ראש פרויקט:
שמואל רוזנר
משתתפים:
גבריאל אבנצור, נדיה ביידר, אבי גיל, בארי גלטמן, שלום סולומון ואלד, חיים זיכרמן, נעה ישראלי, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, שלמה פישר, דן פפרמן, שוקי פרידמן, ג'ון רסקיי, ידידיה שטרן, אדר שיבר
ראש פרויקט:
שמואל רוזנר
משתתפים:
גבריאל אבנצור, נדיה ביידר, אבי גיל, בארי גלטמן, שלום סולומון ואלד, חיים זיכרמן, נעה ישראלי, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, שלמה פישר, דן פפרמן, שוקי פרידמן, ג'ון רסקיי, ידידיה שטרן, אדר שיבר
השנה החולפת הייתה שנה שלא נצפתה בה העמקה משמעותית של אף אחד מהאתגרים האקוטיים הניצבים על דרכו של העם היהודי. עם זאת, גם לא נרשמה בה התקדמות כלשהי לקראת התגברות על אתגרים אלה. התפתחויות בזירה הגיאו-פוליטית, הכלכלית והחברתית השפיעו על העם היהודי, ובמידה רבה האפילו על כל התפתחות או מגמת שינוי פנימית. המלחמה באוקראינה הציבה אתגר של קליטת פליטים, בהם עולים יהודים, בישראל. חוסר יציבות פוליטי מקרב את ישראל לבחירות נוספות, חמישיות בארבע שנים, ובארה״ב נמשך ומעמיק הקיטוב הפוליטי לקראת בחירות האמצע. תופעות של אנטישמיות ברחבי העולם, וברשתות החברתיות, נמשכו בדומה למגמה שנצפתה בשנים קודמות. מחקרים על קהילות יהודיות במדינות שונות זיהו המשך של תהליך השחיקה בחברות במוסדות יהודים, שיש לה קשר גם למגמות כלליות של חילון והתרחקות מזהות המוכרת כ״דתית״.
משבר כלכלי, ולצידו העדר הסכמה על אמצעים ושיטות, מקשה על הרחבת ההשקעות בחיזוק הזהות היהודית, ומשבר חברתי-פוליטי מחדד גם בקרב יהודים מחלוקות שמשתלטות על סדר היום.
בפרק זה נעסוק בזירה הפוליטית בישראל, במגמות ארוכות טווח בהקשר לזיקה למסורת ולדת, וכן באתגרים הנובעים מהעלייה מרוסיה ואוקראינה ומהתחזקות המגזר החרדי בישראל.
בישראל, ביתה של הקהילה היהודית המרכזית בעולם, נמשכת זו השנה הרביעית טלטלה פוליטית, המקשה על גיבוש קואליציה יציבה, התוויית ויישום תכניות ארוכות טווח, וגיבוש מענה לסוגיות בוערות. ממשלת ישראל היוצאת, והרוב בכנסת שעליה נשענה, רשמו כמה הישגים נקודתיים, ובעיקר הניעו מהלך משמעותי ותקדימי של שילוב מפלגה ערבית בקואליציה.1
מהלך זה סימן אפשרות, גם אם לא ודאות, של מגמה ארוכת טווח של העמקת השתלבותם של ערביי ישראל בעיצוב המדיניות הישראלית, מתוך תחושה של שותפות ואחריות לגורלה. ומצד שני, העובדה שהיה מהלך קצר-טווח, שקרס במידה רבה בגלל התנגדות (של גורמי אופוזיציה) וחוסר השלמה (של גורמי קואליציה) עם השותפות היהודית-ערבית, מסמנת גם את האפשרות ההפוכה: שלאחר ניסיון זה יתברר שהזמן עוד איננו בשל להעמקת השותפות האזרחית היהודית-ערבית, ושישראלים – יהודים וערבים – אינם מוכנים לשינוי התודעתי הנדרש בכדי להביא שותפות כזאת לידי מימוש.
בתחילת חודש נובמבר אזרחי ישראל יצאו לקלפיות בפעם החמישית בתוך פחות מארבע שנים, במה שהוא למעשה משבר מתמשך, שמהותו קושי להגיע להסכמות על אופי והרכב הקואליציה. הקושי מעיד פחות על מחלוקות משמעותיות הנוגעות למדיניות בנושאים המרכזיים על סדר היום, ויותר על קושי ביישוב פערים של הזדהות עם אישים, סמלים, קהילות ושבטים בחברה הישראלית. בנושאים העיקריים כמו כלכלה, בריאות, האתגר האיראני, היחסים עם מדינות ערב, ועוד עניינים רבים, הפערים בין העמדות שמציגות מפלגות שונות בדרך כלל אינם גדולים. קווי השבר הפוליטיים ניכרים בהקשר לסוגיות אישיות, בהקשר לסוגיות משניות בהשפעתן על חוסנה של ישראל, שיש להן חשיבות שעיקרה סמלית (כמו סוגיות דת ומדינה, לדוגמה, בעניין הכנסת חמץ לבתי חולים בזמן הפסח), ובהקשר לזהות הקהילתית של קבוצות שונות (״חרדים״, ״ערבים״ וכדומה).
