תש"פ | 2020
האורתודוכסיה החרדית היא אמנם קבוצת מיעוט מקרב כלל היהודים, אך חשיבותה עולה על גודלה המספרי מכמה טעמים: ילודה גבוהה, רמת מעורבות גבוהה בחיים יהודיים, רמת אוריינות יהודית גבוהה, קשר חזק ויציב למסורת ולעם היהודי.12 בכל אלה, קהילה זו עולה על קהילות שאינן אורתודוכסיות. עם זאת, משבר הקורונה חשף גם חולשות משמעותיות במבנה הקהילה ובנוהגיה.13 למעשה, ההצדקה לכתיבת פרק נפרד בסקירה זו המיוחד לקהילה החרדית היא ששיעור הנפגעים מהמגפה בקרבה, הן בישראל והן בשאר מדינות העולם, עלה בהרבה על שיעור הנפגעים מקרב קהילות אחרות, יהודיות ולא יהודיות. בין השאר, משום שהקושי להסתגל לכללי התנהגות הנדרשים בזמן המגפה ניכר בקהילה זו. מוסדות חינוך ובתי כנסת (בעיקר של האורתודוכסיה החרדית אך לא רק שלה), איחרו להתפזר וכך אפשרו הדבקה מסיבית של חברים בקהילה. מנהיגים, ובהם רבנים בולטים, איחרו לזהות את ההכרח לפעול על פי הנחיית השלטונות האזרחיים. התוצאה הייתה פגיעה קשה בבריאות (עד כדי אובדן חיים) ובאורחות חיים, וגם בתדמית הקהילה בעיני יהודים ולא יהודים.14
מצב דברים זה מחייב הן את הקהילה עצמה ואת ראשיה להתארגנות מחדש, כפי שכמה מהם הודו לאחר מעשה (בלט בכך שר הפנים אריה דרעי בראיון לעיתון כיכר השבת).15
יחסי חרדים- הנהגה אזרחית
הקהילה החרדית מצטיינת בניהול מדיניות חברתית. מדיניות זו מחייבת גבולות קשיחים של התנהגות ואורח חיים בקהילה, שימורם ותחזוקתם. הקהילה מצטיינת גם בהפעלת כוח, בעיקר פוליטי-אלקטורלי, לקבלת תקציבים והטבות נוספות. ניהול זה היה עמיד גם מול טענות שהוא סותר את המציאות הדמוגרפית, הכלכלית והביטחונית של העולם המודרני. מה שהחרדים נדרשו לעשות נוכח הקורונה היה לוותר על הרגלים שהם חלק משמעותי בזהותם הקולקטיבית. הם לא נדרשו לוותר על ההלכה, שהרי ההלכה עצמה קובעת שפיקוח נפש דוחה את שאר המצוות. ואכן, ברגע שחלחלה ההכרה שאכן מדובר בפיקוח הנפש, גדולי הרבנים פסקו שיש לציית בקפידה להוראות הממשלה. הבעיה הייתה בתפר הזמן עד שמנהיגי הקהילה הבינו שמדובר בפיקוח נפש. עד לנקודה זו, רובם הניחו שההנחיות הן מתקפה נוספת על הזהות הקולקטיבית שלהם ולכן הגיבו בדרכים הרגילות עבורם במאבק לשימור הזהות.
מאפיין מרכזי וחשוב של העולם האורתודוכסי החרדי הוא התבדלות מהעולם האזרחי. מאפיין זה נוגע למהות התפיסה החינוכית והקהילתית של קבוצה זו, והוא המאפשר ליהדות החרדית לחנך דור של צעירים הממשיכים בדרכו של הדור הקודם. בשעת המשבר הבריאותי נחשף הקושי להבחין בצורך הדחוף להוריד את גובה הגדר החוצצת בין העולם החרדי לבין השלטון האזרחי, ולקבל, בנסיבות שנוצרו, הנחיות ממנהיגים שסדרי העדיפויות שלהם שונים בעליל מאלה של ההנהגה החרדית. הקושי במעבר חד מסוג זה מובן. כאשר הנהגה אזרחית מנחה לסגור את הישיבות, מנהיגי הקבוצה חושדים, ובמידה של צדק, שהישיבות אינן חשובות בעיני ההנהגה האזרחית כפי שהן חשובות בעיני ההנהגה הרבנית. חשד זה מוביל להנחה שההנחיה ניתנה בקלות דעת, וללא הבנה עמוקה של השלכותיה, ואשר על כן, אין לשמוע לה ללא שיקול דעת נוסף שיארך זמן נוסף. אלא שבנסיבות המגפה, זמן נוסף זה חולל משבר חמור של הדבקה שתוצאותיה חולי ואף מוות.
