ב-1945, בעקבות חשיפת מחנות ההשמדה וההכרה בחומרת האסון שהמיטה האידיאולוגיה האנטישמית, אימצו מדינות רבות באירופה מדיניות של דחייה עקרונית של כל ביטוי שניתן לפרשו כתומך בגזענות או בדעות קדומות. אולם שבעה עשורים לאחר השואה, נדמה שתקופת החסד שהוענקה ליהודים מתקרבת לנקודת משבר. השנאה ליהודים, שהושתקה במשך תקופה ארוכה, שוב פורצת בצורה גלויה. התבססות של שיח ביקורתי על ישראל מעניקה לגיטימציה מחודשת לביטויים אנטישמיים, שבעבר התקיימו בשוליים.
בנוסף להתפתחות זו, גלי הגירה השוטפים את אירופה והתפתחויות נוספות חיזקו רגשות לאומניים ושמרניים ברחבי היבשת, והם מאיימים על יציבותו של האיחוד האירופי ועל החזון המדיני המשותף למדינות החברות באיחוד. רבים מבני המעמד הבינוני במדינות המערב, שבהן חיים יהודים, חשים במצור המאיים על אורח חייהם. חלקם (בעיקר אלה הנוטים לימין) חוששים כי מהגרים עלולים "לתפוס את מקומם" ולהשתלט על אמצעי השליטה הפוליטית והתרבותית במדינה; אחרים (בעיקר אלה הנוטים לשמאל) חוששים מהידרדרות כלכלית-חברתית העלולה להביא להתרוששותם. היהודים מוצאים את עצמם לעיתים קרובות כמי שמעוררים ומחזקים פחדים אלה.