קווי שבר אלה מעידים על מחלוקת נמשכת ולעיתים חריפה על החזון החברתי הישראלי, שבאופן פשטני (ומזיק) נהוג לתאר כעימות בין מי שרוצים ״מדינה יותר יהודית״ לבין מי שרוצים ״מדינה יותר דמוקרטית״. מסגור שיווקי זה, שמנהיגי ציבור עושים בו שימוש כדי להוביל לקיטוב שמשמש אותם פוליטית, מטשטש את העובדה שרוב היהודים בישראל רוצים מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית, ומחדד את החשדנות של ישראלים המשתכנעים שמחנה פוליטי אחד אינו מחויב לדמוקרטיה ושמחנה פוליטי שני אינו מחויב ליהודיות המדינה. כמובן, ההזדהות הקהילתית והפער בחזון, עשויים בהחלט להשפיע גם על מדיניות בנושאים שונים וחשובים. כך בהקשר לאתגר הצמיחה של הקהילה החרדית, ומשמעותה הכלכלית והחברתית לישראל; כך בהקשר לאתגר השתלבות המגזר הערבי, והמשמעות שלו לזהותה של ישראל כמדינה יהודית; כך גם בהקשר לשילובם במערכת קבלת ההחלטות של קבוצות בעלות תפיסות רדיקליות משני הצדדים.
התוצאה המצטברת היא שישראל סובלת ממשבר מתמשך ביכולת התפקוד של הממשלה, שמתבטא בקושי לבסס המשכיות תפקודית של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת. בהעדרה של מחלוקת מדינית עקרונית, חשוב להבין ממה נובע המשבר, ולזה אפשר להציע שלושה הסברים משיקים ומשלימים: הסבר ראשון, נקודתי, מתמקד באישים הפוליטיים המנהיגים את המחנות בישראל, שיש ביניהם משבר אמון שמקשה על שיתוף פעולה גם בתנאים של הסכמה מדינית. הסבר שני קשור למבנה החברה בישראל, ולהעדפות שבטיות בתוכה. על פי נתוני המכון, הקבוצה החילונית מעדיפה את הערבים כשותפים פוליטיים, הקבוצה היותר מסורתית ודתית מעדיפה את החרדים כשותפים פוליטיים.2
הסבר שלישי מתקשר למחלוקת עומק על החזון הראוי לעתידה של ישראל. במדינה מתקיימים כמה חזונות שיש ביניהם מתח ותחרות, ולעיתים גם סתירה, ואלה באים לידי ביטוי בהזדהות האישית והקבוצתית שצוינה בסעיפים הקודמים. בעידן שבו גם בישראל, כמו בשאר העולם, בולט שיח מקוטב ובוטה, וישנה החלשות של הממלכתיות המתונה, ישנו קושי לקבוצות בעלות חזונות מתחרים לפעול יחדיו אפילו בנושאים שעליהם ישנה הסכמה.
בשעת הכתיבה מוקדם לקבוע מה יהיו השלכותיה של תופעה זו על המערכת הפוליטית בשנה הקרובה. ייתכן שאחד ה״גושים״ יקבל רוב מספיק בכדי להרכיב קואליציה ללא צורך בפשרות עם מפלגות שמסתייגות ממנו. ייתכן שרוב כזה של צד אחד יכפה חשיבה מחודשת על הצד השני. ייתכן גם שמצב הדברים הנוכחי יימשך (אין סיבה מיוחדת להאמין להבטחות בנוסח ״לא יהיה סיבוב שישי״, כי כאלה היו גם כאשר דובר על סיבוב ״שלישי״, ״רביעי״ ו״חמישי״). מה שברור: כל עוד לא תיכון בישראל ממשלה יציבה כלשהי, שתממש תוכנית עבודה סדורה כלשהי, הרבה מהאתגרים הפנימיים והחיצוניים של ישראל, שחלקם הם אתגרים שיש להם גם השפעה רחבה על מצב העם היהודי, לא יוכלו להתקדם לפתרון. מצב דברים זה אינו רצוי לישראל, משום שחלק מהאתגרים הללו צוברים רבדים נוספים של מורכבות, וככל שישראל תאחר להתמודד אתם כך יקשה עליה לעשות זאת בצורה טובה.
חוקרים ובעלי דעה החלו להפיץ בשנים האחרונות את הטענה שהזהות הפוליטית מתגבשת כתחליף לזהות הדתית של אזרחי רבות ממדינות המערב.3
לתופעה זו יש הסברים מגוונים, שרבים מהם מתייחסים לשינוי בזירה הטכנולוגית כמפתח עיקרי. ״הרגלי צריכת מדיה חברתית וחדשות סגרו את האמריקנים בתיבות תהודה אידיאולוגיות שהן עולם לעצמן… תחושת החיבור שחלקם מוצאים באינטרנט עשויה להחליף את הרשתות האנושיות שנוצרו בעבר בבתי תפילה״.4 לתופעה זו ישנן השלכות רבות על יהודים, ובהן גם על יכולתם לשמור על לכידות ולהוריד מתחים ורמת קיטוב. כך, משום שתנועת גומלין מרחיקה קבוצות אלה מאלה – מי שיש ביניהם פערים בתחום הדת, אינם יכולים להגיע להסכמות גם בזירה הפוליטית, ומי שיש ביניהם הבדלים בזירה הפוליטית, מגיעים למתיחות גם בתחום הדת.
המציאות החדשה-יחסית הזאת מעוררת כמובן ויכוחים על סיבה ותוצאה, האם יהודים (ולא יהודים) משנים עמדה פוליטית בגלל השקפתם הדתית, או שמא הם מגבשים את עמדתם הדתית בהתאם לגישתם הפוליטית. הדעה הרווחת הייתה למשך זמן מסוים שהדת היא הגורם המחולל עמדות פוליטיות, אולם בשנים האחרונות ישנם לא מעט מחקרים המעלים השערה שונה: שחברות בקבוצות אנושיות שיש להן אידיאולוגיה פוליטית מסוימת מכתיבות במידה רבה גם את החיבור לדת של חברי הקבוצות הללו. ממצאים מארה״ב5 ומישראל מלמדים על תופעה זו.
