תש"פ | 2020
אברהם יהושע השל (1907-1972) וג’ורג’ סטיינר (1929-2019), אלבר ממי (1920-2020)
תשומת לב הופנתה במהלך 2019 לשלושה הוגי דעות יהודיים חשובים, אם כי שונים בתכלית זה מזה, מהמאה ה-20 – אברהם יהושע השל ג’ורג’ סטיינר, ואלבר ממי. לקורא העברי הוגשה הוצאה מחודשת של “אדם מהלך בעולם: שיחות עם אברהם יהושע השל”. ספר זה, שנדפס לראשונה בשנת 1975, נערך על ידי פרופ’ פנחס פלאי, ובו ראיונות ושיחות עם השל. בהוצאה החדשה נוספו חיבורים פרי עטם של חוקרים בני זמננו על השל ועל הגותו.
הגות זו יש להבין על רקע החיים האמריקניים והיהודיים-אמריקניים במחצית המאה ה-20 (השל, שנולד בפולין, עבר לגרמניה וממנה היגר לארצות הברית, ב-1938). בעת שאמריקה נהנתה מהצלחה חומרית אדירה, והדת הפכה לעניין של בחירה והגשמה אישית, השל הדגיש כי אלוהים נמצא מחוץ לבני האדם, וכי הוא קורא להם ומעמיד בפניהם תביעות מוסריות ורוחניות. השל הטעים את אופיו הטרנסצנדנטי והבלתי-ניתן להגדרה של האל ואת אופיה של החוויה הדתית, וטען כי כאשר האדם מקיים מצוות ומתנסה בקדושה, הוא נוגע במשהו שהוא מעבר לאנושי. במסגרת זו, התפילה בכוונה עם טלית ותפלין (בשטיבל של חסידי גור באפר ווסט סייד במנהטן) וצעדת זכויות האזרח עם מרטין לותר קינג היו כולם חלק ממארג אחד. השל רלבנטי ליהודים החיים הן בישראל והן בתפוצות. הוא מציב אתגר לבנאליות הרוחנית של החוויה היהודית-אמריקנית, ולישראלים הוא מזכיר את החשיבות שמייחסת היהדות למוסר ולהשקפה אוניברסליסטית.
החוקר והמבקר הספרותי ג’ורג’ סטיינר, הלך לעולמו בשנת 2019, בגיל 90. אף שהיה חילוני, יהדותו מילאה תפקיד מפתח גם בזהותו וגם בכתביו. עבור שטיינר (כמו גם עבור אינטלקטואלים יהודיים בולטים אחרים ממרכז אירופה, כגון חנה ארנדט), היהודי הוא הזר הנצחי, התובע שלמות מוסרית וסדר חברתי אוטופי. שטיינר זיהה את האנטישמיות כמרד “פוליתאיסטי” אינסטינקטיבי נגד תביעות אלה. הוא טען כי השואה וגילויים פוליטיים אחרים של חייתיות במאה ה-20 צמחו על קרקע ההומניזם הספרותי האירופי. “אנו יודעים כי חלק מן האנשים שתכננו וניהלו את אושוויץ חונכו לקרוא את שייקספיר ואת גתה, והמשיכו לעשות זאת.” עובדה זו, טען שטיינר, פוגעת בעצם מפעל הקריאה וההוראה של ספרות. מה הטעם בספרות אם אין היא מובילה להתנהגות אנושית ומוסרית, אלא דווקא להתנהגות ברברית?
בהתאם להשקפתו על היהודי כזר הנצחי, שטיינר היה לא-ציוני או אנטי-ציוני. במאמרו המפורסם, “מולדתנו, הטקסט”, טען כי הניסיון להקים מקדש פיסי היה שגוי. המולדת היהודית איננה פיסית; הטקסט, המאופיין ב״מוֹבּיליות טרנסצנדנטית”, הוא האסטרגייה הטובה ביותר להישרדות בגלות. שטיינר, שכונה “אחרון היהודים הווינאים”, ייצג אופי אינטלקטואלי יהודי מרכז אירופי, שיתכן כי איננו קיים עוד.
אלבר ממי נפטר גם הוא במאי 2020, קרוב לגיל מאה. ממי היה בין ממייסדי התיאוריה הפוסט-קולוניאלית ואחד האינטלקטואלים הצרפתים החשובים של אחר מלחמת העולם השנייה. במסותיו וברומנים שכתב (במיוחד אלו שנשאו אופי אוטוביוגרפי) בחן וניתח את הזהות של יהודי צפון אפריקה, שעזבו את שמירת המסורת הדתית ואת הגטו, אבל לא התקבלו בצורה מלאה לתוך החברות הערביות במקומות כמו תוניסיה ומרוקו, וגם לא לחברה והתרבות הצרפתית שנחשפו אליה בלימודים בבתי ספר של כי״ח ובאוניברסיטה. למעשה, ליהודים אלה הייתה זיקה לשלוש זהויות, בלי שיכלו לאמץ אף אחת מהן בצורה מלאה. ממי פיתח גישה הומניסטית מתונה, התומכת גם בציונות ומדינת ישראל וגם בשאיפות הלאומיות של חברות ערביות (כולל הפלסטינאים). עמדות אלה הצליח לבסס כמשתתף מלא בחיים הספרותיים והאינטלקטואליים של צרפת.