תש"פ | 2020
משבר הקורונה לא פסח על התרבות. בזה אחר זה נסגרו מוסדות תרבות בישראל ובעולם. אמנים רבים נאלצו להתמודד עם נזקיו הכלכליים הקשים של המשבר. אולם, לצד הקיפאון, נמצאו גם דרכים חדשות ליצירת וצריכת אמנות. כמו בתחומי חיים אחרים גם התרבות עברה למתכונת אחרת. מפגשי סופרים בפייסבוק, סיורים וירטואליים במוזיאונים והופעות מוזיקה בשידור חי, כל אלה הוכיחו כי הציבור לא ממהר לוותר על התרבות.
בסקירה של השנה שעברה הודגשה חשיבות הטלוויזיה כמדיום תרבותי מרכזי בעידן הנוכחי. טכנולוגיות הסטרימינג וה-VOD חוללו שינוי ממשי באופני צריכת הטלוויזיה והעלו את מעמדה האמנותי והתרבותי. משבר הקורונה הדגיש עוד יותר מצב דברים זה. ניתן לצפות כי בעתיד הקרוב תמשך חדירת הטכנולוגיה לעולם האמנות ותשפיע על צריכת התרבות ויצירתה.
משבר בתוך משבר
לרבים ממי שעוסקים בתרבות בישראל, הקורונה אינה אלא משבר בתוך משבר. חלק מהמוסדות והענפים בשוק התרבות הישראלי חשו את החבל המתהדק על צווארם עוד לפני משבר הבריאות. כך, לדוגמה, היה המצב בבית התיאטרון הלאומי, "הבימה". מעט לפני פרוץ המשבר נחשף כי לתיאטרון גרעון של קרוב למאה מיליוני שקלים. החשש מקריסת התיאטרון היה ממשי. אך לאחר שנקבעה תכנית הבראה מסודרת, שכללה הסדר נושים, פרץ משבר הקורונה ופגע בתכנית.
בשל הקשיים הכלכליים מתרבה הביקורת על התכנים המוצגים בתיאטראות. אנשי תרבות רבים סבורים כי התיאטרון הרפרטוארי בישראל הוריד את רמת ההפקות כדי למלא את קופת המזומנים. מנהלי הבימות השונות מעדיפים להעלות הצגות בידוריות ומחזות זמר ולא משקיעים בהפקות איכותיות ובתיאטרון שמסריו נשכניים.
תחום מרכזי נוסף שסובל ממשבר כלכלי הוא תחום ההוצאה לאור בישראל. מזה שנים נאלצים סופרים צעירים להשתתף במימון הוצאת ספריהם לאור. המו"לים מתקשים להתמודד עם הכרסום במספר הקוראים ועם הקושי למכור ספרים, בעיקר של סופרים לא מוכרים. חנויות הספרים הקטנות נלחמות על מקומן מול רשתות השיווק הגדולות, ובמשבר הקורונה נסגרו אלה וגם אלה, וחלקן ספגו נזק קשה מאוד.
בחזרה ללבנון
השנה מלאו 20 שנה ליציאת צה״ל מלבנון, שהשהות בה הצמיחה לא מעט יצירות חשובות בעבר, והשפיעה על דור שלם של ישראלים ששירתו בה כחיילים. לקראת יום השנה לנסיגה שודרה בטלוויזיה הסדרה הדוקומנטרית ״מלחמה בלי שם״ (ערוץ כאן, ישראל רוזנר ומתי פרידמן, 2020). הסדרה עוסקת בשהות בלבנון מסיום מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 ועד הנסיגה מלבנון במאי 2000. תקופה ארוכה מאוד של לחימה קשה ושוחקת, שלא הוגדרה מעולם כמלחמה. הסדרה שבוחנת את האירועים המרכזיים בתהליך ההתבוססות בבוץ הלבנוני, עוררה עניין רב בישראל.