כמו בישראל, גם בארה״ב ניכר הקשר בין אידיאולוגיה פוליטית לבין פרקטיקה דתית. יהודים שמרנים פוליטית מקיימים הממוצע הרבה יותר פרקטיקות יהודיות לעומת יהודים ליברלים פוליטית. לדוגמה, שמרנים יהודים אומרים שהדת חשובה להם מאוד פי שלושה יותר מיהודים ליברלים (על פי נתוני פיו: 41% לעומת 12%). בהתאם, ישנו "שיפוע" שקל לזהות כמעט בכל מבדק הנוגע לאמונות, התנהגויות ומחויבויות יהודיות, הן של יהודי ארה״ב, והן של יהודים בישראל. שיעור השמרנים האמריקאים החברים בבתי כנסת כמעט כפול משיעור הליברלים (45% לעומת 25%). השמרנים אומרים שהם מציינים את השבת "בצורה משמעותית עבורי" בשיעור גבוה הרבה יותר (53% לעומת 33%). בישראל, רק מיעוט ממי שמגדירים את עצמם ״חילונים לחלוטין״, באים מה״ימין״ או מה״ימין מרכז״ (פחות מחמישית). לעומת זאת, שיעור הישראלים המזוהים עם עמדות ימין פוליטיות בקבוצות המסורתיות והדתיות גבוה הרבה יותר.6 בהתאם, ניכרים פערים בפרקטיקות של מסורת יהודית (ולא רק כאלה שהן במובהק ״שמירת מצוות״) גם על בסיס פוליטי.
בימין יותר ממחצית היהודים הישראלים ״לומדים טקסטים יהודים״, ולעומת זאת במרכז פחות משליש ובשמאל פחות מחמישית. בימין ובימין מרכז כמעט כל היהודים מרגישים ״מאוד יהודים״ (בימין מעל תשעים אחוז נותנים ציון של 8 ומעלה בסולם של 1 עד 10), ולעומת זאת במרכז שיעור זה יורד בחדות (לבערך שבעים אחוז), ובשמאל מרכז ושמאל יורד עוד יותר (לסביבות ארבעים-חמישים אחוז).
כל זה אינו חדש, אך השלכותיו האפשריות יחסית-חדשות: בשל הקיטוב הפוליטי העמוק, בעיקר בארה״ב, אך בעניינים מסוימים גם בישראל, ניכר היזון חוזר בין שתי התופעות. ככל שהעמדה הפוליטית מקוטבת, נוצר הכרח ״ליישר״ אליה גם את המחויבות למסורת, וככל שהמחויבות למסורת גוברת, נוצר הכרח ״ליישר״ אליה את הזיקה הפוליטית. התוצאה המצטברת היא של שחיקה מהירה בשיעורם של מי שיכולים להחזיק בעמדות פוליטיות המאפיינות קבוצה אחת, ובזיקה למסורת המאפיינת קבוצה אחרת. ובתרגום מעשי: כ-50% מיהודי ארה״ב מזוהים כליברלים, 16% כשמרנים.7
ישנם סימנים לא מעטים לכך שהאתגר הצפוי ליהודי אמריקאי ליברלי (או לישראלי המחזיק בעמדות שמאל), המבקש לקיים זיקה חזקה לפרקטיקה המסורתית היהודית, בצד שמירה על מקומו בקבוצת ההזדהות הפוליטית, נעשה מסובך הרבה יותר מכפי שהיה בעבר. בהקשר זה אפשר לציין כי מסיבות דומות במקצת חלק משמעותי מקרב היהודים במערב אירופה עברו בהדרגה מהמחנה הליברלי למחנה השמרני (בצרפת בשנות השמונים, בבריטניה בתהליך איטי יותר). עזיבת המחנה הליברלי קשורה להגירה מוסלמית, לחיבור של השמאל לקהילת מהגרים ולהתגברות האנטישמיות בשמאל. על פי ממצאים שונים, הן במערב אירופה והן במזרח אירופה חלק מהיהודים נעשו יותר דתיים ויותר קהילתיים (או שמי שלא נעשו כאלה, התנתקו בהדרגה מהקהילה ומהזהות היהודית). אם תהליך מקביל יתחולל באמריקה, משמעותו תהיה חבירה של יותר יהודים למחנה השמרני ואולי גם התחזקות של הרכיב הדתי.8
תהליכים ארוכי טווח שיש להם השפעה על העם היהודי אינם מתחדשים כל שנה, אולם נתונים חדשים מאפשרים לזהות מגמות בזמן התרחשותן, ולעקוב אחר קצב ההתקדמות שלהן. מגמה חשובה כזו נוגעת לתהליך החילון של העולם המערבי, שאפשר לזהות סימנים שלו גם בשני המרכזים הגדולים של העם היהודי בצפון אמריקה (ביחס לאוכלוסייה הכללית). לקראת סוף שנת 2021 התברר כי שיעור האמריקאים ללא דת, שנמצא בעלייה כבר כמה שנים, מגיע לכדי כמעט שליש מכלל התושבים, ושיעור האומרים כי הדת אינה חשובה בחייהם מגיע לשליש (כך לפי נתוני פיו,9 נתוני מכון גאלופ מצביעים גם הם על עליה בשיעור הלא מזדהים עם דת, אך על שיעור נמוך יותר).10
הנתונים מקנדה מלמדים על כך שמקרב קנדים שנולדו עד שנת 1959 כ-85% משתייכים לסיעה דתית כלשהי, אך שיעור זה צונח בקרב מי שנולדו בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת לכ-32%.11 כרבע מהקנדים נוטלים חלק בפעילות דת כלשהי פעם בחודש או יותר (ירידה של כעשרה אחוזים בתוך עשור). הכנסיות המאוחדת, האנגליקנית, ומוסדות הדת היהודים מדווחים על שיעור ההשתתפות הנמוך ביותר מכלל הסיעות הדתיות (בקרב היהודים, 24%). הקהילה היהודית בקנדה אמנם גדלה, ובדרכה להיות (או שהיא כבר) השלישית בגודלה בעולם לאחר ישראל וארה״ב, אך כשיעור מכלל האוכלוסייה הכללית היא מצטמצמת. כיום מדובר על פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה.