לנוכח תוצאות האירוע אפשר לקבוע כי נדרשת התאמה מחודשת של יחסי ההנהגה הרבנית-חרדית עם השלטון האזרחי, באופן שיאפשר זיהוי מהיר של משברים המחייבים שינוי חד של סדרי עדיפויות והשעיה, לפחות לזמן מה, של יחסי האי-אמון המובנים בין החרדים לבין העולם הלא חרדי. מועמדים המתאימים ביותר למסד התאמה זו הם נציגי הציבור החרדים, שמצד אחד שותפים בשלטון האזרחי (גם אם אינם תמיד מקבלים את סדרי העדיפויות האידיאולוגיים שלו), ומצד שני זוכים לאמון בקהילה החרדית שאינה מורגלת בדיאלוג יומיומי נטול חשדות עם המוסדות האזרחיים. על נציגי ציבור אלה מוטלת חובה למצוא דרך להתנעה מהירה של הליכי חירום בקרב קהילתם, כולל שכנוע של הרבנים והמנהיגים הרוחניים לפעול במהירות על פי חוות הדעת המועברת אליהם. מוסדות שלטון אזרחיים (בעיקר בישראל, אך ניתן למצוא הקבלות לעניין זה גם במוסדות הקהילה היהודית בתפוצות) יעשו נכון אם ימצאו גם הם דרך לייסד מתכונת לתקשורת חירום עם העולם החרדי, המבודד יחסית מהם. כך, גם במובן הטכני (כיצד לתקשר עם אוכלוסייה שלחלק ניכר ממנה אין מכשירי טלוויזיה או טלפונים חכמים), אך בעיקר במובן המהותי (כיצד לאפשר יחסי אמון במצבי חירום ללא צורך בזמן הסתגלות).
הלכה
ההלכה האורתודוכסית אינה מתעצבת במכוני מדיניות או במוסדות ארגוניים, אלא במהלך מתמשך של שיח רבני רב קולי. לשיח זה כללים משלו, והוא אינו נענה בקלות ללחצים חיצוניים ישירים, אם כי אין ספק שבקרב מי שמנהלים אותו יש רצון לקיים אותו כשיח רלבנטי לתנאי הסביבה שבהם חיים היהודים. במציאות שנוצרה בחודשים האחרונים, תנאים אלה כוללים גם את הצורך להתקיים בזמן מגפה שהכלי היחיד להתמודדות אתה הוא ריחוק חברתי – כלי שיש בו משום הפרעה מתמדת לאורחות החיים המעוצבים על ידי סדר היום ההלכתי. ממניין התפילה ועד הקהילה הלומדת, מהמשפחה המורחבת היושבת לסדר ועד הקהל הנדרש לסדרי הלוויה ושבעה. הרגלים הלכתיים וחברתיים של הקהילה האורתודוכסית נפגעים באופן חמור מהדרישה לריחוק חברתי, ותובעים מענה שמעוגן לא רק בשיח האפידמיולוגי אלא גם בשיח ההלכתי.
כאמור, גם השיח ההלכתי מחייב שמירה על הנפש. אלא שלא תמיד ברור מה מתחייב לשמירה על הנפש, באילו אזורים, לאיזה טווח זמן. בשלב כתיבת פרק זה אין עדיין ידיעה ודאית מתי וכיצד יסתיים המשבר, אולם יש לקחת בחשבון גם אפשרות שהוא יחייב שינוי באורחות חיים לזמן ארוך, ואולי אפילו באופן קבוע. במקרה כזה, מונח האתגר לפתחם של הרבנים ומנהיגי הקהילות לגבש כלים להתמודדות עם תנאי החיים המשתנים. כך, בנוגע לכללי תפילה ואסיפה, טהרה וחיי משפחה, וכל אלמנט אחר שעשוי להידרש בו איזון מחודש בין הצורך בשמירה על ההלכה כפי שהתעצבה עד כה, ובין ההכרח בשמירה על החיים (שגם הוא כמובן ידון במסגרת השיח ההלכתי).
תדמית
במישור התדמיתי היו למשבר תוצאות בשני מישורים. הראשון, היחסים בין יהודים חרדים ובין יהודים לא חרדים – יחסים שניכרת בהם החרפה של המתיחות הקיימת ממילא בנושאים שונים (פלורליזם, דת ומדינה, היחס למודרנה, השירות בצה״ל ועוד). מדד הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי בודק מדי שנה את היחס לקבוצות שונות באוכלוסייה, והחרדים מדורגים בבדיקה זו באופן עקבי בתחתית סולם ״התרומה למדינה״ (לא שאינם תורמים, אלא שישראלים אחרים תופסים אותם כמי שאינם תורמים). הם דורגו במקום נמוך גם בשנה זו, ובשקלול תשובות היהודים והלא יהודים, החרדים הם מי שתרומתם למדינה נתפסת בממוצע כנמוכה ביותר מכלל הקבוצות שנבדקו. זאת ועוד, השנה התברר כי האוכלוסייה החילונית בישראל סבורה שהקבוצה החרדית זוכה ליחס מועדף לעומת קבוצות אחרות. נתונים אלה ונוספים מעידים כי היחס לחרדים בתקופה משברית זו קיבל תפנית שלילית.
המישור השני הוא האופן שבו מקרינה התנהלות החברה החרדית על היחס לכלל היהודים. בשל היותה קבוצה הבולטת בלבושה ובאורחותיה, ועל כן מזוהה במובהק כקבוצה יהודית, יש להתנהלותה של הקבוצה החרדית השלכות גם על יהודים שאינם חרדים. עובדה זו ניכרה היטב בתקרית קשה, שבה מתח ראש העיר ניו יורק ביקורת על התנהלות ״הקהילה היהודית״ בעקבות הלוויה חרדית שנערכה בניגוד לכללים. ביקורתו זו זכתה למענה חריף מארגונים ואישים יהודים, חרדים ולא חרדים, ובעקבותיו הבהיר ראש העיר את דבריו. אולם קשה היה להתנער מהרושם שיצרה גם כך: כאשר קבוצה שיהודיותה בולטת מפרה את הכללים, מעשיה משפיעים על היחס ליהודים בכללם. מה שכמובן גורר ניכור נוסף בין יהודים ליהודים אחרים, אך עלול להוביל לשינוי לרעה גם בתדמית היהודים כולם.