תש"פ | 2020
אחת ההתפתחויות הבולטות ביותר בעשורים האחרונים היא החיוניות שמגלה היהדות המסורתית, הנורמטיבית, התלמודית וההלכתית. ב-4 בינואר 2020 צוין בישראל ובתפוצות סיום הש״ס ה-13 של משתתפי פרויקט “הדף היומי”. את הפרויקט יזמו הרבנים מאיר שפירא ומשה מנחם-מנדל ספיבק מפולין בשנת 1923. במסגרתו נלמד דף (שני עמודים) של התלמוד הבבלי מדי יום, לפי סדר המסכתות. כל משתתפי הפרויקט לומדים אותו דף כל יום, ולאחר שבע וחצי שנים הם מסיימים ללמוד את כל 2,711 דפי התלמוד.
השנים האחרונות היו עדות להשתתפות גדלה והולכת בפרויקט, גם במספר המשתתפים וגם בתפוצתם הגיאוגרפית. דומה שכמעט בכל קהילה יהודית יש כיום קבוצת לימוד של “הדף היומי” (בישראל, ארה״ב, אירופה, אמריקה הלטינית, אוסטרליה ודרום אפריקה). אין ספק שחידושים טכנולוגיים תרמו לכך רבות. בזכותם, התלמוד נגיש כיום לאוכלוסיות גדולות יותר מאשר בעבר. תלמוד Artscroll Schottenstein, עם הפירוש הידידותי למשתמש (שלמעשה הוא הרחבה וניסוח מחדש של פירוש רש״י הקלאסי), הכולל הערות ומראי מקום מאירי עיניים, נפוץ ונגיש באנגלית ובעברית. בנוסף על כך, האינטרנט שופע כיתות לימוד ופודקאסטים של “הדף היומי” כמעט בכל שפה ובכל רמה של למדנות תלמודית, בנוסף לשיעורים המתקיימים כמעט בכל קהילה, בשעת בוקר מוקדמת או מאוחר בלילה.
וכך, מה שבעבר היה אירוע אזוטרי למדי, הפך להמוני. 92 אלף איש השתתפו בטקס סיום הש״ס שנערך בחסות אגודת ישראל העולמית באצטדיון “מט לייף” בניו ג’רזי, ואירועים דומים התקיימו גם במרכז הכנסים בירושלים ובמקומות אחרים בישראל.
מאז תקופתם של חז״ל שאפה התרבות היהודית לאידיאל של גישה שווה לממלכת הקודש, במיוחד זו של כתבי הקודש והידע הדתי. היא לא הגבילה את ידיעת התורה לקבוצה מיוחסת, כמו הכוהנים. להפך – היהדות ראתה בידע את נחלתו של כל יהודי: “מורשה קהילת יעקב” (דברים ל״ג, ד’). כמעט כל חידוש טכנולוגי, לדוגמה הדפוס, נוצל לשירותו של אידיאל זה. כיום, לא זו בלבד שהאידיאל זה מקודם באמצעות חידושי טכנולוגיה והוצאה לאור, אלא שהוא מצטלב עם מגמות חברתיות ותרבותיות אחרות של זמננו.
במגזר החרדי, חשיבותו הגדלה והולכת של “הדף היומי” מסמנת את מעברם של החרדים מחברה של עילית מצומצמת לחברה של המונים. בעשורים קודמים, כאשר החרדים היוו קבוצה קטנה, לימוד “הדף היומי” נתקל ביחס של זלזול בישיבות העילית כגון חברון, פוניבז’, מיר ו-בריסק. האידיאל היה ניתוח ברמה אינטלקטואלית גבוהה, מופשט ומקורי של נושאים תלמודיים והלכתיים קשים להבנה, בעיקר בדיני נזיקין וקורבנות. ה״דף היומי”, שעניינו קריאה והבנה של דפי טקסט, נחשב כמיועד ל״בעלי בתים”, לא לתלמידי חכמים, איש לא היה מעלה על דעתו לערוך ללימוד זה חגיגה פומבית.
אולם, ככל שהחברה החרדית גדלה במספר, היא נזקקה לאידיאל תרבותי שיתאים לאוכלוסייה גדולה. בהדרגה אימץ העולם החרדי את “הדף היומי” כאידיאל תרבותי לאוכלוסייתו המתרבה. במקביל, החל לחגוג פרויקט זה עם סיום התלמוד, כשהוא משתמש בחגיגה זו כחלון ראווה להפגנות עוצמה חברתית, תרבותית ופוליטית.
במגזרים הציוני-דתי והאורתודוכסי המודרני, “הדף היומי” מייצג מגמה הפוכה. בעוד שבעולם החרדי לימוד הדף מייצג הנמכה של רף הלימוד, בעולם הציוני-דתי הוא מייצג הגבהה שלו. לעולם הציוני-דתי, ובמיוחד לבני הנוער, יש קושי בלימוד התלמוד. חרף השעות הרבות המוקדשות ללמידת תלמוד בבית הספר היסודי, ועוד יותר – בתיכון, בני נוער ציונים-דתיים אינם אוהבים את לימוד התלמוד, ובאופן כללי אינם מצטיינים בו.1 בני נוער אלה נחשפים לתרבות המערבית, ואינם יוצרים בקלות זיקה לדיונים מסובכים בנושאים הרחוקים מעולמם האישי. עבורם, שיעורים בדף היומי, הכוללים גם שימוש בסרטונים ופודקסטים, שמטרתם להעביר מידע רב בדרך יעילה וידידותית למשתמש ככל האפשר, מספקים “הזדמנות שנייה” ללימוד התלמוד ולהערכתו.
לנגישות חדשה זו לטקסט התלמודי משמעות מיוחדת לנשים, שבעבר הודרו מלימוד התלמוד. בעשורים האחרונים, אידיאל הנגישות השווה לידע חצה את גבול ההפרדה המגדרית. פירושה של נגישות חדשה זו הוא כי נשים, שמעולם לא למדו תלמוד, יכולות להשתתף בשיעורים, בין בנוכחות פיזית ובין בנוכחות מקוונת, וללמוד דף אחר דף, עד שתסיימנה את התלמוד כולו. משקיפים רבים סבורים כי לתמורה זו עשויות להיות תוצאות מפתיעות. נשים מביאות ללימוד התלמוד חוויות, פרספקטיבות וידע חדשים. וכניסתן למרחב הלימוד מעלה אפשרות שעצם לימוד התלמוד כבר לא ישוב להיות כפי שהיה בעבר.