שיעור היהודים באמריקה נמוך מכדי לקבל פילוח מדויק של מגמה זו בקרב היהודים, אולם מחקרים ייעודיים העוסקים ביהודים מעידים על סבירות מסוימת שמה שעובר על קבוצות משמעותיות של אמריקאים (בדגש על פרוטסטנטים) עובר גם על היהודים. רק כשליש מהפרוטסטנטים באים לתפילה פעם בחודש או יותר. כחמישית מהם אומרים שאין להם דת, נתון נמוך לעומת שיעור היהודים שמעידים על עצמם כמי שאין להם דת.
יהודים באופן כללי מזוהים כהרבה פחות דתיים לעומת אמריקאים מדתות אחרות, לדוגמה, רק כחמישית מהיהודים (על פי סקרי פיו) מחשיבים את הדת כ״מאוד חשובה״ להם, לעומת 57% מהנוצרים. שיעור היהודים שלעולם או כמעט אף פעם לא הולכים לתפילה הוא מעל מחצית (52%), לעומת כשליש מהבוגרים הנוצרים (32%).12 וכדאי להדגים עד כמה ירידת המעורבות הדתית חדה בארה״ב: בשנת 2000, כאשר אמריקאים נשאלו האם היו בבית תפילה בשבעת הימים האחרונים, 44% מהם השיבו שכן. בשנת 2021 ירד שיעור זה ל-29%. במקביל לירידה בביקורים בבתי תפילה, גם שיעור החברים במוסדות דת ירד. בשנות השלושים של המאה הקודמת יותר משבעה מכל עשרה אמריקאים היה חבר בכנסייה, כיום הוא עומד על פחות ממחצית האמריקאים, וכאמור, נמוך עוד הרבה יותר בקרב היהודים.
הירידה הנמשכת במקומה של הדת הממוסדת בחיי היהודים מוכרת זה מכבר, אך בצירוף לתופעות אחרות, כמו הירידה הכללית בתפקידה של הדת בחייהם של אמריקאים, וכמו השיעור הגבוה של נישואים מעורבים, מחייב הערכה מחדש של יכולתם של המוסדות הדתיים לשמש כעוגן של חיים יהודים בצפון אמריקה.
האם ישנה אפשרות אחרת לקיום תוסס של חיים יהודים, שאינם מותנים בהשתתפות בפעילות דתית? בשנים האחרונות נעשו נסיונות לזהות אפשרות כזאת, בהתבסס על ההנחה כי מה שיהודים אינם מעוניינים בו עוד הוא ״דת ממוסדת״, וכי קיום של פרקטיקה יהודית וביטוי של זהות יהודים עוברים בהדרגה לזירות אחרות. בשלב זה, נסיונות אלה אינם משכנעים. הנה, לדוגמה, נתונים על ״נתינה יהודית״ למטרות יהודיות. במחקר של מכון פיו ב-2013, 56% אמרו שהם נותנים למטרות יהודיות. במחקר של שנת 2020 ירד שיעור זה ל-48%. ההשוואה בין שני המחקרים בעייתית מסיבות מתודולוגיות, אך ג׳ק וורטהיימר שערך אותה מצא סימנים של דעיכה כמעט בכל פרמטר שנבדק,13 באופן שקשה לייחס רק להבדלים בשיטות המחקר.
42% מהבוגרים היהודים בארה״ב רואים ביהדותם חלק חשוב מאוד מחייהם. ירידה מ-46% לעומת 2013. 30% מהם אמרו ב-2013 שהם מרגישים קשורים מאוד לישראל; שבע שנים לאחר מכן הנתון ירד ב-5%. ידידות עם יהודים אחרים נעשתה פחות שכיחה: רבע מהיהודים טענו שאין להם כמעט חברים יהודים קרובים, עלייה של 4%. וורטהיימר מציין כי גם ״המעורבות החילונית, התרבותית, או מה שכונה בעבר ׳עמיות׳ גם היא חלשה יותר״. בחינה של מחקרים בקהילות שונות מאפשרת לזהות מעורבות כזאת שנוטלים בה חלק רק שיעור קטן מהיהודים. לדוגמה, במחקר על קהילת יהודי בולטימור (2020) אמרו 55% מהיהודים שאינם אורתודוכסים, שהם אינם קוראים תוכן יהודי אונליין אף פעם (31%) או לעיתים נדירות (24%).14 עוד עולה כי 58% אמרו כי אינם צורכים ״ספרים, סרטים, טלוויזיה או מוסיקה״ שמתמקדים בתמות יהודיות. במילים אחרות: בחלק ניכר מהמקרים פעילות יהודית ״דתית״ נעשית בזיקה לפעילות יהודית ״תרבותית / חילונית״ ולא כתחליף לה.
