הערכות שנתיות

הערכה שנתית תשע"ט | 2019

מגמות והמלצות
מדד משולב של אנטישמיות באירופה ובארה״ב
פרק חדש: יצירה של יהודים ויצירה יהודית

 

ראש פרויקט

שמואל רוזנר

משתתפים:

אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, בארי גלטמן, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג,
שלום סולומון ואלד, רמי טל, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, גיתית לוי-פז, שלמה פישר,
דן פפרמן, עוזי רבהון, ג'ון רסקיי, אדר שיבר

הערכה שנתית תשע"ט | 2019

בעשור האחרון ניכרים שינויי מגמה המציבים סימני שאלה על יציבות הסדר העולמי ששרר מאז ימיה הראשונים של ישראל, ושהושפע משמעותית מכוחה של התפיסה הליברלית-דמוקרטית. תבנית הסדר העולמי שהתפתחה לאחר תום מלחמת העולם השנייה שיקפה אמנם יריבות בין הכוחות הדמוקרטים-ליברלים לבין הכוחות האוטוריטאריים, אך מדינות המערב, ובראשן ארה"ב, השכילו ליצוק למערכת העולמית ולמוסדותיה ערכים המשקפים את תפיסות הדמוקרטיה והליברליזם. בבסיס גישה זו עמדה ההנחה כי שלום ושגשוג נעשים ברי השגה כאשר מדינות מאמצות את השיטה הדמוקרטית ומקדשות ערכים של חירות וזכויות אדם.

אלא שהסדר העולמי לא מימש את מלוא החזון שהבטיח, שבמוקדו ביטחון, יציבות, חירות ושגשוג. רשימת הכישלונות והאכזבות מהעשור האחרון ארוכה: המשבר הפיננסי של 2008, העמקת אי-השוויון הכלכלי, דעיכת התקווה שהצית "האביב הערבי", פיגועי טרור, גלי הגירה, ערעור תחושת הביטחון האישי. אלה התבטאו בירידה בכוחן של ממשלות להתמודד עם אתגרים מקומיים וגלובליים (בין היתר על רקע מעבר של עוצמה ומשאבים מהמדינה לתאגידים בינלאומיים), במשברי זהות וכלכלה העוברים על אירופה, בהחלטת ה"ברקזיט", בכישלונותיה של ארה"ב במלחמות בעיראק ובאפגניסטן, בחתרנותה של איראן והסכם הגרעין הבעייתי שממנו פרשה ארה"ב, באיום הגרעיני שמציבה צפון קוריאה, באוזלת היד הבינלאומית לנוכח הטרגדיה בסוריה, ועוד. קשיים אלה הביאו להתגברות של מגמות השוחקות את האתוס הליברלי-דמוקרטי: פופוליזם, לאומיות, עויינות כלפי האליטות (שבמקרים רבים מזוהות עם האתוס הדמוקרטי-ליברלי), פרוטקציוניזם, מלחמות סחר, הקצנה פוליטית, התחזקות של תנועות ימין קיצוני, בדלנות לאומית ותרבותית, הדרת מיעוטים וזרים, חסימת גבולות למהגרים, מאבק בגלובליזציה וברב-תרבותיות ועוד. מדד ה-Freedom House מלמד כי ב-13 השנים האחרונות נרשמת נסיגה עקבית בזכויות אזרח ובזכויות פוליטיות ברחבי העולם.1 אין תמה שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין כבר הספיד את התפיסה הליברלית כאשר קבע כי "עבר זמנה".2

במקביל למכלול סממני השחיקה בסדר הליברלי-דמוקרטי מופיעה חלופה בעלת כוח משיכה גובר. סין מציעה מודל משטרי אלטרנטיבי לזה שמציע המערב: פיתוח כלכלי מהיר ועקבי ללא שיטת ממשל דמוקרטית וללא הקפדה על זכויות אדם, כאשר הלגיטימציה לשליט אינה נרכשת בקלפי אלא בתפקוד יעיל ובהצגת הישגים. הצמיחה הכלכלית המרשימה של סין נמשכת בהתמדה כבר 40 שנה והיא פועלת להבטיח לטווח רחוק את השווקים לתוצרתה ואת יכולתה לספק לעצמה אנרגיה, מזון ומחצבים. יוזמתה: "חגורה אחת ודרך אחת" אמורה לחברה עם אירופה ואסיה ולהקיף שוק ענק של כ-4.4 מיליארד איש ב-26 מדינות. ארה"ב חשדנית ביחסה לפרויקט ורואה בו כלי להרחבת השפעתה של סין בעולם. אלא שמדינות העולם אינן מתרשמות מאזהרותיה של וושינגטון. באפריל 2019 אירחה סין בפסגת "חגורה אחת ודרך אחת" 37 מנהיגים זרים ועמם 5000 משתתפים מ- 150 מדינות ו-90 ארגונים בינ"ל שרובם ככולם מבקשים להיות חלק מן הפרויקט.

