ראש פרויקט: שמואל רוזנר
משתתפים:
אבי גיל, בארי גלטמן, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג, שלום סולומון ואלד, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, גיתית לוי-פז, שלמה פישר, דן פפרמן, שוקי פרידמן, עוזי רבהון, ג'ון רסקיי, ידידיה שטרן, אדר שיבר
הנשיא ביידן אינו מסיג לאחור את החלטותיו של טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל, להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, ולהכיר בריבונותה של ישראל על רמת הגולן, (השר בלינקן הבהיר שבהיעדר פרטנר סורי אמין, השליטה הישראלית ברמה היא מציאות שמקובלת על ארה"ב, ללא קשר למעמד החוקי של השטח). עם זאת, ולמרות שהנושא הפלסטיני גם אינו ניצב גבוה בסדר העדיפויות של הנשיא, מדיניותו בסוגיה זו שונה מזו של קודמו.
טראמפ סגר את הקונסוליה האמריקנית שניהלה מירושלים את הקשר עם הרשות הפלשתינית, הפסיק את הסיוע לאונר"א, סגר את נציגות אש"פ בוושינגטון, הטיל סנקציות על בכירי בית הדין הבינ"ל בהאג, והניח תכנית להסדר קבע, שלפיה ירושלים כולה תישאר בריבונות ישראלית, וישראל תספח 30 אחוז משטחי יהודה ושומרון (בתמורה להעברה של 15 אחוז משווי השטח לפלשתינים). ביידן מתעלם מתוכניתו זו של טראמפ, חידש את הסיוע לפלסטינים ולאונר"א, הסיר את הסנקציות מבית הדין הבינ"ל בהאג, בוחן את פתיחתו מחדש של משרד אש"פ בוושינגטון, והודיע על כוונה לפתיחתה מחדש של הקונסוליה בירושלים.
הממשל הבהיר שיחסו למהלכי התנחלות, ובוודאי לכוונות סיפוח מצידה של ישראל, לא יהיה סובלני כבימי טראמפ. ככול שתעמיק נטיית הממשל להדהד את שיח זכויות האדם בזירה הבינלאומית (האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית לוחץ בהתמדה ללכת בכיוון זה), כך תפחת הלגיטימיות למציאות שבה ישראל ממשיכה, בשפת מבקריה, "לשלוט על עם זר נטול זכויות לאומיות ופוליטיות". מאמציו של ביידן להפיח חיים בברית הטראנס-אטלנטית צפויים לחזק גם את יכולתה של אירופה להשפיע על הטיפול בסוגיה הפלסטינית באופן שאינו עולה בקנה אחד עם המדיניות הישראלית (אם כי אירופה עצמה מתקשה לגבש מדיניות אחידה, ולנוכח עליית כוחם של גורמי ימין שמרניים ביבשת, ישראל זוכה לגיבוי ממספר בירות אירופאיות).
על פי הערכות מתוך הממשל ומחוצה לו, בסוגיה הפלסטינית ביידן יפעל בעיקר למניעת הדרדרות אלימה, בין היתר בהתעקשות על שמירת הסטטוס קוו והימנעות מקביעת עובדות בשטח (קרי: התנחלויות), שבראייתו, יפגעו בסיכוי לפתרון עתידי המבוסס על עקרון שתי המדינות. גישה מוגבלת זו נובעת הן מסדר העדיפויות של ממשל ביידן והן מהערכתו שהצדדים אינם בשלים למשא ומתן שישים קץ לסכסוך. ואכן, הצד הפלסטיני מפוצל ומנהיגותו חלשה ונעדרת תמיכה ציבורית (פתח'), או שהיא מתנגדת לעצם ההכרה בישראל (חמאס). במקביל, בצד הישראלי ניכר פער אידיאולוגי עמוק בין מפלגות הקואליציה, ששמירה עליה מחייבת אותן להימנע מצעדים מדיניים שיעדם הסכם קבע עם הפלסטינים. המרכיב הימני בממשלה דוחה את הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית, והמרכיב של מפלגות מרכז-שמאל ידחה כל ניסיון להתקדם לסיפוח או הרחבת התנחלויות בשטח שמעבר לגושים. עם זאת, בעוד ראש הממשלה נפתלי בנט נמנע עד כה, כקודמו, משיחות מדיניות עם ראש הרשות אבו מאזן, שרים אחרים בממשלה מחדשים את הקשר עם המנהיג הפלסטיני.
אתגר הכלת הסכסוך, מבלי לסמן אופק של פתרון מדיני, מחריף לנוכח המצב הכלכלי הרעוע בשטחים, שהורע בשנה האחרונה עקב הפחתה בסיוע הבינלאומי ופגעי הקורונה. במיוחד קשה מצבם של תושבי רצועת עזה. הבנק העולמי מעריך כי עלות שיקום הנזקים שנגרמו ברצועה במבצע "שומר חומות" מתקרבת לחצי מיליארד דולר. בעקבות סבב הלחימה, כשני שליש (62%) מתושבי הרצועה הוגדרו חסרי ביטחון תזונתי ושיעור האבטלה עומד על כמחצית מכוח העבודה.
לפיצול בין פתח' (בגדה) לבין חמאס (בעזה) המתמשך כבר 14 שנה, מתווסף עתה פיצול עמוק בתנועת הפתח', שהעמיק לקראת הבחירות שתוכננו, ולא קויימו, בחודש מאי 2021. אבו מאזן נכשל באיחוד הכוחות ופעל לביטול הבחירות מאחר שחשש מניצחון חמאס, שהקפיד על רשימה מאוחדת (את האשמה הטיל על ישראל משום שסירבה להתיר בחירות במזרח ירושלים). הפיצול בפתח', ומלחמת הירושה שמתעצמת לנוכח התחושה כי אבו מאזן מתקרב לסיום כהונתו, תורמים להתחזקות של החמאס ביהודה ושומרון. מגמה זו התגברה בעקבות סבב הלחימה במאי. בעיני הציבור הפלסטיני חמאס נתפס כצד המנצח בעימות, כמגן ירושלים והמקומות הקדושים וכמי שראוי להנהיג את הפלסטינים (הסוקר הוותיק ד"ר ח'ליל שקאקי מגדיר שינוי זה בדעת הקהל הפלסטינית כ"פרדיגמטי").