הנה דוגמה נוספת באותו הקשר: מקרב הלא אורתודוכסים בבולטימור, 8% בלבד קשורים לארגון יהודי ממוסד ו-6% לארגון לא ממוסד. הנתון המקביל לאורתודוכסים, שמעורבותם הדתית גבוהה הוא 21% ו-22% בהתאמה. שיעור היהודים הלא אורתודוכסים שהשתתפו ב״אירוע, תוכנית או שיעור״ במוסד יהודי פעם בחודש או יותר עמד על 9%. מקרב האורתודוכסים, 31%. ואולי חשוב מזה: מקרב מי שאינם חברים בבתי כנסת, 6%, מקרב מי שחברים בבתי כנסת, 24%. קרי – שוב קשר מובהק בין מעורבות בהקשר הדתי, לבין זיקה ופעילות תרבותית (וכך גם קשר לישראל).
פלישת רוסיה לאוקראינה בתחילתה של שנת 2022 הייתה אירוע גלובלי משמעותי, שהשפעותיו על העם היהודי רק בשוליים. עם זאת, בשתי המדינות המעורבות במלחמה, זו הפולשת וזו המתגוננת, ישנן קהילות יהודיות – האחת קורבן לתוקפנות מלחמתית כמו שאר תושבי אוקראינה, והשנייה קורבן לסנקציות והדרדרות כלכלית כמו שאר תושבי רוסיה. בשתי קהילות אלה – שריד קטן מהקהילה היהודית הגדולה שהחלה להתפזר עם קריסת ברית המועצות וגלי ההגירה הגדולים, לישראל ולמערב – נרשמה התעניינות מחודשת ביציאה למדינות אחרות, בהן ישראל. כן נדרש לחלקן סיוע להקלת מצוקות הנובעות ישירות מהמלחמה, בין אם בעזרה במצרכים ומזון ליחידים, ובין אם בעזרה למוסדות הקהילה. תופעה זו מצטרפת למגמה כללית של שחיקת הקהילות היהודיות ברוב מדינות העולם, ושחיקה מהירה במיוחד בסביבה שאינה נוחה ליהודים, והתכנסות של מי שמעוניינים בקיום של חיים יהודים פעילים במספר מצומצם הרבה יותר של קהילות גדולות (בעיקר ישראל וארה״ב, אך גם אחרות15) – או בקהילות חרדיות-אורתודוכסיות השומרות על אורח חיים מאופיין ונבדל גם בסביבה מורכבת יותר מבחינת היחס ליהודים.
הסיוע לקהילות של אוקראינה ורוסיה אפשר לעם היהודי לפעול למטרה משותפת שאינה שנויה במחלוקת אידיאולוגית משמעותית. בישראל אמנם התגלע ויכוח, פוליטי, חברתי ומשפטי, על חובת המדינה לקלוט גם מהגרים שאינם יהודים. אך ביחס לקליטת זכאי חוק השבות לא עלתה שאלה משמעותית, ומוסדות המדינה והסוכנות היהודית התגייסו לקליטת פליטים ועולים במספרים גדולים מהרגיל. כשישים אחוזים מכלל העולים לישראל בשנה החולפת באו מרוסיה ומאוקראינה. בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2022 באו כעשרת אלפים עולים משתי מדינות אלה, ובסיכום שנה זו אפשר להעריך כי מספר העולים יהיה יותר מכפול מאשר בשנים קודמות.
ראוי להדגיש כי הערכות מוקדמות של כמה גורמים על הצפי לעלייה משמעותית של יהודים במספרים של הרבה עשרות אלפים, או אפילו מאות אלפים, לא התממשו וגם לא התקרבו להתממש. בדומה לתחזיות דומות שהושמעו ביחס לעלייה מצרפת לפני כמה שנים, כאשר אירועים אנטישמיים טלטלו את הקהילה, גם הפעם התברר שיהודים אינם ממהרים לעזוב מיידית את מקום המגורים, וגם אם כן, לא בהכרח לישראל. ומצד שני, מתחילת המאה ה-21 כחמישית מיהודי צרפת עזבו את המדינה, וכ-60 אלף מהם באו לישראל. מדובר אמנם על קהילה של כחצי מיליון בני אדם, אולם מלכתחילה, רק לכשליש מהם היה קשר משמעותי עם הקהילה היהודית. קרי, הקהילה הגרעינית מנתה פחות מ-200 אלף נפשות, ועזיבה של כרבע ממנה היא משמעותית בהחלט. עם זאת, התוספת לדמוגרפיה הישראלית לא דרמטית: מספר היהודים שעלו מצרפת בשנים 2019-2020 היה פחות מחמשת אלפים בסך הכל.16
כך או כך, היהודים שמתגוררים באוקראינה וברוסיה יכלו לעזוב גם טרם המלחמה והעדיפו את אוקראינה ורוסיה. חלק ניכר מהם המשיכו להעדיף את מקומם הנוכחי על פני הגירה גם בעת מלחמה (נתונים מפורטים על היהודים באוקראינה וברוסיה תוכלו למצוא במדד הדמוגרפי בעמוד 59). מספרי המהגרים השנה עומדים על כמה עשרות אלפים. אלה מספרים גדולים מהרגיל, אך גם הם לא כאלה שמשפיעים באופן משמעותי על המאזן הדמוגרפי של ישראל (בשעת הכתיבה עוד מוקדם להעריך כיצד תשפיע סגירתם האפשרית של משרדי ארגונים יהודים ברוסיה, כולל אלה של הסוכנות היהודית, על המשך העלייה).