חודשים ספורים לפני שידור הסדרה, בדצמבר 2019 ראה אור ספרו של העיתונאי חיים הר-זהב "לבנון: המלחמה האבודה". הספר עוסק בתיאור השהות הצבאית בלבנון מנקודת מבטם של הלוחמים, כמו גם בתנועת המחאה נגד המלחמה. כמו הסדרה, גם הספר של הר-זהב קובל על העלמת המלחמה מהזיכרון הרשמי, ובעיקר על הסירוב להכיר בשנות הלחימה הארוכות כמלחמה. במקביל ליצירות הדוקומנטריות העוסקות במלחמה, נפתחה בפייסבוק קבוצה פעילה שגדלה במהירות בשם "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים". את הקבוצה הקים הבמאי והיוצר אייל שחר, ויש בה כמעט 36,000 חברים, כולם חיילים שלחמו בלבנון. באמצעות הפייסבוק הם חולקים רגעים מן העבר, תיאורי גבורה וגאווה, אך גם רגעים קשים של אימה ופוסט טראומה. בהמשך לשיח הציבורי הודיע שר הביטחון היוצא, נפתלי בנט על הקמת צוות מיוחד שיבחן הענקת אות מיוחד ללוחמים בלבנון.
לבנון הייתה כר פורה ליצירה ישראלית. כך ״ואלס עם באשיר״ (ארי פולמן, 2008) ו״לבנון״ (שמוליק מעוז, 2009) שעוסקים במלחמת לבנון הראשונה. בשני הסרטים מוצע מבע קולנועי ייחודי המחדד את עוצמת הטראומה של הלוחמים והקושי הנמשך לספר את הסיפור. פולמן שילב קטעי אנימציה בסרט עלילתי דוקומנטרי, ולמעשה, כלל הזיכרונות מלבנון מובאים בסרט כקטעי אנימציה. בראיון1 אמר כי ללא האנימציה לא היה מסוגל ליצור את הסרט או לעסוק בפצע הלבנוני. אצל מעוז, רוב הסרט (מלבד סצנות הפתיחה והסיום) מצולם מתוך הטנק. הוא מתאר את מה שקורה לצוות הלוחמים, ומראות החוץ משתקפים מבעד לכוונת הראייה של התותחן. זו כמובן בחירה אמנותית המבטאת את הקלסטרופוביה, הלחץ והטראומה שחווה הבמאי. יצירה בולטת נוספת הנסמכת על חווית לבנון היא הספר ״אם יש גן עדן״ מאת רון לשם (2005), שעוסק בחודשים האחרונים של השהות הישראלית בלבנון, ומתאר את חיי הלוחמים היושבים במוצב הבופור ועסוקים בשאלה מי יהיה ההרוג האחרון בלבנון. סרטו של יוסי סידר, ״הבופור״ (2008), שהוא עיבוד קולנועי של הספר, מתאר את האווירה הקלסטרופובית במוצב המבודד.
העיסוק בטראומות ובפצעים לאומים תופס מקום נרחב בתרבות הישראלית. הסרט ״ימים נוראים״ (בבימוי ירון זילברמן), שיצא לאקרנים השנה, עוסק ברצח יצחק רבין.2 הסרט מתאר את האירועים שקדמו לרצח מנקודת מבטו של הרוצח, יגאל עמיר. הסרט התקבל באהדה יחסית, וזכה בפרס אופיר לסרט עלילתי 2019. יצירה נוספת שבחרה לעסוק בטראומה היא סדרת הטלוויזיה ״הנערים״ (2019), מאת חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל (הפקה משותפת של קשת אינטרנשיונל ו-HBO). הסדרה נפתחת באירוע חטיפת הנערים הישראלים, גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח בקיץ 2014 (תחילת האירועים שהובילו למבצע צוק איתן בעזה), אך מתמקדת בפרשת החטיפה והרצח של מוחמד אבו חדיר, נער ערבי שמותו תוכנן כנקמה על רצח הנערים היהודים.
לעומת יצירות קודמות שהוזכרו כאן, תהליך ההתקבלות של ״הנערים״ בישראל היה מורכב. הסדרה גונתה מימין ומשמאל. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כינה אותה בדף הפייסבוק שלו סדרה אנטישמית, ומבקרים שונים מהשמאל טענו כי היא סלחנית מידי ביחסה לרוצחים היהודים ואינה מתארת את הסבל הפלסטיני.3 שם הסדרה, "הנערים", עורר זעם בקרב צופים שסברו כי הסדרה תעסוק בחטיפה וברצח של שלושת הנערים. העובדה שהסדרה נעשתה בשיתוף עם רשת HBO ושווקה בארה״ב עוררה שאלות. היו שטענו כי הצופה הזר אינו יכול להבין את מורכבות הסכסוך, וכי על כן הסדרה משחקת לידיהם של שונאי ישראל.
