השנה האחרונה הייתה שנת הטלוויזיה. הסגרים, הבידוד החברתי, הזמן הפנוי והדחף לצרוך מנה של אסקפיזם, חיזקו את המדיום החזק ממילא. ובעידן הטלוויזיה ובשנת הטלוויזיה הייתה זו גם שעתו היפה של הערוץ הציבורי החדש (יחסית) בישראל כאן 11. בטקס פרסי הטלוויזיה (המקבילה הישראלית לטקס פרסי האמי האמריקאי) שהתקיים בחודש אפריל, גרף כאן 11 33 פרסים והותיר את ערוצי השידור האחרים הרחק מאחור.
התאגיד החל לשדר בישראל לפני כארבע שנים. הקמתו לוותה בדיונים סוערים, מחלוקות וקרבות משפטיים. תאגיד השידור החליף את רשות השידור שפעלה מישראל משנת 1968 עת הוקם ערוץ הטלוויזיה הראשון בישראל, שהיה ערוץ ציבורי ממלכתי עם אוריינטציה שלטונית מובהקת שפעל עד לשנות ה-90 כערוץ טלוויזיה יחיד בישראל. השאלה המרכזית שליוותה את הקמת התאגיד החדש הייתה האם בעידן הטלוויזיה והדיגיטל יש מקום לערוץ ציבורי. זו שאלה שאינה ייחודית לישראל: גם מדינות כמו בריטניה, גרמניה וצרפת עוסקות בשאלת המימון של הערוץ הציבורי. בישראל, הקרב על השידור הציבורי נכרך גם בפוליטיקה מפלגתית. מתנגדי הערוץ טוענים כי הוא אינו מייצג נאמנה את כלל המגזרים ונוטה לסדר יום ליברלי ולשמאל הפוליטי, מה שמעמיד בספק גדול עוד יותר את הצדקת השימוש בכספי הציבור למימונו. ככלל, ערוץ ציבורי נועד להנגיש לכלל הציבור שידורי טלוויזיה איכותיים בחינם. הדגש המרכזי בו הוא על שידור תוכן לתועלת הציבור וללא שיקולים מסחריים.1 במחקר התקשורת רווחת הטענה כי ערוץ ציבורי אפקטיבי מחזיר את ההשקעה בו ובסופו של דבר תורם לצמיחה הכלכלית ולמשק.2
בישראל נועד השידור הציבורי לתת מענה גם לאופייה הרב תרבותי הייחודי של החברה. זאת כמובן מבלי להתפשר על איכותו. שאיפה לרב תרבותיות מתבטאת הן בתכני הסדרות הדרמטיות והדוקומנטריות, והן בבחירת העיתונאים שיש ביניהם חרדים, ערבים ונציגי מגזרי מיעוט נוספים. מחקר שבחן את ייצוג הנשים בערוצי הטלוויזיה הישראליים בתקופת הקורונה התריע על אי ייצוג נשים, בעיקר בפאנלים של מומחים. בחינה משווה בין הערוצים העלתה כי בשידורי התאגיד המצב היה שוויוני הרבה יותר מאשר בערוצים המסחריים.3 בנוסף, בתקופת הקורונה התבררה חשיבותו של הערוץ הציבורי שהקפיד להנגיש מידע לאוכלוסיות במצוקה. כך, לדוגמה, בהנגשת שידורי החדשות לכבדי שמיעה, לבעלי קשיים קוגניטיביים, לקשישים ועוד.4
הערוץ הקדיש השנה מקום גם לתוכן רב שהקשרו יהודי.5 מעניינת במיוחד הייתה הסדרה ״היהודי החדש״, שעסקה ביהודי ארה״ב. את הסדרה (ארבעה פרקים) הגיש הקומיקאי הישראלי גור אלפי, שבחן את השאלה מיהם יהודי ארה״ב, ומה מייחד את זהותם היהודית – כל זה מנקודת מבט ישראלית, של מי שמגדיר את יהדותו כנתון טבעי ומובן מאליו, מעצם היותו ישראלי. על רקע המחסור בידע של יהודים בישראל על קהילות יהודיות בעולם, ההצצה שסיפק אלפי הייתה הפתעה מרעננת לצופים רבים, וגם אם לא העמיקה באופן ממשי את ידיעותיהם, בוודאי סיפקה להם עילה לסקרנות וללימוד נוסף.