גם המלחמה עוד בעיצומה, ותוצאותיה אינן ידועות. בהתאם, קשה לומר בשלב זה איזה שיעור מהעוזבים את אוקראינה ורוסיה יבקשו לחזור אליה עם שוך הקרבות והרגעת הזירה הגיאו פוליטית. אפשר להניח שככל שהמשבר יימשך, וככל שקליטת העולים תהיה מוצלחת יותר, כך עולה הסיכוי שחלקם, ואולי רובם יישארו בישראל. גם התנאים בישראל ישפיעו על כל החלטה עתידית כזאת. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים, שמקרב עולי בריה”מ לשעבר, כחמישית דיווחו שהסיבה העיקרית לעלייתם לישראל הייתה הרצון להבטיח את עתיד ילדיהם ועוד כחמישית עלו בגלל החלטה של הורים או בני זוג. רק 14% מהם ציינו שהסיבה לעלייה היא ״הרצון לחיות כיהודי בארץ היהודים״. במילים אחרות: הסיכוי לעלייה יגדל אם המצב הכלכלי באוקראינה וברוסיה יהיה קשה לאורך זמן. ובמובן זה, ייתכן שדווקא עלייה מרוסיה, הנתונה בצבת של סנקציות, היא המגמה הסבירה יותר, ועלייה מאוקראינה, אם המלחמה תיפסק, היא המגמה הסבירה קצת פחות (את זה צריך לומר בזהירות: לא בטוח שכיבוש רוסי באזורים של אוקראינה לטווח ארוך יאפשר שגשוג כלכלי בחלקים אחרים של המדינה).
בהקשר לעליית יהודים מרוסיה ואוקראינה ראוי לציין גם שרוב העולים הם זכאי חוק השבות, ולא בהכרח מוכרים כיהודים על ידי המדינה והרבנות הראשית, הכפופה להגדרה ההלכתית האורתודוכסית. מצב זה מגלם פוטנציאל להגברת המתח סביב שאלת ״מיהו יהודי״ בתוך ישראל. בעיקר לנוכח העובדה, שהתבררה השנה במחקר של המכון למדיניות העם היהודי, שבתודעת רוב היהודים בישראל יהודים הם מי שנולדו לאם יהודיה.17 כשהלמ״ס בחנה לפני כעשור כיצד העולים מחבר העמים מגדירים את עצמם, נמצא שכארבעה מכל עשרה הגדירו את עצמם ״יהודים״, שזה הרבה פחות לעומת כלל האוכלוסיה היהודית בישראל. מספר דומה הגדירו את עצמם ״ישראלים״, ועוד כחמישית (21%) הגדירו את זהותם על פי מדינות המוצא שלהם. באוקראינה יש 200 אלף זכאי חוק השבות. יש בה פחות מחמישים אלף יהודים שיהדותם מובהקת (מה שמכונה ״אוכלוסיית גרעין״ של יהודים). ברוסיה יש כשש מאות אלף זכאי חוק השבות. יש בה קצת יותר ממאה חמישים אלף יהודים של אוכלוסיית גרעין.
ממשלת ישראל היוצאת בחנה השנה אפשרות שלא התממשה לשנות את מתכונת הגיור בישראל, כך שאפשר יהיה להגדיל את שיעור הגיורים מקרב העולים. היום מתגוררים בישראל כחצי מיליון עולים מכוח חוק השבות שאינם מוכרים כיהודים, ומספרם גדל. הפתרון שהוצע עודו מתמקד בהליך על פי השיטה האורתודוכסית, והנתונים במחקר אינם מצדיקים הנחה שהליכים כמו שינוי המתכונת והרחבת מנעד האפשרויות לגיור (החוק שהוצע על ידי שר הדתות מתן כהנא היה מעביר סמכויות גיור גם לרבני ערים), או הקלות בהליכי הגיור (אם רבנים מסוימים יסכימו לקיים הליך פחות תובעני), היו מביאים לעלייה משמעותית במספר המתגיירים. רוב מי שמשתייכים לקבוצת ה״חסרי דת״ מקימים משפחות בינם לבין עצמם, או עם ישראלים חילונים שאינם רואים צורך בהליך גיור, או מסתפקים בהליך ״כלשהו״, גם אם אינו מוכר על ידי הרבנות. בנסיבות אלה, יש לקחת בחשבון אחד משני תסריטים סבירים בשנים הקרובות. הראשון – שהעלייה מאוקראינה ורוסיה תעלה את שיעור היהודים בישראל שאינם נישאים באופן רשמי (משום שאינם יכולים להינשא ברבנות, שהיא המסלול הרשמי היחיד ליהודים). השני – שהמספר הגדול של עולים ״חסרי דת״ יביא ללחץ גובר, עד להכרעה, למיסוד נישואים אזרחיים שיאפשרו נישואים של זוגות שהרבנות אינה מכירה בהם כיהודים.
