לתופעות של אנטישמיות ישנה השפעה על כל מרחב הפעילות היהודי. הן משפיעות על הרצון של יהודים לקיים קשר עם הקהילה, לקיים קשר עם ישראל, להזדהות כיהודים, לחנך את ילדיהם כיהודים ועוד ועוד. תופעות אלה משפיעות כמובן גם על הדימוי של יהודים בעיני עצמם ובעיני סביבתם. סקירה של מצב האנטישמיות בארה״ב ובאירופה אפשר למצוא במדד המשולב (עמוד 98). תופעות מדאיגות של אנטישמיות, כולל תקיפה של יהודים, נצפו השנה גם באזורים אחרים בעולם (ארגנטינה, שבה קהילה יהודית המונה קרוב ל-200 אלף, היא דוגמה בולטת). גם בסקירה זו ראוי להקדיש כמה מילים להשפעת האנטישמיות על היהודים. לצורך זה, מעניין להשתמש בדוגמה של הקהילה היהודית בגרמניה, שהתמודדה השנה עם השאלה האם ועד כמה נכון ליהודים להציג בפומבי את יהדותם. ובאופן ממוקד: האם ליהודי גרמניה נכון להסתובב במרחב הציבורי כשכיפה על ראשם – המזהה אותם כיהודים.
הדיון בסוגיה זו החל כאשר הנציב למאבק באנטישמיות של ממשלת גרמניה, ד״ר פליקס קליין, הודיע בפומבי כי הוא משנה עמדה קודמת שבה נקט, ומעתה ממליץ ליהודים שלא לחבוש כיפה מחוץ לביתם או לבית הכנסת. ״אני לא יכול להמליץ ליהודים לחבוש כיפה על ראשם בכל עת ובכל מקום בגרמניה״, אמר ד״ר קליין. בתגובה לדבריו אלה התעורר גל של מחאה ואהדה, שכלל בין השאר החלטה של שגריר ארה״ב בגרמניה לצאת לרחוב כשכיפה על ראשו, וכן פרסום בעיתון גרמני נפוץ של כיפה לגזירה עצמית, בצירוף מאמר של העורך הראשי הקורא לציבור הגרמני לחבוש כיפה ברחוב לאות הזדהות עם יהודי גרמניה. גל זה גרם לשביעות רצון בקהילה המאורגנת, ולשינוי פומבי בעמדת הממשלה. עם זאת, אזהרתו של קליין ממשיכה להדהד, משום שליהודים המתגוררים בגרמניה ברור כי הממשלה אינה יכולה לשמור על שלומו של כל אחד מהם, ועל כן הם חשופים להתנכלויות של קבוצות שונות, בעיקר של אנשי ימין הקיצוני או מהגרים מוסלמים.
שאלת הכיפה היא כמובן רק משל על השאלה כיצד יכולה קהילה יהודית להתקיים בסביבה מודרנית שיש בה גורמים אנטישמים שנוכחותם מורגשת ותעוזתם גוברת. כמחצית מיהודי צרפת סבורים שמצב היהודים במדינה הורע בשנה האחרונה (סקר הועד היהודי-אמריקאי), ועם זאת רובם (60%) סבורים שיש ליהודים עתיד בצרפת. מצד שני, קרוב לשליש מיהודי צרפת (29%), סבורים שעל היהודים לעזוב את המדינה בהקדם. לאמונתם זו מצטרפים יהודי ישראל, המורגלים בנרטיב הציוני שעל פיו רצוי ובטוח ליהודים לחיות רק במדינתם. בעוד יהודי צרפת (פחות מיהודי ארה״ב) ויהודי ארה״ב (רוב גדול של 75%) סבורים שיש ליהודים עתיד באירופה, רוב מהיהודים בישראל שיש להם עמדה (46%) סבורים שעל היהודים לעזוב בהקדם. בקרב יהודים בישראל, ובהתבטאויות של כמה ממנהיגיהם, ניכרת לפעמים התייחסות שמבטאת נרטיב ציוני לצד הזדהות יהודית: מצד אחד, דאגה מפני וגינוי חריף של אנטישמיות בעולם. מצד שני, הנחה מובלעת או גלויה על פיה אין ליהודים מה לחפש בתפוצות.
השאלה האם ועד כמה יש ליהודים עתיד באירופה (או במדינות אחרות שבהן מתגברות תופעות אנטישמיות) מחייבת כמובן הרבה מאוד שאלות משנה. לדוגמה, האם ״עתיד״ מחייב אפשרות לחיים יהודיים מלאים ופומביים, ומהם חיים יהודיים מלאים ופומביים. יהודים חיו במדינות רבות ובתקופות שונות כאשר הם מחויבים להגביל את המגע שלהם עם הציבור הלא יהודי, ולעיתים נדרשים לצמצם את הנראות שלהם בקרב קבוצות כלליות. לכן, צריך לשאול לא רק האם יהודי בגרמניה יכול להדליק ללא חשש חנוכייה על חלון ביתו, אלא גם האם מצב שאינו יכול לעשות זאת הוא מצב נסבל מבחינתו, והאם מצב שאינו יכול יביא אותו להפסיק להדליק חנוכייה בכלל, או רק להחביא את החנוכייה מפני עיני הציבור הכללי. במדינות רבות דיון כזה נראה עדיין מוקדם מאוד – או מוגזם מאוד – אך לא בכולן. בקהילות יהודיות מסוימות המציאות מקרבת את הצורך להציג שאלות כאלה. כך, לדוגמה, במקומות שבהן נאסרה שחיטה כשרה, או שישנו מהלך להטיל איסור על ברית מילה (בחבל פלנדריה הבלגי נאסרה בתחילת השנה שחיטה כשרה).