תש"פ | 2020
משבר הקורונה היכה בעולם המתאפיין ב"אי-סדר" מערכתי: שחיקת האתוס המערבי-ליברלי, עליית כוחן היחסי של סין ורוסיה האוטוקרטיות, מודעות גוברת להשלכות שליליות של הגלובליזציה, עניינה הפוחת של ארה"ב בהנהגת הסדר העולמי, וחולשה מתמשכת של האיחוד האירופי. היעדר שיתוף פעולה בין מנהיגי המעצמות המובילות שוחק את האפקטיביות של המוסדות הבינלאומיים. ברוח זו, משבר הקורונה חשף כבר בשלביו הראשוניים מציאות של כול מדינה לנפשה, הן בתחום הבריאות והן בהתמודדות עם השבר הכלכלי שנילווה למגפה. במקביל, הוסיפה להתערער התחושה כי העולם נמצא במגמת התקדמות חיובית למציאות של חירות, רווחה כלכלית, ביטחון סוציאלי, שוויון זכויות וסובלנות.
רשימת הכישלונות והאכזבות של העשור האחרון ארוכה: המשבר הפיננסי של 2008, העמקת אי-השוויון הכלכלי, דעיכת התקווה שהצית "האביב הערבי", פיגועי טרור, גלי הגירה, ירידה בכוחן של ממשלות להתמודד עם אתגרים ובאמון הציבור בהן, משברי זהות וכלכלה העוברים על אירופה (החלטת ה"ברקזיט" קיבלה חיזוק בשלהי 2019, עם ניצחון בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה), כישלונותיה של ארה"ב במלחמות בעיראק ובאפגניסטן, האגרסיביות של רוסיה וסין בזירה הבינ"ל, הסכם הגרעין הבעייתי עם איראן ופרישת ארה״ב ממנו, האיום הגרעיני מצפון קוריאה, אוזלת היד הבינלאומית לנוכח הטרגדיה בסוריה והאסון ההומניטרי בתימן, ועוד. קשיים אלה הגבירו תופעות השוחקות את הסדר הגלובלי: פופוליזם, לאומיות, עויינות לאליטות (שבמקרים רבים מזוהות עם האתוס הדמוקרטי-ליברלי), פרוטקציוניזם, מלחמות סחר, הקצנה פוליטית, התחזקות של תנועות קיצוניות מימין ומשמאל, בדלנות לאומית ותרבותית, הדרת מיעוטים וזרים, חסימת גבולות למהגרים, מאבק בגלובליזציה וברב-תרבותיות ועוד. מדד ה-Freedom House קובע כי שנת 2019 הייתה ה-14 ברציפות שבה ירדה רמת החירות ברחבי העולם.1 הן על פי הניסיון ההיסטורי, והן על פי המסתמן מהנתונים העדכניים, לחלק ניכר מתופעות אלה עלולה להיות השפעה ממשית גם על היחס לעם היהודי ועל התגברות של תופעות אנטישמיות.
ארה"ב
נאמן לסיסמתו "אמריקה פירסט", נשיא ארה״ב דונלד טראמפ אינו מגלה עניין בשמירה על מעמדה של ארה"ב כמנהיגת עולם, הדוחפת לערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא נעדר סנטימנטים לבעלות-בריתה המערביות של ארה"ב, שלדידו ניצלו את נדיבותה, ותובע שתישאנה בעצמן בהוצאות ההגנה שלהן. אירופה מסתייגת מתפקודו ואינה ממהרת להצטרף לחזית האמריקאית מול סין ולסנקציות מול איראן.
