תש"פ | 2020
בשלוש מערכות בחירות שנערכו בישראל בשנה האחרונה הובלטו לעיתים מוקדי אי הסכמה בנושאי דת ומדינה. במקביל, חל השנה לפחות שינוי ממשי אחד במציאות בהקשר ליחסי דת ומדינה. לפחות עד לתחילתו של משבר הקורונה, שחייב את הישראלים להסתגר בבתיהם, אפשר היה לזהות שינוי ממשי בהפעלה של תחבורה ציבורית בשבתות, ביוזמה ובמימון של עיריות ברחבי הארץ. שינוי זה התאפשר כאשר ערים ומועצות ניצלו את התקופה שבה המערכת הפוליטית הלאומית טרודה בענייני בחירות כהזדמנות לקבוע עובדות בשטח.
תמיכת הציבור בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת ידועה זה מכבר.2 עם זאת, לא נבחנה לעומקה הטענה הרווחת שעל פיה תחבורה ציבורית נדרשת באופן מיוחד בעיני ישראלים שאין להם גישה לרכב פרטי. בדיקת המכון למדיניות העם היהודי מעלה שבטענה זו אין ממש משני טעמים: האחד – חלק ניכר ממי שאין להם גישה לרכב הם ישראלים המתנגדים בנחרצות לתחבורה ציבורית בשבת (בעיקר חרדים). השני – בקבוצות התומכות בתחבורה מלאה או חלקית אין הבדל ניכר בין בעלי הרכב למי שאין להם גישה לרכב. כלומר: בעניין תחבורה ציבורית בשבת למרבית ישראלים יש עמדה עקרונית שאיננה נובעת מנסיבות חייהם הספציפיות, אלא ממיקומם על סולם שמירת המסורת. 56% מכלל המדגם ו 52% מקרב חסרי הרכב סבורים שיש להפעיל תחבורה ציבורית בשבת (או ללא הגבלה או למעט בערים ובשכונות דתיות).
מיקום של יהודי ישראלי על סולם שמירת המסורת משפיע מאוד, אך אינו המשתנה הקובע היחיד, גם ביחסם של היהודים בישראל לתפקידה ותפקודה של הרבנות הראשית לישראל. תדמיתו של גוף זה אינה גבוהה כבר שנים רבות,3 וסקר המכון מלמד שרק שיעור קטן מהיהודים בישראל (14%) סבורים שמדובר בגוף שהוא גם נחוץ וגם מתפקד כראוי. שאר היהודים מבקשים שיפור בתפקוד הגוף, או צמצום ניכר בסמכויותיו, או את ביטולו. בחלוקה לשתי קבוצות, מי שרוצים ברבנות בעלת סמכויות ומתפקדת, למי שרוצים רבנות מצומצמת או כלל לא סבורים שהוא נחוצה, ניכרים הפערים על פי המסורת. כך, רוב מקרב מי שמוגדרים ״דתיים״ אינם סבורים שהרבנות מתפקדת היטב, אך מעוניינים שתתפקד. לעומת זאת, בקרב חילונים קצת מסורתיים הרוב סבורים שיש לצמצם מאוד את היקף הסמכויות של הרבנות (ולא רק לשפר את תפקודה, 54%), ובקרב ״חילונים לחלוטין״ כמחצית (48%) סבורים שיש לבטלה.4