ישראל מתקשה מזה כמה שנים להתנהל תחת ממשלה יציבה. מציאות זו מאיימת לשחוק בחוסנה של ישראל ובהרתעה שהיא מקרינה כלפי אויביה. השנה נערכו בה בחירות רביעיות בתוך תקופה של שנתיים, והן הובילו להקמת קואליציה חדשה, וממשלה חדשה, שיש בה שינוי משמעותי לעומת קודמותיה, אך נהנית מרוב קטן ולא יציב בכנסת. בשלב זה, קשה מאוד לחזות כמה זמן תוכל ממשלה זו להחזיק מעמד במציאות השוררת בישראל, אך ראוי להציג חידושים ואתגרים שליוו את הקמתה בכמה צירים.
הציר האישי: שותפות על בסיס יריב משותף. הסתייגות מהמשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל לאחר כתריסר שנות כהונה, הייתה הדבק העיקרי של הממשלה החדשה. מפלגות שונות הכריעו במהלך סבבי הבחירות שלא ישבו עם נתניהו כראש ממשלה בקואליציה, הן משום שראש הממשלה עומד לדין פלילי, הן משום שחבריהן סבורים שכהונתו התארכה מעבר לרצוי, הן משום שהם סבורים שראש הממשלה אימץ תרבות פוליטית של פילוג ושיסוי, הן משום שהם סבורים שראש ממשלה מתעדף את הישרדותו האישית על פני טובת מדינת ישראל. בלי להיכנס לשאלה האם טענות אלה נכונות אם לאו, העובדה היא כי הביאו מספר משמעותי של מפלגות וחברי כנסת תחילה למסקנה כי מוטב לישראל מצב של אי יציבות וסיבובי בחירות נוספים על פני המשך כהונתו של נתניהו, ובהמשך, לאחר הסיבוב הרביעי, הביאו מספר מספיק של מפלגות להכרה כי מוטב להקים קואליציה עם יריבים אידיאולוגיים, על פני המשך המצב הקיים של שלטון בהובלת מפלגת ליכוד ותחת מנהיגותו של נתניהו.
הציר האידיאולוגי: תרגיל מתמיד בפשרה. בשנים האחרונות, שיח פוליטי מקוטב שמתקיים בישראל הוביל לא מעט מפלגות, בעיקר אך לא רק בצד הימני של המפה הפוליטית, להכריז על מפלגות אחרות כפסולות לשותפות מסיבות אידיאולוגיות. כמובן, מלכתחילה ברור שישיבה משותפת בקואליציה של מפלגות שאין ביניהן הסכמה אידיאולוגית היא מהלך מורכב. אך ישנו פער בין העדפה לקואליציה הומוגנית יחסית לבין פסילה מוחלטת של אפשרות להרחבת האוהל במקרה הצורך. הממשלה החדשה מבטאת למעשה הסתייגות בדיעבד מפסילות העבר, וחתירה לשותפות בין יריבים אידיאולוגיים, תוך כדי צורך מתמיד בוויתורים ופשרות, והליכה על הסף של כלל מרכיבי הקואליציה. כך, מפלגות ימין מובהקות נאלצו להשלים עם כישלונן להעביר את ״חוק האזרחות״, שהן רואות בו אבן יסוד במדיניות ההגירה של ישראל, ולעומתן מפלגות המסתייגות בחריפות מהחוק ניסו לסייע להעברה שלו מתוך הסכמה לפשרות שונות. לפחות בחודשים שלאחר הקמת הקואליציה, נראה היה כי כלל מרכיביה עושים מאמץ ניכר לשמור על יחסים הרמוניים, ולא לאפשר לפערים העקרוניים לפרק את השותפות. עם זאת, פערים אלה לא נעלמו, ויש בהם כדי להוסיף אתגר נוסף לשאר האתגרים שהממשלה מתמודדת איתם, ולהציף לעיתים קרובות מחדש שאלות על יכולת ההישרדות של הממשלה לנוכח משברים.
