ראש פרויקט: שמואל רוזנר
משתתפים:
אבי גיל, בארי גלטמן, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג, שלום סולומון ואלד, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, גיתית לוי-פז, שלמה פישר, דן פפרמן, שוקי פרידמן, עוזי רבהון, ג'ון רסקיי, ידידיה שטרן, אדר שיבר
הקהילה היהודית הגדולה של ארה״ב הושפעה השנה מכמה אירועים בעלי משקל. ראשית, מגפת הקורונה, שנית, מערכת בחירות סוערת וחילופי שלטון, שלישית, עלייה ברמת האנטישמיות. כבר כמה שנים שמחוג האנטישמיות מורה על עלייה הדרגתית בחששם של יהודים מפני התגברות תופעות של אנטשימיות, וכן – אם כי לא באותו שיעור – על עלייה מסוימת בפועל במספר ההתנכלויות ליהודים.16 על פי נתונים עדכניים, יותר ממחצית מיהודי ארה״ב מרגישים בטוחים פחות מאשר בשנים קודמות.17 כמעט מחצית מהיהודים סבורים שיש היום בארה״ב ״הרבה אנטישמיות״ (45%). יותר ממחצית מהיהודים מנו לפחות אירוע אחד שבו חשו אנטישמיות באופן אישי, אם כי רק במיעוט קטן מהמקרים מדובר בתקיפה פיסית שכוונה אליהם (5%) וברוב המקרים מדובר בעדות ראיה (גרפיטי או פוסט אונליין). ניתוח עיקרי של תופעה זו בארה״ב ובכלל הקהילות היהודיות (מופיע בעמוד 57)
הנתונים המעודכנים ביותר על מצבה של יהדות אמריקה לקוחים מדו״ח מקיף על הקהילה היהודית שפרסם מכון הסקרים פיו, שמונה שנים לאחר פרסומו של מחקר דומה. פרסום זה ישמש מצע עיקרי לדיון על הקהילה היהודית בארה״ב בשנים הבאות. עיקריו פורסמו בהרחבה בעיתונות בארה״ב ובישראל, אך ראוי לחזור על כמה מהם שמסמנים מגמות ארוכות טווח, ושיש להם השלכות גם על מקבלי החלטות מדיניות בעם היהודי.
מספר היהודים באמריקה: כפי שקרה גם במקרה של הדו״ח הקודם, וביחס לדו״חות אחרים, המאפיינים היחודיים הן של אמריקה עצמה (הפרדת דת ומדינה) והן של הקהילה היהודית באמריקה (יהודים מבחירה), אינם מאפשרים לקבוע מספר מוסכם ומוסמך של מספר היהודים. מספר זה נתון לוויכוח, שמגיע עד כדי פער של כמיליון וחצי בני אדם, הן בשל שיטות שונות של אופן איסוף הנתונים (המתודולוגיה), והן בשל הגדרות שונות של הגבולות המגדרים את השבט ה״יהודי״. בדו״ח פיו ניכרים כמה היבטים המקרינים על מחלוקות אלה. ביניהן, השאלה האם היהדות היא דת (חלק גדל מיהודי אמריקה אינם ״יהודים לפי דת״), האם ניתן לקיים יהדות לחצאין (״יהודים חלקית״), האם די בהחלטת הפרט על שייכותו, או שמא יש קריטריון קהילתי משותף ומחייב (הן בשאלת המוצא והן בשאלת ההצטרפות), ועוד. (הערכה מלאה של מספר היהודים באמריקה, בעמוד 75).