לטראמפ אין ענין בטיפוח מוסדות ואמנות בינ"ל. הוא נטש את הסכם האקלים (2019), ובעיצומה של מגפת הקורונה הודיע על הפסקת המימון לארגון הבריאות העולמי. טראמפ מעוניין לצמצם את נוכחותה הצבאית של ארה"ב מחוץ לגבולותיה. ברוח זו נחתם הסכם עם הטליבאן (פברואר 2020) שנועד לחלץ את כוחות ארה״ב מאפגניסטן. בנוסף, טראמפ נטש את הסכם הגרעין עם איראן, נוטש את הסכם בקרת הנשק INF עם ברה"מ, מתנגד לאמנת האו"ם בנושא ההגירה, העלה ספקות על מחוייבות ארה״ב לברית נאט"ו, נכנס למלחמת סחר עם בייג'ינג היודעת עליות ומורדות (האינטרס ההדדי שלא להידרדר למשבר שיפגע בשני הצדדים דוחף להסכמי ביניים שקונים רגיעה, אך אינם פותרים את בעיות השורש הנוגעות לאופן פעילותה של סין בזירת הסחר הבינ"ל). משבר הקורונה החריף את העימות בין ארה"ב לסין, וטראמפ טוען כי בייג'ינג הסתירה מידע קריטי על המגפה שהוא מכנה "הנגיף הסיני".
אין להתעלם מהאפשרות של חילופי שלטון בארה״ב לאחר בחירות נובמבר, שיטו את המטוטלת האידיאולוגית לכיוון המנוגד. ייתכנו שינויי סגנון ומהות (היחס למוסדות ולאמנות בינ"ל, בריתות, נאט"ו, הסכם הגרעין עם איראן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועוד). אך גם הטיה כזו אין משמעותה בהכרח תפנית מהותית ברמת מעורבותה של ארה"ב במזה"ת. לפחות בסוגיית סין ישנו קונסנסוס יחסי בארה"ב. סין נתפסת כיום כאיום המארגן של מדיניות החוץ האמריקנית.
סין
במקביל לשחיקה בסדר הליברלי-דמוקרטי, הולך ומתבהר כי עליית כוחה של סין היא המגמה העיקרית של התקופה. סין מפנה משאבים לבניית צבא מודרני, מוסיפה לנקוט צעדים אגרסיביים כדי להפגין בעלות בים סין הדרומי (בו מובלות מידי שנה סחורות בערך של 5 טריליון דולר), ואינה נרתעת מלהטיל מרות כוחנית על הונג קונג ולהתעמת עם הודו. סין מציעה מודל משטרי חלופי לזה שמציע המערב: פיתוח כלכלי מהיר ועקבי ללא שיטת ממשל דמוקרטית וללא הקפדה על זכויות אדם, כאשר הלגיטימציה לשליט אינה נרכשת בקלפי אלא בתפקוד יעיל ובהצגת הישגים. בעוד שארה"ב נסוגה ממחויבותה לאו"ם ולארגונים בינ"ל, נראה שסין מבקשת למלא את החלל ולהעמיק את נוכחותה הבינ"ל. בשנת 2000 סין תרמה אחוז אחד מתקציב האו"ם, אך חלקה כיום עומד על 12%. בשנה החולפת סין עקפה את ארה"ב במספר נציגויותיה הדיפלומטיות ברחבי העולם (276 לעומת – 273). הצמיחה הכלכלית המרשימה שלה נמשכת בהתמדה כבר 40 שנה, והיא פועלת להבטיח לטווח רחוק את השווקים לתוצרתה ואת יכולתה לספק לעצמה אנרגיה, מזון ומחצבים. יוזמתה: "חגורה אחת, דרך אחת" אמורה לחברה עם אירופה ואסיה ולהקיף שוק ענק של כ-4.4 מיליארד איש ב-26 מדינות. ארה"ב חשדנית ביחסה לפרויקט ורואה בו כלי להרחבת השפעתה של סין בעולם, בין היתר בהגדלת מעגל המדינות שיש להן חוב לסין, ויהיו נתונות בעתיד לסחטנותה.
