ראש פרויקט: שמואל רוזנר
משתתפים:
אבי גיל, בארי גלטמן, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג, שלום סולומון ואלד, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, גיתית לוי-פז, שלמה פישר, דן פפרמן, שוקי פרידמן, עוזי רבהון, ג'ון רסקיי, ידידיה שטרן, אדר שיבר
התנועה הרפורמית בישראל הוציאה השנה סידור תפילה חדש, שנערך על ידי הרבניות דליה מרקס ואלונה ליסיצה, ומנסה לפנות לציבור הישראלי הכללי והלא-אורתודוקסי, ולא רק לחברי התנועה הרפורמית. שמו, “תפילת האדם”, מתייחס לשורה המוכרת בשיר “הליכה קיסריה” שכתבה הצנחנית חנה סנש. הרַבּוֹת מרקס וליסיצה אומרות כי השם הזה נועד להבהיר לישראלים, המכירים את הביטוי הזה מטקסי הזיכרון הנערכים בבתי הספר ביום השואה, שיש מקום לתפילה גם באירועים ובמצבים חילוניים, לצד מקומה בטקסים הדתיים המוּכָּרים.
הסידור החדש מגלם מגמה כפולה: הוא בו-זמנית גם יותר מסורתי וגם יותר רדיקלי מסידורים רפורמיים קודמים. מצד אחד, הוא כולל הרבה יותר תפילות מסורתיות מסידורים קודמים, אך בו-זמנית מחדש בעניינים כמו אוריינטציה מינית ומגדרית, בדרכים רדיקליות, אולי אפילו מהפכניות (בוודאי בעברית). כך, לדוגמה, הסידור כולל ברכה קהילתית מסורתית (״מי שביֵּרַך״) למי ש”יצא/ה מהארון”, כלומר הצהיר/ה בגלוי על זהות מינית שאיננה הטרוסקסואלית.
הסידור החדש מייצג ניסיון נוסף של הזרמים הדתיים הליברליים הפועלים בישראל לשנות את הפורמט המוסדי של הדת בישראל. ישראל הורגלה בדפוס “קתולי” או ״נוצרי-אורתודוקסי״ של דת ושל חילוּן. כלומר, ישנה דת ממסדית, וכוחות החילון מנסים לשלול או למחוק אותה. כוחות החילון אינם מנסים לשנות את המסורת אלא לשלול אותה או לבטל אותה ו/או את השפעתה ומעמדה, ולשחרר תחומי חיים משליטתה. שורשיהם של הזרמים היהודים-ליברליים, לעומת זאת, נטועים בדפוסי “פרוטסטנטים”, שאינם חותרים לבטל את הדת, אלא לשנות את הדת, ולעשות אותה יותר פלורליסטית ויותר ליברלית. זו היא מגמה המאפיינת את ארצות הברית.
כך שלמעשה, מה שהזרמים הדתיים הליברליים בישראל מנסים לעשות הוא לשחוק את הדפוס הקתולי (״בית הכנסת שאינני הולך אליו הוא אורתודוקסי״) ולהחליף אותו בדפוס “פרוטסטנטי”. הם זכו עד כה להצלחה מסוימת במהלך הזה, ומן הסתם מקווים שהסידור החדש, על אופיו ומאפייניו הישראליים, יוסיף נדבך למהלך זה.