בהקשר העובדתי שאין עליו ויכוח ממשי, ברור מהדו״ח ששיעור הנישואים המעורבים בקרב מי שמגדירים את עצמם כיהודים בארה״ב גבוה מכפי שהיה במאה הקודמת (בדור הצעיר קרוב לשבעים אחוזים). עובדה זו מקרינה על המבנה הקהילתי (רבים מחברי הקהילה אינם יהודים, או מתגוררים במשק בית שאינו ״יהודי״ בכל מרכיביו), על חינוך הדור הבא (שמחציתו לפחות תגדל בבית עם הורה יהודי אחד), על הגדרת הקבוצה ותחושת הלכידות שלה (כאשר ישנם יהודים רבים הממוקמים ב״שטחים אפורים״ שיש המקבלים ויש שאינם מקבלים כשייכים לשבט היהודי), על היחסים עם ישראל ועם קהילות נוספות בעולם (שרובן מחזיקות בהגדרות שמרניות יותר של השתייכות), על אופי היחסים בין קבוצות ״סגורות״ וקבוצות ״פתוחות״ בתוך הקהילה היהודית אמריקאית ועוד. כמו כן, אפשר להניח ולצפות שבחלוף השנים לנוכחות הבולטת של לא-יהודים, של יהודים-חלקית ושל יהודים-לא על פי דת תהיה השפעה תרבותית על אופי הקהילה, תודעתה ומנהגיה. בין השאר, בהתייחס לעובדה ההיסטורית שהמרכז הקהילתי של יהדות אמריקה, ברוב תולדותיה, היה מוסד בית הכנסת, ושהיהדות נתפסת באמריקה בראש ובראשונה כזרם דתי.18
יש לציין כי מגמה של החלשות הקשר למוסדות דתיים ניכרת בכלל הזירה האמריקאית, וזכתה השנה לתשומת לב רבה. השנה זיהה מכון הסקרים גאלופ, לראשונה מאז החל את מדידותיו (בשנות השלושים של המאה הקודמת), מצב שבו רוב האמריקאים אינם חברים במוסד דתי כלשהו (47%).19 מגמת הירידה בחברות במוסדות דתיים נמשכת כבר תקופה ארוכה, ומלווה בעליה חדה בשיעור ״חסרי הדת״ באמריקה (Nones).20עם זאת, על פי דו״ח מקיץ 2021 דומה כי מגמת העלייה במספר חסרי דת, המונים כרבע מתושבי ארה״ב, הואטה.21
זהות וקיטוב: מבלי להיכנס לכלל נתוני המחקר, מתחייב לציין כי יהדות ארה״ב עוברת בעשורים אלה תהליכים שיש בהם אלמנטים של התרחבות ושל התגוונות. כלומר, מצד אחד הקהילה בהגדרתה המרחיבה גדלה, ומצד שני היא נעשית פחות אחידה. יש יותר יהודים, אך המכנה המשותף שהם יכולים להסכים עליו, הן בהקשר להתנהגות, הן בהקשר לערכים, הן ברמת הידיעות, הן ברמת החשיבות שהם מייחסים ליהדותם ועוד, הולך ונשחק. עובדה זו ניכרת גם בעדותם של היהודים עצמם שמוצאים מכנה משותף עם היהודים שדומים להם בהשקפת עולם, אך מעידים שבמקרים רבים אין להם הרבה במשותף עם יהודים אחרים. נתון זה בולט במיוחד בניכור בין יהודים שאינם אורתודוכסים לבין יהודים אורתודוכסים.
למעשה, כפי שקבע ד״ר שלמה פישר, המחקר של פיו מחזק את התחושה כי בקהילה היהודית מתפתחות שתי תופעות קוטביות של יהודיוּת ושל זהות יהודית. 1. זהות יהודית אורתודוקסית, ו-2. “יהודים ללא דת״. תופעות אלה בולטות במיוחד בקבוצות גיל צעירות, ונעשות משמעותיות יותר עם הזמן. לשתיהן אופי שונה במובהק מזה שאפיין את הזהות היהודית-אמריקנית במאה ה-20. יהודים אמריקנים המזדהים כאורתודוקסים מהווים כ-17% מיהודי ארה״ב בקבוצות הגיל הצעירות (לעומת כעשירית בסך הכל). יהודים ״ללא דת״, קטגוריה המחייבת הסבר מורכב, אך כוללת בעיקר יהודים שקשריהם לקהילה היהודית ולעשייה יהודית רופפים מאוד, הם כ-40% מקבוצות הגיל הצעירות ביותר (לעומת 33% בסקר של 2013). כך שדומה שקבוצות אלה יהיו דומיננטיות עוד יותר בעתיד.
