ראש פרויקט: שמואל רוזנר
משתתפים:
אבי גיל, בארי גלטמן, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג, שלום סולומון ואלד, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, גיתית לוי-פז, שלמה פישר, דן פפרמן, שוקי פרידמן, עוזי רבהון, ג'ון רסקיי, ידידיה שטרן, אדר שיבר
רישומו של עידן ביידן ניכר במזה"ת הן בחשיבות הנמוכה יחסית שהממשל מייחס לאזור והן בדגש המחודש על סוגיות של דמוקרטיה וזכויות אדם. העצמאות האנרגטית שממנה נהנית ארה"ב הסירה את התלות באזור, ודוחפת למיקוד מדיניות החוץ האמריקנית באתגר האסטרטגי שמציבה סין ובהזדמנויות הכלכליות באסיה. מגמה זו מעמיקה את הוואקום האסטרטגי במזה"ת, השואב אליו את רוסיה ואת סין ששיקוליהן נעדרי סנטימנטים לישראל, ועניינן בצבירת הישגים בתחרות הבין-מעצמתית מול ארה"ב. רוסיה מוסיפה לבסס את נוכחותה בסוריה ואף מכוננת מוקדי השפעה בלבנון. הגילוי של שדות הגז העשירים במזרח הים התיכון מעצים את עניינה הכלכלי של רוסיה באזור, ומוסיף עוד נדבך אסטרטגי שבכוחו לעורר סכסוכים, לדחוף לכינון בריתות, אך גם להעמיק את האינטרס בהתגברות על מחלוקות ובשיתוף פעולה.
סין רואה במזה"ת מקור אנרגיה חיוני וגם שוק מתפתח לתוצרתה. יוזמת הענק "חגורה ודרך", שבמסגרתה מופנות השקעות סיניות למפעלי תשתית גדולים, הופכת אותה לשחקן מעצמתי משמעותי באזור. ככול שיחריף העימות המעצמתי, כך ישראל תיאלץ להיות קשובה יותר לדרישותיו של ממשל ביידן, שכקודמו מסתייג מן הקשרים הכלכליים הפורחים בין ישראל לבין סין בדגש על תחומים המשיקים לטכנולוגיות וידע ביטחוני (סין הפכה לשותף הסחר השני בגודלו של ישראל). קרבתה של ישראל לארה"ב עלולה לעורר עויינות סינית כלפיה ולהפוך את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסוגיה המהווה, מבחינת סין, כלי על לוח השחמט בהתמודדות מול ארה"ב. מבצע "שומר החומות" גרר ביקורת סינית חריפה נגד ישראל, ושר החוץ הסיני בחר לנהל בעצמו ישיבה מיוחדת של מועצת הביטחון בנושא זה (16 מאי 2021), הן כדי להדגיש את מחויבותה של סין לפלסטינים ולעולם הערבי והן כדי להתעמת עם ארה"ב על תמיכתה בישראל. משרד החוץ הסיני צייץ במהלך המבצע: "ארה"ב טוענת שהיא דואגת לזכויות האדם של המוסלמים. אבל היא מעלימה עין מהסבל של המוסלמים הפלסטינים".
האיום שמציבה איראן ממריץ את המדינות הסוניות במזרח התיכון לשיתוף פעולה בין-ערבי (על רקע זה התקיים בבגדד, בשלהי יוני, מפגש לא שגרתי של שליטי מצרים, ירדן ועיראק), אך גם להעמקת שיתוף הפעולה הביטחוני והנורמליזציה עם ישראל. ביטוי לכך היה בחתימתם ההיסטורית של מדינות במפרץ על הסכמי אברהם (ובאופן אחר גם בהחלטה של ערב הסעודית לאפשר לספורטאית להתמודד, לראשונה, מול ספורטאית ישראלית במשחקים האולימפיים).
