקע, והקמת המדינה מדומיינת כיעד עתידי ונכסף. אולם למרות הנושא ההיסטורי והעוצמה הרגשית המגולמת בו, היה זה בעיקר סרט פעולה הוליוודי, המזכיר בסגנונו את סוגת המערבונים שזוהתה עם במאי הסרט, ג׳ורג' שרמן. עם זאת, החלוקה הדיכוטומית לטובים ורעים (יהודים לעומת הבריטים, ובסרטים הבאים, גם הערבים), ההצדקה המוסרית למאבק היהודי הישראלי ותחושת ההזדהות האמריקאית עם המאבק הזה, הינם מוטיבים מרכזיים שיחזרו ויפותחו בסרטים הבאים, דוגמת הלהטוטן (1953), אקסודוס (1960), הטל צל ענק (1966) ו-יהודית (1966). בכל הסרטים הללו בולטת זווית הראיה האמריקאית, ובהתאם לוהקו לתפקידים הראשיים שחקנים הוליוודיים בולטים כמו פול ניומן באקסודוס, סופיה לורן ביהודית, קירק דאגלס בהטל צל ענק ובהלהטוטן, וכן פרנק סינטרה, דיינה אנדרוז, ג׳ון וויין ועוד, בתפקידי המשנה.
ללא ספק, הבולט והחשוב מבין הסרטים הללו היה אקסודוס משנת 1960. הסרט, על פי ספרו רב-המכר של לאון יוריס ובבימויו של אוטו פרמינגר, היה ל"שובר קופות" עולמי והשפיע רבות על הַבְנָיַית מעמדה ודימויה (הצודק והחיובי) של ישראל הצעירה.1 זאת לא רק בקרב יהודי ארה"ב או דעת הקהל האמריקאית, אלא בעולם כולו הסרט, אשר צולם בישראל ובקפריסין, נחשב לבדיוני, אולם עלילתו משיקה לאירועים היסטוריים שאירעו במציאות. הקונפליקט המרכזי בסרט הינו המתח שבין החלום הציוני לבין מימושו באמצעים אלימים. הקושי המוסרי הכרוך באלימות נפתר על רקע הדגשת השינוי ההיסטורי, מנרדָפוּת וגלות לחירות ותחייה לאומית במולדת. הצופים נעים בין תחושת אהדה להזדהות. הם אוהדים את פליטי השואה שמגלים שאר רוח ומבקשים גאולה לעצמם ולעמם, ומזדהים עם הצברים החסונים, הלוחמים החלוצים שכובשים את הארץ ומבקשים לעסוק בבניינה.
הקירבה לאמריקאים, בולטת לעין בליהוק של השחקן הראשי, פול ניומן לתפקיד גיבור הסרט, ארי בן כנען. ניומן יפה התואר והאמריקאי למהדרין, ובמקביל יהודי למחצה (בן לאב יהודי ואם קתולית), הוא גיבור שקל לצופים האמריקאים לאהוב. למעשה, וכאמור, כביתר סרטי התקופה, את רוב הדמויות הישראליות מגלמים שחקנים אמריקאים. ארי וחבריו קרובים לדמות החלוץ האמריקאי. נופי הארץ וקיבוץ גן דפנה מזכירים לקיטי, אהובתו האמריקאית של ארי, את נופי ילדותה באינדיאנה. מעשה החלוצים (pioneers) כרוך ממילא בנרטיב האמריקאי של כיבוש הסְּפָר ובהתאם לרוח האמריקאית מעוגנת הלאומיות היהודית בנופי המקרא הקדומים, וארי מצטט מספר יהושע על כיבוש עמק יזרעאל מידי הכנענים. (2.)
יתר על כן, הדגשת אופיים המוסרי של הגיבורים, בעיקר ארי ואביו, מכוונת לתפיסה הרווחת בדבר החפיפה בין הציונות לאמריקאיוּת. בכך משקף הסרט את העמדה הרווחת שניסח המנהיג היהודי האמריקאי הציוני, השופט לואיס ברנדייס2 (1941-1856). ברנדייס פעל רבות ליצירת הקישור העמוק שבין הציונות לבין האידיאלים האמריקאים הבסיסיים. הגשמת הציונות מהווה מימוש של החזון האמריקאי שעיקרו דמוקרטיה, צדק חברתי וחירות. זהו אחד המאפיינים החשובים של הציונות באמריקה, שלא רק האמינה בהשתלבות היהודית באמריקה, אלא אף גרסה כי הציונות היא אחד הכלים להשתלבות זו. הציונות ומדינת ישראל היוו בסיס חיובי של קיום יהודי בארה״ב. (3.)
