ראש פרויקט: שמואל רוזנר
משתתפים:
אבי גיל, בארי גלטמן, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג, שלום סולומון ואלד, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, גיתית לוי-פז, שלמה פישר, דן פפרמן, שוקי פרידמן, עוזי רבהון, ג'ון רסקיי, ידידיה שטרן, אדר שיבר
הרב יונתן זקס, ששימש כרב הראשי של הקהילות היהודיות המאוחדות של חבר העמים הבריטי בין השנים 1991-2013, מת ממחלת הסרטן בנובמבר 2020. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג, אוניברסיטת אוקספורד והאוניברסיטה של לונדון, והיה קולה הפילוסופי והתיאולוגי של האורתודוקסיה המודרנית בדור האחרון, בוודאי בקהילות יהודי התפוצות. לא זו בלבד שגונן על האורתודוקסיה בעולם המודרני, אלא שהדגים לקהלים כלליים (לא-יהודיים) ברחבי העולם את הרלוונטיות והערך של הרעיונות התנ”כיים והיהודיים. זקס גילה נכונות לספוג רעיונות פילוסופיים של העידן המודרני, אך עם זאת לא ויתר על פרטיקולריזם יהודי, על בסיס התיאוריה הרב-תרבותית, וטען כי בעקבות השואה, היהודים נכנסו למצב פוסט-מודרני. להבנתו, השואה הוכיחה כי תפיסת הנאורוּת, שלפיה האנושות צועדת ללא מעצור בכיוון של התקדמות מוסרית, היא חסרת שחר.
כמי שקבע כי שום מסורת דתית איננה רשאית לתבוע לעצמה מונופול על האמת הרוחנית, זקס עסק בדיאלוג בין-דתי פורה. אף כי התמיד בהכרתו בסמכותה של ההלכה האורתודוקסית, הוא שיתף פעולה עם כל הזרמים היהודיים בנושאים שהעסיקו את כלל הקהילה. מסותיו על פרשת השבוע הדגישו את הרלוונטיות של התורה בנושאי מהות כמו חירות אנושית, יצירתיות, אהבה, והיתה להן השפעה גלובלית. הוא זכה לפרסים רבים ולמינויים אקדמיים, ובשנת 2009 קיבל מושב בבית הלורדים.
חייו, הגותו של זקס והקריירה שלו, ממחישים התפתחות, שדומה כי היא אופיינית ליהדות בת זמננו. כתיבתו יותר “יהודית” ומסורתית מזו של רבנים ראשיים שקדמו לו. במקביל, לא היסס להתמודד עם הגות מודרנית, ועם מגמות שנחשבו רדיקליות ומאתגרות בעיניים אורתודוקסיות, כמו פוסט-מודרניזם ורב-תרבותיות.
זקס שימש דוגמה לטיעונו של המשורר ומבקר התרבות האנגלי, מתיו ארנולד, שלפיו התמסדות דתית בחסות המדינה היא דבר רצוי משום שהיא מביאה למצב שבו “בישוף חייב להיות מדינאי”. כלומר, מנהיגים דתיים שהם גם דמויות ציבוריות וממלכתיות, ולא רק דתיות, מוכרחים להרחיב את אופקיהם ולשלב שיקולים חברתיים ומוסריים רחבים בהדרכתם ובהחלטותיהם.