המרחב המזרח תיכוני מתאפיין באי-יציבות כרונית ומגלם סכנה מתמדת של הידרדרות בטווחים קצרים לעימותים אלימים של ישראל מול איראן, חיזבאללה, סוריה והפלסטינים. האזור רווי בסכסוכים ובמגמות חברתיות ופוליטיות המערערות את יציבותו. פגיעתה הכלכלית של מגפת הקורונה באזור (ירידה בהכנסות ממכירת נפט וגז, שיתוק מגזר התיירות, ירידה בהעברות כספים של עובדים היוצאים להשתכר במדינות המפרץ) נוספה לתחלואי האזור השורשיים: מלחמות, טרור, גלי פליטים, משברים הומניטריים, כלכלה מדשדשת, שחיתות, אבטלה ומערכות שלטון כושלות. טוניסיה, המדינה הערבית היחידה ש"האביב הערבי" הותיר בה חותם של ממש אכזבה את מי שראו בה עדות ליכולתו של המזרח התיכון לצעוד לעתיד של חירות ודמוקרטיה. בעקבות מחאות ציבוריות נרחבות כנגד הממשלה (בקרב צעירי טוניסיה שוררת אבטלה של 40 אחוז), השעה הנשיא קאיס סעיד את הפרלמנט, פיטר את ראש הממשלה ותפס את השלטון (25 יולי 2021).
על רקע זה, הנה לקט התפתחויות מהשנה החולפת שיש להן רלוונטיות לחוסנה של ישראל:
סוריה – הנשיא אסאד, השולט על 70 אחוז משטחה של סוריה, זכה ב-95 אחוז מן הקולות בבחירות שהתקיימו ב-27 מאי 2021. מדינות המערב וגורמי האופוזיציה לא הכירו בתוצאותיהן של בחירות אלה, ולכן הסיכוי שיביאו מזור פוליטי וכלכלי לחורבן העצום שהמיטה מלחמת האזרחים אינו רב. המדינה מפוצלת לארבע מובלעות, כאשר הגורם הדומיננטי בכול אחת מהן נישען על לפחות מדינה זרה אחת: רוסיה, איראן, טורקיה וארה"ב. לרוסיה, הלוחצת על חברות הליגה הערבית לקבל בחזרה לשורותיהן את סוריה, שיקולים שעלולים להקשות על יכולתה של ישראל לתקוף יעדים איראניים בסוריה. ואמנם, לאחרונה הופיעו פרסומים שלפיהם יועצים רוסיים מסייעים למערכות הנ"מ הסוריות ביירוט טילים ישראלים המשוגרים נגד מטרות איראניות.
לבנון – המדינה שבעבר הייתה סמל למודרניות ושגשוג נמצאת במשבר כלכלי עמוק במיוחד. המטבע איבד בתוך שנתיים תשעים אחוז מערכו, מחצית מהתושבים הידרדרו לעוני והתשתיות קורסות. היכולת הפוליטית להתמודד עם האתגר קלושה, בין היתר, בעטיה של התנגדות חיזבאללה לרפורמות כלכליות ושלטוניות שיפגעו במעמד הארגון ובהכנסותיו. ללא מחויבות לרפורמות המתבקשות, הסיוע הבינלאומי שלו זקוקה לבנון אינו מגיע. המצב הכאוטי קורץ לאיראן להעמיק את השפעתה באמצעות חיזבאללה ולבסס מערך צבאי קרוב לגבולה הצפוני של ישראל. לכאורה, לחיזבאללה אין עניין במלחמה נוספת עם ישראל ודוברי הארגון אף אומרים זאת בגלוי, אך במצב שבו המדינה מתפוררת, הידרדרות עלולה להתרחש גם ללא תכנון או כוונה. במקרה כזה, ישראל תתמודד מול ארגון מאומן שברשותו כ-140,000 טילים ורקטות שחלקם מדויקים. צה"ל מכין עצמו להידרדרות, וכדי לנטרל את מערכי הטילים של חיזבאללה נערך גם להפעלת כוחות יבשה בעומק השטח הלבנוני.
ירדן – מגפת הקורונה החריפה את המשבר הכלכלי המתמשך שבו מצויה הממלכה, (ירדן תלויה בסיוע אמריקני – 1.5 מיליארד דולר בשנה). שיעור האבטלה טיפס מ-15 ל-25 אחוז, כאשר כול צעיר ירדני שני מובטל. הביקורת על המלך מחלחלת גם לדור הצעיר בשבטי הבדואים שהם המשענת העיקרית של בית המלוכה. בראשית אפריל 2021 טען השלטון כי חשף קשר נגד המלך הירדני, שבין יוזמיו גם הנסיך חמזה, שהושם זמנית במעצר בית. היחסים בין ישראל לירדן סבלו משברים בשנה החולפת: ביטול ביקור בנו של המלך בהר הבית, סירוב של ירדן לתת אישור לטיסת ראש הממשלה נתניהו לעבור בשטחה האווירי בדרכו לאמירויות, ובתגובה – מניעה זמנית של אספקת מכסת מים נוספת מישראל לירדן המתמודדת עם שנה שחונה במיוחד. ממשלת בנט-לפיד פועלת לפתיחת דף חדש ביחסים עם ירדן, ונערכה פגישה חשאית של בנט עם המלך בעמאן. בפגישה גלויה בין שרי החוץ של שתי המדינות (8 יולי 2021) סוכם על מכירת 50 מיליון קוב מים נוספים לירדן.