מחקר שפורסם לקראת אמצע 2022 ועורר הדים הזכיר כי אחד משבעה יהודים בעולם כיום הוא חרדי (או חרדית) וכי בשנת 2040 כרבע מיהודי העולם ישתייכו לקבוצות המזוהות כחרדיות.18 מחקר זה משך תשומת לב, אם כי במספרים שהועלו בו לא היה חידוש גדול, אלא אשרור ומסגור של מגמה המוכרת זה מכבר. בקהילות כמו בריטניה ובלגיה, שיעור החרדים כבר מגיע למספרים החזויים בעתיד גם בקהילות אחרות (25% ו-35% בהתאמה). על פי המחקר, בקהילה בבריטניה צפוי שההרכב יהיה 40% בשנת 2040. בישראל, שבה מגזר חרדי גדול הרבה יותר מבחינה מספרית, הקבוצה החרדית גדלה בקצב של קרוב לארבעה וחצי אחוזים בשנה (24 אחוזים בחמש השנים עד 2021), בשל פריון גבוה של 6.6 ילדים לאישה חרדית (לעומת 2.1 בקרב נשים חילוניות, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). על פי תחזיות שונות, בתוך כמה עשורים כשליש מתושבי ישראל יהיו חרדים.19 גם אם שיעור הילודה החרדי יירד במידת מה בשנים הקרובות, הרכב הגילאים הצעיר של קבוצה זו מבטיח המשך צמיחה בקצב מהיר לפחות בשניים-שלושה העשורים הקרובים.
במגזר החרדי שיעור נמוך יחסית של השתתפות גברים בכוח העבודה, ועל כן עול הפרנסה של צעירים רבים נופל על מפרנסים מעטים, ועל מערכת התמיכות של מדינת ישראל.
מצב זה מעמיס על הכלכלה הישראלית רובד נוסף של התמודדות עם אוכלוסייה נזקקת, שתרומתה לצמיחה הכלכלית נמוכה יחסית לגודלה. במקביל, הקבוצה החרדית מתאפיינת באורח חיים ייחודי שמייצר לעיתים מתחים ביחסים בינו לבין קבוצות אחרות, הן בהקשר לשמירת דפוסי התנהגות במרחב הציבורי (לדוגמה, הפרדה מגדרית), הן בהקשר לחלוקת הנטל (לדוגמה, שירות צבאי), הן בהקשר לחקיקה ותקנות (לדוגמה, חמץ בבתי חולים), הן בהקשר ליחסים עם קבוצות של יהודים פרוגרסיבים (לדוגמה, המאבק על הרחבה בכותל) ועוד ועוד. מצב דברים זה אינו חדש, אך השנה חלו בו התפתחויות בכמה ממדים.
התפתחות ראשונה: בממשלת ישראל היוצאת לא היה ייצוג לקבוצה החרדית, ונעשו במסגרתה כמה ניסיונות שהעמידו אותה בעימות עם החרדים. כך, בהחלטה לערוך רפורמה במערך ההשגחה על כשרות בישראל. כך, בניסיון לבטל את ההשגחה החרדית על שימוש של חברי הקהילה בטלפונים סלולריים ״כשרים״. כך, בהחלטות הנוגעות למיסוי ותקצוב (מס על כלים חד פעמיים, ניסיון לשנות קריטריונים למעונות ועוד). מהלכים אלה הובילו את נציגי הציבור החרדים למאבק נגד הממשלה, מתוך כוונה להפיל אותה, וכן – כך נראה – להחלטה נחושה להיות חלק מהממשלה הבאה אם הדבר יתאפשר בתנאים סבירים.
מכיוון שהמערכת הפוליטית הישראלית התקשתה להעמיד רוב פרלמנטרי יציב ללא השתתפות של החרדים, מצב הדברים הנוכחי מסמן אפשרות סבירה שהקואליציה הבאה, ולא משנה על ידי מי תורכב, תהיה קשובה לתנאים הנדרשים כדי שהמפלגות החרדיות ישתתפו בקואליציה. אלה יכללו מן הסתם הן מרכיבים תקציביים והן מרכיבים תרבותיים. משמעות מצב דברים זה היא שהממשלה הבאה תתקשה לעצב מדיניות הנוגעת להתמודדות עם האתגר הכלכלי-חברתי של החברה החרדית, אלא אם יעלה בידה לעשות זאת בהסכמה ושיתוף פעולה עם ההנהגה החרדית עצמה.
התפתחות שניה: ברבע הראשון של שנת 2022 הלך לעולמו מנהיג היהדות הליטאית-חרדית בישראל הרב חיים קנייבסקי. מותו סימן בעיני רבים את סופו של עידן שבו הייתה לציבור החרדי בישראל הנהגה יחסית ברורה ומזוהה. ביהדות החרדית הספרדית ניכר כוחו של הרב עובדיה יוסף עד למותו בשנת 2013, ומאז קשה לזהות מנהיג שעמדתו מכרעת. ביהדות החרדית האשכנזית ניכר משבר כבר עם מותו של הרב אליעזר מנחם שך, בשנת 2001, אך גם לאחריו עוד באו כמה מנהיגים (הרב שטיינמן, ואחריו הרב קנייבסקי) שאפשר היה לזהות בהם את מנהיגי רוב הציבור הליטאי. כאמור, יש הסבורים שכיום אין לציבור זה הנהגה שזהותה בהירה המדברת בקול אחיד ויכולה להטיל את מרותה על כלל הציבור החרדי (לפחות האשכנזי-ליטאי).