הסדרה זכתה להערכת השופטים בטקס האקדמיה לטלוויזיה, ול-14 פרסים, כולל פרס הסדרה הטובה ביותר. השחקנים הערבים, רובא בלאל- עספור וג'וני ערביד, החרימו את הטקס, משום שנערך ביום העצמאות של ישראל (שהם מציינים כיום "הנכבה", האסון הפלסטיני). בלאל-עספור אף סירבה לקבל את הפרס וגינתה את האירוע.
לינדברג וטראמפ
יצירה טלוויזיונית חשובה ששודרה ב HBO- היא הסדרה ״הקנוניה נגד אמריקה״. עיבוד לספרו המפורסם של הסופר היהודי המנוח פיליפ רות. הסדרה הופקה על ידי דיוויד סימון, אחד מיוצרי הטלוויזיה החשובים בעולם ויהודי בעצמו. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של משפחת לוין מניו ג׳רזי, המעוצבת בצלמה של משפחת רות׳, והרומן מתאר עולם בדיוני שבו הטייס צ׳ארלס לינדברג, שהזדהה עם התנועה הנאצית בשנות ה-40, נבחר לכהן כנשיא ארה״ב, במקומו של פרנקלין רוזוולט. בעקבות הבחירה ארה״ב הופכת לאנטישמית ופשיסטית.
הסדרה כמו הספר, זכתה לשבחים. בראיונות שונים הדגיש סימון את הקשר בין המאורעות הבדיונים שתיאר רות לבין מה שמתרחש בארה״ב כיום (עלייה באנטישמיות ושנאת הזרים). סימון אף השווה בין טראמפ ובין דמותו של לינדברג בספר ובסדרה, השוואה שיהודים אמריקאים רבים מקבלים. עם זאת, בשיח היהודי ישנם גם קולות אחרים. בהרצאה של פרופ׳ רות וייס על ליברליזם ואנטישמיות, היא ציירה את השיח הזה כאנטי ציוני ואנטי ישראלי.4 ויס דחתה את ההשוואה שערך סימון, שבעיניה היא אמירה פוליטית שגויה ומטעה. לטעמה, ההתמקדות בטראמפ ובתנועות ימין שגויה, והסכנה האמתית ליהודים באה מהשמאל הליברלי, שפועל לדה לגיטימציה של ישראל והציונות.
סדרה בולטת נוספת העוסקת ביהודים בארה״ב היא ״המורדת״ (מריה שרדר, 2020). הפקה ראשונה של נטפליקס ביידיש. הסדרה מבוססת על סיפורה האמתי של דבורה פלדמן,5 שגדלה בחסידות סאטמר בוויליאמסבורג ברוקלין וברחה ממנה.
הסדרה, בכיכובה של שירה האס הישראלית, ועם קאסט שחקנים ישראלי גדול, צולמה בניו יורק ובברלין ומתארת את הקשיים בהינתקות מקהילה חרדית סגורה. יש לה כמובן גם הקשר פמיניסטי, המתכתב עם סדרה אחרת, ״מיס אמריקה״, המתארת את מאבקן של פמיניסטיות, רובן יהודיות, בארה״ב של שנות ה-70 (על סדרה זו, ראו עמוד 151).
התגובות על המורדת היו מגוונות. בעיקר מעניינות אלה שבאות מתוך העולם החרדי, כמו זו של רחל פרייר, שופטת חרדית מברוקלין6. פרייר קבעה כי הסדרה מעוותת את המציאות החרדית, בדגש על חיי אישות, לעומת המצב בפועל. תגובתה דומה למקרים קודמים שבהם הגיבו מנהיגים חרדים ליצירות העוסקות בקהילה מבחוץ7. יוצאת דופן, בהתקבלותה בעולם החרדי היא הסדרה, "שטיסל". סדרה זו הציגה דמויות של נשים חרדיות חזקות ודעתניות, אך לא כללה תכנים מיניים בוטים, ותיארה ביתר אהדה התנהלות אנושית יומיומית בחיי החרדים. כמובן, שכל השוואה של שתי הסדרות חוטאת לשוני הרב בין הקהילות המתוארות בהן, סאטמר בווילאמסבורג לעומת שכונת גאולה בירושלים.