מגפת הקורונה ופגיעתה בכלכלה עלולות לשבש את התוכניות של סין. פרויקטים שנועדו להעסיק את כוח היצור הסיני העודף עלולים להידחות ואף להתבטל, והכספים שהושקעו עלולים לא לשוב. המשך ירידה בקצב הצמיחה יציב סימני שאלה בנוגע לחוסנה העתידי של הכלכלה הסינית. במקביל, בעולם גברו התחושות השליליות כלפי בייג'ינג על רקע היעדר שקיפות בפריצת מגפת הקורונה בשטחה. (סין מנסה לפצות על כך בסיוע הרפואי שהיא מגישה למדינות מוכות קורונה).
התרחבותו של מעמד הביניים בסין מעוררת את האפשרות לתביעות אזרחיות-פוליטיות כלפי המשטר. השלטון עשוי להגיב לאיום הפנימי בצמצום חירויות אזרחיות, הקצנה ברטוריקה הלאומנית, ואף החרפה יזומה של עימותים בזירה הבינ"ל. ביטויים לכך נראו בשנה האחרונה: השתלטות על מאחזים בים סין הדרומי, דיכוי המיעוט המוסלמי, והפעלת יד קשה נגד המחאה האזרחית בהונג-קונג.
סין מגבירה בהדרגה את עניינה במזה"ת, המשמש מקור לכ-40% מתצרוכת הנפט שלה, והיא הופכת למשקיע המוביל באזור. סין חותמת על הסכמי סחר עם שלל מדינות – מעומאן ועד מרוקו – בונה נמלים, מסילות ברזל, תשתיות חשמל, כבישים ועוד. נראה שבשנים הבאות תרחיב גם את מכירות הנשק שלה במזה"ת. בייג'ינג וטהרן מתקדמות לקראת חתימת הסכם אסטרטגי לשת"פ כלכלי וצבאי ל-25 שנה, שבמהלכן תשקיע סין 400 מיליארד דולר באיראן ותזכה, בין היתר, לאספקת נפט במחיר מוזל. הסכם זה (אם אכן יתממש) עשוי לספק לאיראן מפלט אסטרטגי ממדיניות הסנקציות האמריקנית, באופן שישפיע משמעותית גם על בטחונה של ישראל. סין אף מגלה עניין בלבנון וכך גם בסוריה, ששיקומה משווע להשקעות ענק. (רוסיה ואיראן – חסרות את המשאבים הדרושים והמערב לא מוכן לשתף פעולה עם אסד).
גם ישראל מופיעה על מפת תכניותיה השאפתניות של סין, שב-2019 הפכה לשותפת הסחר מספר שתיים של ישראל, לאחר ארה"ב. סין מעורבת בפרויקטים משמעותיים בתחום התשתית בישראל: מנהרות הכרמל, הרכבת הקלה בתל אביב, הרחבת נמל חיפה והפעלתו, הקמת נמל חדש באשדוד, ועוד. וושינגטון חוזרת ומזהירה את ישראל (וגם מדינות נוספות באזור) כי הקשר המעמיק עם סין עלול לפגוע בקשרים הביטחוניים של ישראל עם ארה"ב. ואמנם, בעקבות לחצים גוברים של ממשל טראמפ, ישראל הקימה (אוקטובר 2019) ועדה "לבחינת היבטי ביטחון לאומי בתהליך אישור השקעות זרות". במאי 2020 התפרסם כי החברה הסינית "האצ'יסון" לא זכתה במכרז להקמת מפעל ההתפלה שורק-2, המתוכנן להיות הגדול בעולם, עקב לחצים אמריקאים. כמו כן נודע כי ארה"ב מבקשת שישראל לא תרכוש מסין טכנולוגיות סלולר דור 5. ארה״ב הפעילה לחץ דומה על מדינות נוספות, בין השאר בטענה שחדירה סלולרית מאפשרת לסין לבצע פעולות ריגול ואף לפגוע במשק במקרה של עימות. לישראל יש, כמובן, עניין לטפח את יחסיה עם סין, אלא שעליה לנווט את דרכה בזהירות לנוכח היריבות הבין-מעצמתית, וההכרח שלא לפגוע ביחסים האסטרטגיים עם ארה"ב. משבר הקורונה עלול להגביר את לחצן של וושינגטון ובייג'ינג על ישראל ולצמק את מרחב התִמרון שלה. (עוד על ישראל וסין, ראו דו״חות המכון, עמוד 131)
