אבותיה המייסדים של מדינת ישראל כוננו אותה כמדינה יהודית ודמוקרטית, הגדרה המכילה בכפיפה אחת הן את צביונה היהודי של המדינה, הבא לידי ביטוי בשדות הלאום, הדת והתרבות, והן את היותה מקיימת שוויון אזרחי ופוליטי בין כלל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. בהעדר חוקה, מדינת ישראל עיגנה בשנות התשעים את זכויות היסוד האזרחיות בשני חוקי יסוד. חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בשנה שעברה, התווספה חקיקה העוסקת בזהותה הקולקטיבית כמדינת הלאום של העם היהודי – בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
עוד מראשית ימי המדינה ברור היה שקיים מתח פוטנציאלי מובנה בין שני חלקי המשוואה ה"יהודית-דמוקרטית". מדובר גם במתח פנימי בגבולות מדינת ישראל – בין הרוב היהודי לבין מיעוט לא יהודי, וכן בין זרמים יהודיים שונים – וגם, וביתר שאת בשנים האחרונות, ביחסים בין ישראל לבין התפוצות (בשאלות מרכזיות כדוגמת גיור ויחס המדינה לזרמים הלא אורתודוכסים, כפי שהודגם בעיסוק המתמשך בהסדר המכונה ״מתווה הכותל״). שאלת האיזון הנדרש לישראל בין היותה ״יהודית״ לבין היותה ״דמוקרטית״ היא, אם כן, שאלה שנעה על כמה צירים – פנימי וחיצוני, יהודי ולא יהודי, פנים-יהודי. זוהי אחת הסוגיות הטעונות ביותר מבחינה לאומית, ערכית, אמונית, ציבורית ופוליטית בישראל, והיא עומדת תדיר במוקד השיח הציבורי בישראל ובתפוצות.
במשך שנים נעשו ניסיונות, הן ממשלתיים והן של גורמי חברה אזרחית, לטפל במתח הזה ולהציע פתרונות לשיכוכו. אולם נדמה שבכמה סוגיות המתח רק גאה עם השנים, מסיבות פוליטיות, דמוגרפיות ואחרות.