לא ניתן להמעיט מכוחו של הסרט בהפצת הבשורה נוסח ברנדייס. יהודי ארה"ב מיהרו לאמץ את המסר שאִפשר להם רווח כפול ומכופל – חיזוק זהותם היהודית הנבדלת, ובו בזמן גילוי פטריוטי וביטוי נאמנות לאמריקה וערכי היסוד האמריקנים. ישראל המדומיינת, האוטופית והאמריקאית ברוחה, הפכה אפוא מושא להזדהות והערצה. הערוץ התרבותי, סרטים, יצירות אמנות וקמפיינים פרו-ישראלים הפיצו וחיזקו את הדימוי, והעצימו הן את זיקת יהודי ארה"ב לישראל והן את דימויה החיובי (והאמריקאי במהותו) של ישראל הצעירה.
חשוב להבין כי שנותיה הראשונות של מדינת ישראל היו גם שנים מכוננות ומעצבות בתולדות יהודי ארה"ב. התרבות היהודית-אמריקאית התעצבה מחדש באותן שנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. בתוך כך, שחקני מפתח יהודים שונים, עיתונאים, אנשי תרבות, מחנכים, חברות "הדסה", מנהיגי קהילות ואחרים, התגייסו וגייסו את הזירה התרבותית למען מדינת ישראל. פעולתם העיקרית היתה "להחדיר את ישראל" להוויה התרבותית האמריקאית. לשם כך הם "ייבאו" מישראל את ריקודי ההורה וריקודי עם אחרים והפכו אותם לחלק מהסצינה התרבותית היהודית, הזמינו תערוכות אמנות ישראליות, הפיצו אלבומי תמונות מישראל וחשפו קהלים רחבים, בעיקר יהודים, לאמנות ישראלית ודרכה לישראל. במובן זה יש לתפוס את אקסודוס כתוצר (בלתי מודע) של הפעילות המגויסת לטובת ישראל, תוצר שבעצמו הפך כלי גיוס ומכשיר תעמולה חסר תקדים לטובת ישראל. (4.)
בנוסף, לעומת העמדה הרואה בישראל נטל אסטרטגי, עמדה שרווחה בקרב פקידי ממשל בכירים בעשורים הראשונים לקיום ישראל, שחקנים יהודים שפעלו לקידומה של ישראל בתרבות היהודית- אמריקאית והאמריקאית, העלו נרטיב אלטרנטיבי המדגיש את הזיקה לישראל כאינטרס אמריקאי בעידן המלחמה הקרה. גם כאן, הדגש המרכזי ניתן לקירבה הנורמטיבית, האידיאולוגיה המשותפת וכלל קווי הדמיון בין האומות. (5.)
ככלל, הגורמים לכינון "היחסים המיוחדים" בין ארה"ב וישראל הם בעיקרו של דבר שילוב בין אינטרסים פוליטיים ואסטרטגיים לבין ערכים ואידיאולוגיה משותפת, כאשר הראשונים, משמע האינטרסים האסטרטגים, הם המכריעים.6 . ג'וזף ניי הגדיר את המונח "עוצמה רכה" (2004) 7. והבהיר כי זוהי היכולת למשוך בעלי ברית פוטנציאלים בדרך חיובית ולא באמצעות שימוש או איום בשימוש בכוח. הפצת דימוי חיובי והזדהות ערכית עם מדינת ישראל באמצעות אפיקים תרבותיים היא כמובן עוצמה רכה. הדימויים התרבותיים השפיעו במידה פחותה על הדיפלומטים וקובעי המדיניות האמריקאית, אך התבססו בציבוריות האמריקאית, ששפעה אהדה לישראל באותם שנים, והתייצבה במקביל וכנגד הנרטיב הדיפלומטי המסתייג.