כמעט בכל נושא, שתי הקבוצות הללו נבדלות זו מזו באורח משמעותי מאוד. לדוגמה, ביחס לנישואים מעורבים: בקרב האורתודוקסים, שיעורם 2%; בקרב היהודים ללא דת, 79%. ביחס לקשר לישראל: שני שלישים מן האורתודוקסים אומרים כי יש להם הרבה במשותף עם יהודים בישראל. רק 4% מהיהודים ללא דת מרגישים כך. ועוד: 91% מהאורתודוקסים אומרים כי חשוב מאוד שנכדיהם יהיו יהודים. בקרב היהודים ללא דת, 4% חושבים שזה חשוב מאוד.
שתי הקבוצות נבדלות זו מזו גם ביחס למהות המושג יהודיוּת. האורתודוקסים מדגישים בעיקר הקפדה על ההלכה היהודית; 83% מהם חושבים כי הקפדה על ההלכה מהותית ליהודיוּת. אלא שקביעה זו מותירה אותם לבד. רק 15% מכלל היהודים חושבים שהקפדה על ההלכה מהותית, ומקרב היהודים ללא דת, 5% בלבד חושבים כך. במקביל, רק מעטים מהיהודים ללא דת חושבים שיהודיות משמעה להיות חלק מקהילה יהודית או להמשיך מסורות משפחתיות (12% ו-24% בהתאמה). תפיסה מקובלת גורסת שהזהות היהודית-אמריקנית התפתחה כסוג של “דת אזרחית יהודית”. אף שרוב היהודים בארה”ב אינם דתיים באופן אישי, הם מראים מחויבות נורמטיבית לסולידריות יהודית. אך לנוכח ממצאי פיו, צריך לקחת בחשבון את האפשרות שמגמה זאת נשחקת, משום שהיהודים ללא דת אינם נושאים את המחויבות הזאת באותה עוצמה, ולעומתם, האורתודוקסים החרדים נעים בכיוון של כיתתיות, שגם היא מרחיקה אותם משאר היהודים.
גם בהקשר ליחסי יהדות אמריקה עם ישראל ניכר בדו״ח הפער בין אורתודוכסים לבין לא אורתודוכסים, וכן ניכר הפער בין הדור הצעיר יותר לבין הדור המבוגר. פער זה אינו חדש, וכבר נדון בעבר, בין השאר, כאשר עלתה השאלה האם מדובר בפער הנובע ממעגל חיים או שמא מדובר בפער שיוביל לשינוי דורי ארוך טווח. לשאלה זו אין תשובה חד משמעית בדו״ח, המספק צילום מצב של תמונה ברגע נתון. עם זאת, במעקב אחר הצטברות של נתונים משנים קודמות ניתן לזהות ירידה הדרגתית בתחושה של כלל היהודים-אמריקאים שדאגה לישראל היא חלק מהותי של זהותם היהודית.
יחסי ישראל-תפוצות: כל ההתפתחויות שתוארו לעיל יכולות להקרין כמובן גם על משולש היחסים ירושלים-וושינגטון-יהדות ארה”ב, שבו רוחשות מגמות המאיימות להחליש את חוסנו (עוד על משולש היחסים ראו עמוד 31). בעוד שרוב היהודים בישראל רצו בניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות בארה״ב, רוב המצביעים היהודיים בארה”ב (כ-70 אחוז) רצו לראות בתבוסתו. בציבור יהודי נרחב בארה״ב ניכרת הסתייגות ממרכיבים במדיניותה
של ישראל (רק שליש מהם סבורים כי ממשלת ישראל עושה מאמץ אמיתי להגיע להסכם שלום), ותופעה זו מחריפה לנוכח תהליך הקיטוב האידיאולוגי בארה”ב, שמקשה על שמירת האהדה הדו-מפלגתית לישראל.