מאחר שהמזרח התיכון הוא מקור הנפט למחצית מהתצרוכת הסינית, טבעי שעניינה באזור יגבר והיא אכן מרחיבה בו את השקעותיה. גם ישראל מופיעה על מפת תכניותיה השאפתניות של סין אשר ב-2018 הפכה לשותפת הסחר השנייה של ישראל לאחר ארה"ב. סין מעורבת בפרויקטים משמעותיים בתחום התשתית בישראל: מנהרות הכרמל, הרכבת הקלה בתל אביב, הרחבת נמל חיפה והפעלתו החל מ-2021 למשך 25 שנה, הקמת נמל חדש באשדוד, ועוד. לישראל יש, כמובן, עניין לטפח את יחסיה עם סין, אלא שעליה לנווט את דרכה בזהירות לנוכח היריבות הבין-מעצמתית וההכרח שלא לפגוע ביחסים האסטרטגיים עם ארה"ב. וושינגטון כבר הזהירה את ישראל כי הקשר המעמיק עם סין עלול לפגוע בקשרים הביטחוניים של ישראל עם ארה"ב. שר החוץ מייק פומפאו אף התריע פומבית כי השיתוף המודיעיני עם ישראל עלול להיפגע.3

המעצמות האוטוריטאריות שניצבות מול ארה"ב – סין ורוסיה – רואות את עצמן בפרספקטיבה היסטורית כמעצמות-על, ואינן מקבלות את הגיונו של סדר עולמי המוכתב על ידי המערב ומתעלם מעוצמתן. הן נוהגות באסרטיביות אסטרטגית גוברת וטוענות כי הלגיטימיות של מעמדן אינה נופלת מזו של ארה"ב ואירופה (המגלה סימני חולשה מתמשכים). תחת הנהגתו של הנשיא פוטין, רוסיה שפלשה וסיפחה את חצי האי קרים ומחזיקה חלקים ממזרח אוקראינה, אינה נרתעת מפתיחה באש והשתלטות על ספינות של הצי האוקראיני במצרי קרץ' (25 נובמבר 2018). היא שיגרה מפציצים אסטרטגיים לוונצואלה הנמצאת בעימות עם ארה"ב, שידרה מסר למערב על כוחה בתרגיל הצבאי הענק ווסטוק, שבו השתתפו 300,000 חיילים, 36,000 טנקים ו-1000 מטוסים, מהווה שחקן מרכזי בהכתבת ההסדרים בסוריה ומתחרה עם ארה"ב על שוק הנשק במזה"ת.

סין מצידה מפנה משאבים לבניית צבא מודרני (תקציב הביטחון הסיני הוא השני בגודלו בעולם אחרי ארה"ב), ומוסיפה לנקוט צעדים אגרסיביים כדי להפגין בעלות בים סין הדרומי. הנשיא שי ג'ינפינג קרא בראשית השנה לקציני צבאו להיות מוכנים למלחמה וחזר על זכותה של סין להשתמש בכוח כדי להביא לאיחודה של טאיוואן.

אפשר לשער כי בטווח הנראה לעין "הסדר העולמי" (ויש האומרים "האי-סדר העולמי") ישקף ביתר תוקף את כוחן המתעצם ואת האסרטיביות האסטרטגית של רוסיה וסין. יסייע לכך עניינה הפוחת של ארה"ב בדומיננטיות בזירה הבינ"ל.