את משמעותה ארוכת הטווח של התפתחות זו קשה לדעת. היא יכולה להוביל לעלייה בכוחם של העסקנים, לעומת המדרג הרבני. היא יכולה להוביל למחנאות, פיצול ומאבקי כוח בתוך החברה החרדית, שמצד אחד עשויים להחליש את כוחה המשותף, ומצד שני עלולה להוביל להקצנה בגלל שכל קבוצה תרגיש חובה להוכיח שהיא היותר ״אותנטית״ לעומת קבוצות אחרות. היא יכולה להקשות על שיח בין השלטון לבין האזרחים החרדים, בהעדר מתווכים שאפשר ״לסגור איתם״ עיסקה שתחייב את כלל הציבור החרדי.
התפתחות שלישית: ערב פירוק הממשלה יצאה לדרך תוכנית מאפשרת למוסדות חינוך חרדים יסודיים לא להצטרף לרשתות החינוך החרדיות הגדולות אך ללמד את מקצועות הליבה העיקריים, מתמטיקה, אנגלית ומדעים, ובתמורה להגדיל את תקציבם ל-100% מהתקציב הבסיסי לבית ספר ממלכתי. תוכנית זו, שישנו ויכוח על משמעותה ועל יכולתה להתניע מהלך של שינוי בחברה החרדית, הוסכמה על דעתו של הרבי מבעלז, ותקפה למוסדות של חסידות בעלז. כמה חסידויות אחרות, וכן מנהיגים פוליטיים בחברה החרדית, הגיבו להסכמות בשלילה.
לימודי ליבה מקובלים היום רק עבור בנות בחינוך החרדי, מה שמהווה חסם משמעותי להשתלבות של גברים חרדים בשוק העבודה ובמקצועות מבוקשים. התוכנית החדשה מהווה ניסיון להתקדם לעבר יעד של יותר לימודי ליבה גם לבנים, אם כי במתכונת מוסכמת ומוגבלת, לא באמצעות ניסיון כפייה מדינתי של תוכנית לימודים, אלא באמצעות הצעת ״גזרים״ תקציביים של מימון גבוה יותר למוסדות חינוך. כמה מגבלות מהותיות בתוכנית זו ניכרים לעין: מדובר בחינוך יסודי בלבד, בשעה שמקצועות הליבה נלמדים ברמה גבוהה בחינוך העל יסודי. מדובר במוסדות בעלז בלבד, ולא ברור אם וכמה מוסדות אחרים ירצו להצטרף לתוכנית. מדובר בתוכנית שגובשה כאשר החרדים אינם בשלטון, וחזרה של המפלגות החרדיות לממשלה תאפשר הגדלת תקציבים גם ללא לימודי ליבה, מה שעשוי ליתר את התוכנית בעיני קבוצות שונות במגזר.
הערות
1. https://www.nytimes.com/2022/07/05/opinion/israel-coalition-government-collapse.html?searchResultPosition=1
2. https://jppi.org.il/he/article/pluralism2022/#.Yt5X0i8RqU0
3. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2021/04/america-politics-religion/618072/
4. https://www.csmonitor.com/USA/Politics/2021/0512/Is-politics-the-new-religion
5. https://www.tabletmag.com/sections/community/articles/whatever-happened-to-the-pro-jewish-left
6. נתונים מתוך המחקר יהדות ישראלית של המכון למדיניות העם היהודי.
7. https://www.pewresearch.org/religion/2021/05/11/u-s-jews-political-views/
8. https://k-larevue.com/en/the-percentage-of-jews-in-europe-has-returned-to-the-same-level-as-in-the-middle-ages/
ראו: https://www.pewresearch.org/religion/2021/12/14/about-three-in-ten-u-s-adults-are-now-religiously-unaffiliated/
9. https://news.gallup.com/poll/358364/religious-americans.aspx
10. https://www150.statcan.gc.ca/n1/en/pub/75-006-x/2021001/article/00010-eng.pdf?st=DZakO7Kh
11. https://www.pewresearch.org/fact-tank/2021/05/13/jews-in-u-s-are-far-less-religious-than-christians-and-americans-overall-at-least-by-traditional-measures/
12. https://www.tabletmag.com/sections/community/articles/challenges-facing-us-pew-survey
13. https://bir.brandeis.edu/handle/10192/37392
14. ראו לדוגמה מאמר על הגירת יהודים מדרום אפריקה לאוסטרליה: https://www.haaretz.com/world-news/asia-and-australia/2022-07-18/ty-article/.premium/how-south-africans-came-to-dominate-jewish-life-in-australia/00000182-1165-d11c-a1da-5d67de6d0000
15. https://jppi.org.il/he/article /#.YtZdHy8RqU0 – האם עתידה של יהדות אירופה בסכנה?
16. יום העלייה 2021 – נתונים על עולים חדשים לישראל בשנים 2019–2021, מרכז המחקר והמידע של הכנסת.
17. ״מיהם יהודים״: עמדות היהודים בישראל, שמואל רוזנר, פרופ׳ קמיל פוקס, נח סלפקוב, המכון למדיניות העם היהודי, 2022.
18. Haredi Jews around the world: Population trends and estimates, L. Daniel Staetsky, JPR, May 2022
19. למ״ס 2017: חלקה של האוכלוסייה החרדית צפוי לעלות מ-11% מסך האוכלוסייה בישראל בשנת 2015 ל-20%, בשנת 2040 ול-32% בשנת 2065. מתוך קבוצת היהודים ואחרים, האוכלוסייה החרדית צפויה לעלות מ-14% בשנת 2015 ל-24% בשנת 2040 ול-40% בשנת 2065.