שמואל רוזנר
אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, בארי גלטמן, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג,
שלום סולומון ואלד, רמי טל, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, גיתית לוי-פז, שלמה פישר,
דן פפרמן, עוזי רבהון, ג'ון רסקיי, אדר שיבר
נתונים אלה, כמו גם הנתונים המספריים המוצגים בטבלאות (1 ו-2), ממחישים כי האנטישמיות נעשתה לשגרה קבועה, אפילו בארצות הברית, שבה הייתה בעבר בבחינת "לא יעלה על הדעת". מספר התקריות האנטי-יהודיות הוכפל במהלך השנה החולפת; שתי חברות בבית הנבחרים האמריקאי הביעו בפומבי ספק בנאמנותם של יהודי אמריקה לארצות הברית; פעילי שמאל אנטי-ציוניים צעירים ונמרצים משמיעים קול שמהדהד במפלגה הדמוקרטית; דברי הסתה מגיעים בדואר ליהודים נושאי משרות ציבוריות; ניתן לזהות יותר התבטאויות אנטישמיות בשיח המרכזי, וביקורת אנטי-ישראלית מאמצת רטוריקה אנטישמית.
אי הנוחות שעליה התלוננו יהודי אירופה בעשרים השנים האחרונות ניכרת לפתע גם בסביבה האמריקנית. החלטתם המובנת ואפילו בלתי נמנעת של יותר ויותר בתי כנסת בארה"ב לאמץ אמצעי הגנה נגד תוקפים עלולה לשדר לאוכלוסייה הכללית את המסר כי היהודים אינם "אזרחים רגילים" אלא "אזרחים בסיכון".