מעצבי המדיניות בישראל ובעם היהודי אינם יכולים לשנות מגמות גלובליות, אך שׂומה עליהם לבחון את ההשלכות האפשריות שלהן על ישראל ועל התפוצות. סדר עולמי המייחס משקל מופחת לשיקולים של זכויות אדם וזכויות דמוקרטיות יוריד מהלחץ המופעל לעיתים על ישראל לשים קץ למציאות שבה היא נדרשת להפעלת כוח למימוש האינטרסים שלה ולהגנה על ביטחונה, וכן ממשיכה, בשפת מבקריה, "לשלוט על עם זר נטול זכויות לאומיות ופוליטיות". יתכן שבעולם כזה יתאפשרו ביתר קלות גם מהלכים חד-צדדיים של ישראל בשטחים. עם זאת, יש לקחת בחשבון שהתנהלות בינ"ל "חסרת סנטימנטים", האדישה לשיח המעוגן בערכים, עלולה להקשות על ישראל במקרה שהאינטרסים של המעצמות ייטו נגד האינטרסים של ישראל. בהקשר זה מטריד במיוחד הכרסום במעמדה הבינ"ל של ארה"ב, המעצמה שידידותה וסיועה קריטיים לישראל, ושהיא גם בית לקהילה משגשגת של כמחצית מהעם היהודי. מגמה זו עלולה להוביל לשחיקה הדרגתית בכוח ההרתעה של ישראל ובעוצמה המיוחסת לה.

בנוסף, המציאות הגלובאלית המתוארת כאן מציבה לישראל דילמה: כיצד לנהוג במדינות המפגינות ידידות לישראל ששליטיהן מתרחקים מנורמות דמוקרטיות ושתחת כנפיהם פורחים אלמנטים אנטישמיים.

ארה"ב: העמקת הקיטוב הפנימי

נאמן לסיסמתו "אמריקה פירסט", הנשיא טראמפ אינו מגלה עניין בשמירה על מעמדה של ארה"ב כמנהיגת עולם הדוחפת לערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא נעדר סנטימנטים לבעלות-בריתה המערביות של ארה"ב, שלדידו ניצלו את נדיבותה, ותובע שהן תישאנה בעצמן בהוצאות ההגנה שלהן. לטראמפ אין ענין בטיפוח מוסדות ואמנות בינ"ל. הוא נטש את הסכם האקלים, נטש את הסכם הגרעין עם איראן, נוטש את הסכם בקרת הנשק INF עם מוסקבה,4 מתנגד לאמנת האו"ם בנושא ההגירה, הותיר תחושות קשות בקרב מנהיגי אירופה ביחס למחויבותו לברית נאט"ו, נוקט גישה כלכלית פרוטקציוניסטית, נכנס למלחמת סחר עם בייג'ינג (היודעת עליות ומורדות לנוכח אינטרס הדדי לא להידרדר למשבר שיפגע בשני הצדדים). הוא מצמצם את סיוע החוץ ואת המימון של מוסדות בינ"ל, מתקוטט עם בעלות הברית המסורתיות של ארה"ב (למעט, עד כה, ישראל) ואף אינו מסתיר את אהדתו לעריצים. למרות העדפתו של טראמפ לא לבזבז משאבים על הזירה הבינ"ל, זירה זו מציבה לו אתגרים המחייבים הכרעות קשות שמהן קשה להימלט. גישתו נעדרת הסנטימנטים ונטייתו לאירועים תיאטרליים עשויות להובילו למהלכים מפתיעים.

כמה שאלות מרכזיות, שהכרעותיו בהן יכתיבו את פני הזירה הבינ"ל בשנה הקרובה, נותרו פתוחות. ביניהן: כיצד ינהל את המשבר עם איראן (על כך בהמשך), וכיצד ישלים את המהלך שהחל מול צפון קוריאה.

נשיאותו של טראמפ מבטאת ומחדדת את הקיטוב האידיאולוגי השורר בארה"ב. אין להתעלם מן האפשרות שלאחר עזיבת טראמפ את הבית הלבן, המטוטלת האידיאולוגית תיטה בכיוון המנוגד, אך גם הטיה כזו אין משמעותה בהכרח הגברת מעורבות אמריקאית בעולם, כפי שהוכח בתקופת נשיאותו של ברק אובמה, וכפי שעולה מדבריהם של מועמדים דמוקרטים לנשיאות בבחירות 2020.

הקודםהבא