בעת מבצע שומרי החומות בעזה בלטה במיוחד ביקורת חריפה שהטיחו כמה מנהיגים יהודים בישראל. ביקורת זו באה במקביל להחרפת הטון כלפי ישראל בכלל הקבוצות של אמריקאים, בעיקר כאלה המזוהים עם הענף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית (שגם רבים מהיהודים מזדהים איתו). ביקורת זו מעידה כמובן על הלכי הרוח בקרב קבוצות של יהודים בישראל, אך מקרינה במקביל גם על גישתם של יהודים בישראל ליהודי ארה״ב. ככל שתגבר הביקורת, ותיעשה קולנית יותר, כך יתרבו היהודים בישראל שאינם רואים ביהודי אמריקה בעלי ברית מהימנים שניתן להישען עליהם, ויתגבר הניכור בין הקבוצות. מאמר מעורר הדים של יו״ר הסוכנות היהודית לשעבר נתן שרנסקי ושל הפרופ׳ גיל טרוי נתן ביטוי לאפשרות זו, והד לקוצר הרוח שחשים יהודים רבים בישראל לנוכח ביקורת של יהודים בארה״ב הגולשת לעיתים לגישה לא ציונית או אנטי ציונית. ״אמנם״, כתבו המחברים, ״יהודים אנטי-ציוניים הם חלק קטן מיהדות אמריקה, שגודלם מתגמד לעומת השבעים-שמונים אחוז מהקהילה היהודית האמריקאית, שלפי הסקרים תומכים בקיומה של ישראל כמדינה יהודית. אך בתקופה שבה 85% מיהודי אמריקה אומרים גם כי ׳חשוב׳ או ׳חשוב מאוד׳ בעיניהם ׳לעמוד לצד המוחלשים או המדוכאים׳, אין זה פלא כי עבור יהודים אמריקאים רבים, במיוחד אלה מהם החשופים לעין הציבורית, ישראל הפכה לנטל המסכן את מעמדם כפרוגרסיבים טובים״.22
על הממשלה החדשה בישראל לתת את דעתה לאתגרים אלה, שחלק ניכר מהם נובעים מהבדלים מהותיים במבנה הקהילות ובזהות הנוצרת בהן, שאין זה המקום להרחיב עליהם.23 הקמתה מגלמת הזדמנות לטפל לפחות בחלקם. נוכחותו רבת השנים של נתניהו לוותה בכמה משברים, שיהודים בתפוצות רואים בו, בצדק או שלא בצדק, את האחראי העיקרי להם (משבר הכותל הוא דוגמה מרכזית, אך לא יחידה לכך). כך בוודאי בקרב יהודי ארה״ב, אך גם בקרב רבות מהקהילות היהודיות באירופה.24 הממשלה החדשה תוכל לנסות ולפתוח ״דף חדש״, גם אם אינו צפוי להיות מלווה בשינוי דרמטי במדיניות. ראוי להזכיר שגם מערכת הבחירות האחרונה, שבעקבותיה עלתה הממשלה החדשה לשלטון, הבליטה את העובדה שרוב הציבור היהודי בישראל מזוהה היום עם מפלגות ימין ועם מדיניות (בעיקר בנושאי חוץ ובטחון) שנוטה לימין.
עם זאת, לכמה מחברי הממשלה החדשה הבנה טובה של זירת היחסים בין הקהילות. ראש הממשלה נפתלי בנט כיהן כשר התפוצות, ומכיר היטב כמה מהנושאים העומדים במחלוקת בין ישראל לבין ראשי הקהילות. שר התפוצות החדש, נחמן שי, כיהן בעבר כנציג הפדרציות היהודיות בישראל, ומכיר גם הוא היטב את הזירה היהודית בארה״ב. עצם העובדה שאישים אלה, לצדו של שר החוץ יאיר לפיד, ושל נשיא מדינה חדש (יצחק הרצוג), שכיהן עד לא מכבר כיו״ר הסוכנות היהודית, הם שינהלו כעת את השיח עם ראשי יהדות התפוצות, אמור להביא לשיפור מידי המתלווה לכל התחלה חדשה מסוג זה.