רוסיה
מוסקבה מנצלת את נטייתה של ארה"ב להתרכז בענייניה הפנימיים, ואינה נרתעת מלהפגין את עוצמתה הצבאית בזירות שונות. רוסיה, שלטענתה הכפילה ב-8 השנים האחרונות את יכולותיה הצבאיות, הוכיחה רצינות כוונות, החל בסיפוח חצי האי קרים ותפיסת חלקים ממזרח אוקראינה וכלה במעורבותה הצבאית בסוריה ובמלחמת האזרחים בלוב. רוסיה הייתה מעורבת במלחמת סחר הנפט מול סעודיה וארה"ב; מספקת מערכות הגנה אווירית S-400 לטורקיה; סיכמה עקרונית על עסקת מטוסי קרב SU-35 למצרים ומקימה עבורה כור גרעיני אזרחי ראשון. מוסקבה אגרסיבית במיוחד בשווקי הנשק והאנרגיה ומפגינה פעלתנות מיוחדת במזה"ת, תוך מאמץ לבסס את יכולתה להקרין עוצמה מול ארה"ב ונאט"ו (על כך בהמשך).
*
הדיון בהשלכותיה של מגפת הקורונה על הסדר העולמי עשיר בנבואות אפוקליפטיות ודומה כי נדרש משנה זהירות, בייחוד ביחס לתחזיות המושמעות בנימה פסקנית. עם זאת, אין להתעלם משאלות כבדות שהמשבר מעורר: כיצד תושפע כלכלת העולם; האם ישתנה מאזן הכוחות הבין-מעצמתי; האם יהיה עימות בוטה בין העולם החופשי לבין העולם האוטוריטרי; האם צפויים זעזועים חברתיים, התמוטטות של משטרים והעמקת התופעה של "מדינות כושלות"; מה יהיה עתיד הגלובליזציה ותנועות ההגירה; האם נחזה בהתחזקות הלאומיות ובנטייה גוברת לחסימת גבולות ולהתנהלות אוטרקית; וכמובן – כיצד יושפע המזה"ת מן המשבר.
המענה לשאלות אלה משפיע על גורלם של ישראל והעם היהודי. כך לדוגמה, הגלובליזציה והסחר החופשי תאמו היטב את יתרונותיה היחסיים של הכלכלה הישראלית מוטת היצוא. סדר עולמי המתבטא בפרוטקציוניזם עלול לפגוע בישראל הנהנית כיום מחברותה באזורי סחר חופשי עם ארה"ב ועם האיחוד האירופי. באופן דומה, שגשוג יהדות המערב נסמך במידה רבה על הערכים המאפיינים את השיטה הדמוקרטית-ליברלית. חברה שאינה מחויבת לערכים אלה תיטה להצמיח יתר עוינות ואנטישמיות ביחסה למיעוט היהודי ותראה פחות חובה לעצמה להתגייס להגנתו (כבר כעת ניכרת התגברות של תופעות אנטישמיות ברחבי העולם. על כך, ראו את המדד המשולב של האנטישמיות, עמוד 93). בהקשר זה, מטריד במיוחד הכרסום במעמדה הבינ"ל של ארה"ב, המעצמה שידידותה וסיועה קריטיים לישראל, ושהיא גם בית לקהילה משגשגת של כמחצית מהעם היהודי. מגמה זו עלולה להוביל לשחיקה הדרגתית בכוח ההרתעה של ישראל ובעוצמה המיוחסת לה.