הציר החרדי: הדרה (זמנית?) מהשלטון. ביחסי החרדים עם הרוב הלא חרדי בישראל ניכר מתח קבוע שנדמה שנמצא כעת בקו עלייה. מתח זה נובע מאי הסכמה בשאלות מהותיות על תרבות המדינה, מהסתייגות של הרוב הלא חרדי מהתרומה הדלה של החברה החרדית לכלכלת ישראל, מהעובדה שהחרדים ככלל אינם משרתים בצה״ל. בתקופת הקורונה נוסף על אלה מתח בשל סירוב של קבוצות בחברה החרדית לקיים את הנחיות הממשלה. כן נוסף עליו השנה מתח לאחר האסון בהר מרון בל״ג בעומר, שבו נהרגו יותר מארבעים בני אדם בשל כשל בניהול האתר שאליו באים בכל שנה מאות אלפי חרדים, ועם זאת הוא מתנהל במעין אוטונומיה ניהולית שהשלטון והמשטרה מתקשים להסדיר את הנעשה בה. לבדיקת האסון הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, שדיוניה בחודשים הקרובים בוודאי יוסיפו מתח ליחסים מתוחים ממילא.
לכל אלה צריך להוסיף, כמובן, את המשך העלייה בשיעור החרדים בישראל, תוצאתם של ילודה ושימור. מגמה דמוגרפית זו, שהובלטה השנה גם בדיווחים הקבועים על שיעוריהן של קבוצות אוכלוסייה בעיר ירושלים, מייצרת תחושת דחיפות של גורמים פוליטיים ביחס לצורך להתמודד עם האתגר החרדי. בממשלה החדשה, שהוקמה ללא שותפות עם המפלגות החרדיות, מסתמן היחס למגזר זה כמוקד אפשרי של מתח בין המפלגות. חלקן רואות בשינוי כללי המשחק מול המגזר החרדי משימה ראשונה במעלה, המחייבת הפעלת כוח שלטוני – בעוד שאחרות מבקשות לקיים עם החרדים דיאלוג בניסיון להביא לשינוי הדרגתי יותר, וללא יצירת משברים. מהלך של שר האוצר בחודש יולי, שמשמעותו קיצוץ משמעותי בהטבה כלכלית לילדיהם של תלמידי ישיבה, הביא לביטוי את המתח הפנים-קואליציוני בזירה זו, וגם העלה מחדש לדיון את האופן שבו צריכה מדינת ישראל להתמודד עם האתגר של החברה החרדית הצומחת.
הציר הערבי: שותפות פעילה. הדינמיקה של היחסים הפוליטיים בין יהודים וערבים בישראל היא התופעה המרתקת ואולי גם החשובה ביותר לטווח ארוך בסבבי מערכות הבחירות האחרונות. תוצאת דינמיקה זאת היא הקמת ממשלה הנשענת על קולות של ארבעה חברי כנסת ערבים מהתנועה האיסלמית – לראשונה בתולדות מדינת ישראל. מהלך זה של שיתוף המפלגה הערבית בקואליציה (והמשא ומתן שקיימו גם אנשי מפלגת הליכוד עם מפלגת רע״מ בניסיון לשתפם בקואליציה אחרת) ניפץ למעשה קיר זכוכית שהקשה מאוד, פוליטית ותודעתית, על שותפות שלטונית יהודית-ערבית. מהלך זה השפיע, כך נדמה, הן על תודעתם של אותם יהודים שהתרגלו לראות במפלגות ערביות שותפות לא לגיטימיות לשלטון – והן על זו של ערבים ישראלים שנציגיהם בחרו עד כה לפעול בשולי הזירה הפוליטית.
עם זאת, זהו מהלך שיש בו ממד של סיכון, שכבר התבטא בכמה משברים בשבועות הראשונים לקיומה של הקואליציה. הסתייגות של חברי רע״מ מנעה את העברת חוק אזרחות. חלקם התבטאו באופן המעורר שאלה מה יקרה אם וכאשר ישראל תצטרך לפעול ביטחונית בעזה. גם דברים שאמר ראש התנועה בעניין נוכחות יהודים על הר הבית עוררו מחלוקת. עם העברת תקציבים וסמכויות לידי המפלגה, האופוזיציה בוודאי תנסה לזהות בפעולות מנהיגיה מהלכים שעלולים לקומם ציבור גדול נגדה ונגד הקואליציה שהיא חברה בה (בעיקר בהקשר לפעולות הנוגעות להסדרת ההתיישבות של בדואים בנגב). במילים אחרות: לחברות של רע״מ בקואליציה יש פוטנציאל להוכיח ששותפות יהודית-ערבית בזירה הפוליטית אפשרית ומועילה לכל המעורבים בה, אך היא יכולה גם להוביל למשבר שרק יוכיח שצודקים הגורסים ששותפות כזאת, המנסה לגשר על פערים עמוקים בהבנת החזון של מדינת ישראל, אינה אפשרית.