סעודיה – וושינגטון מקשיחה את יחסה לסעודיה ואפשרה את פרסומו של דו"ח מודיעין שהטיל אחריות על בכירים בממלכה, ובכללם יורש העצר מחמד בן סלמן, לרצח העיתונאי חשוקג'י. ארה"ב הטילה סנקציות על החשודים ומגבילה מכירות נשק התקפי לסעודיה, שמא ייעשה בו שימוש במלחמה בתימן. לצמצום נוכחותה של ארה"ב באזור ולהקשחת יחסו של הממשל לסעודיה ולמשטרים אוטוריטאריים אחרים, עשויות להיות השלכות סותרות: מחד, לחזק את עניינן של מדינות אלה להסתמך על כוחה של ישראל, ומאידך להגיע להבנות עם איראן. ואכן, יורש העצר מצהיר גלויות על רצונו בדיאלוג עם איראן ומתרבות הידיעות על התפתחות דיאלוג כזה, שעלול לסדוק את החזית האזורית שבה מעוניינת ישראל נגד תוקפנותה של איראן.
טורקיה – מדיניותו האגרסיבית של ארדואן בזירה הבינלאומית, ומעורבות של כוחות טורקיים בסוריה, לוב, עיראק, ואזרבייג'ן, לא סייעו לפתרון האתגרים הכלכליים המאיימים מבית. כך גם העימות המדיני עם ארה"ב, שהתבטא בין השאר ברכישת מערכות הגנה אווירית S-400 מרוסיה בניגוד להגיון חברותה של טורקיה בנאט"ו (מהלך של ארדואן, שהוביל להטלת סנקציות אמריקניות והרחקת טורקיה מן הקונסורציום ליצור הדור הבא של מטוסי החמקן F-35). המשבר הכלכלי, חילופי השלטון בארה"ב, ירידה בפופולריות של מפלגת השלטון ודאגה מהתוצאות בבחירות הבאות (יוני 2023), מוליכים את ארדואן לשנות מנוהגו שוחר העימותים. השנה יזם דיאלוג עם מצרים כדי לנרמל את היחסים המעורערים, נקט כלפי ישראל בלשון המפויסת "הגיעה העת להפסיק את היריבויות ולחפש חברים", והתקשר לברך את הנשיא הישראלי הנבחר יצחק הרצוג (12 יולי 2021).
אלא שארדואן מתקשה להתמיד בקו הפייסני. במהלך ביקור בצפון קפריסין הכריז על יישובה של העיירה הנטושה וורושה, וקרא לפתרון הסכסוך באי באמצעות פתרון של שתי מדינות שאיננו מקובל על הקהילה הבינלאומית (הדוגלת בהסדר פדרטיבי). לנוכח מהלכים אלה מיהרה ישראל להכריז על תמיכתה הגורפת בקפריסין, עדות לציר האסטרטגי המתחזק בין ישראל, יוון וקפריסין, וגם ביטוי להסתייגות ישראלית מאפשרות של נוכחות צבאית טורקית קרוב לחופיה.
***
המעבר מעידן טראמפ לעידן ביידן עלול להצית מוקדים משמעותיים של אי-הסכמה בין ארה״ב לבין ישראל. שתי סוגיות הגיאופוליטיות המרכזיות שעשויות לעמוד בלב הוויכוח הן האיום האיראני (הגרעיני והאזורי), והסכסוך הישראלי-פלסטיני. לעימות בין ירושלים לוושינגטון צפוי כמובן מחיר משמעותי ועמו החרפת המתח ביחסי ישראל עם יהודי אמריקה ושחיקה בעוצמת משולש היחסים האסטרטגי: וושינגטון-ירושלים-יהדות ארה"ב. ניהול מושכל וזהיר של מדיניות החוץ הישראלית מול ממשל ביידן הופך עתה לאתגר ראשון במעלה.
