המכון בתקשורת / מאמרים אשר פורסמו בתקשורת

אשליית ה-61

העובדה שאנו הולכים לקלפי בפעם חמישית בשלוש וחצי שנים מלמדת על קשייה של החברה הישראלית בקבלת החלטות באמצעות המנגנון הדמוקרטי. התמשכות מצב זה שוחקת שניים מנכסיה האסטרטגיים של ישראל: אמון הציבור במערכת הדמוקרטית ותחושת הסולידאריות בין ישראלים. האם הפעם תוכרע המחלוקת?

מליאת הכנסת. צילום: איתן אלחדז\TPS

הסקרים מלמדים כי חוט השערה מבדיל בין האפשרות של גוש הליכוד להגיע למספר הקסם של 61 מנדטים לבין האפשרות של הגוש הנגדי למנוע זאת. המיקרו-הכרעה עשויה לנבוע משינוי מזערי באחוז ההצבעה (שיפיל מי מהמפלגות מתחת לאחוז החסימה), מאירוע בטחוני משמעותי, מארגון יעיל של מערך הסעות ביום הבוחר ועוד עניינים שהם תולדה של סידור רגעי של הכוכבים.

המרדף אחרי המנדט השולי – סינדרום ה-61 – הוא אשליה, בבחינת רוב מהומה על לא מאומה. המנצח לא ינצח משום שראש ממשלה של 61 מנדטים הוא גוליבר כפות בחוטים דקיקים של רצונם הטוב של כל אחד מעשרות חברי כנסת, שמחזיקים, אישית, בכוח הווטו כלפי המשכיות השלטון. הללו נמנים על שבטים שונים, בעלי חזונות סותרים לגבי העתיד הראוי, מתחרים אלו באלו לקראת הבחירות הבאות, שאפתניים באופן קבוצתי ואישי, ועולמם ייצרי במיוחד. האם ניתן להניח שכולם, עד האחרון שבהם, יוותרו על הכוח האישי העצום שיופקד בידיהם כ"ממליכי המלכים"?

בפיזיקה ידועים מצבים שונים של שיווי משקל. קואליציית 61 היא דוגמה קיצונית ל"שיווי משקל לא יציב". כמוה ככדור המונח על קודקוד פירמידה, שכל תנועה קלה בכיוון כלשהו – גחמה או אינטרס של ח"כ אלמוני – תוציאו משיווי המשקל ותזרוק אותנו אל סחרחורת נוספת, גם היא, בהעדר שינוי יסודי, חסרת תוחלת כמו קודמותיה.

קואליציית שבטים רופפת של 61 איננה יכולה להכריע בסוגיות הגדולות של החברה הישראלית. המנדט השולי לא יאפשר שינוי מדיניות משמעותי בבטחון, בכלכלה, בחברה ובמדיניות החוץ. הוא יקנה לזוכה בו, לכל היותר, הזדמנות רגעית לבצע מהלך חד ומהיר, בטרם תבוא ה"תנועה הקלה" שתפר את שיווי המשקל. היעד המרכזי למהלך שכזה, כך מסתמן, הוא מערכת המשפט.

אכן, נראה שבמוקד הבחירות עומדת שאלת האיזון בין הפוליטיקה לבין המשפט בישראל. חלקים מרכזיים בגוש האחד חותרים לערוך שינוי דרמאטי במאזן הכוחות בין שתי המערכות.  כוונתם היא לצמצם את כוחה של מערכת המשפט (באמצעות ביטול הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת, נטילת כוח ההכרעה של הייעוץ המשפטי לממשלה ועוד) ולהגדיל את שליטת הפוליטיקה במשפט (באמצעות פוליטיזציה של תהליך המינוי של שופטים ועוד).

קל להבין שלקואליציית 61 אין לגיטימציה ציבורית מספקת לבצע הפיכה משטרית כה משמעותית. הקושי ביצירת לגיטימיות להסכם אוסלו, שהתקבל בקואלציית 61, מדגים זאת. אבל גם מעשית התוכנית אינה בת ביצוע: על אף הירידה המתמשכת באמון הציבור במערכת המשפט, ועל אף התמיכה הגוברת בעריכת רביזיה במערכת, הסקרים מלמדים כי רוב הישראלים מתנגדים לביצוע מהפיכה משטרית. הם מבינים שפגיעה בעצמאות המשפט – שכבר המקרא מצווה עליה: "לא תגורו מפני איש" – חותרת תחת החוסן הלאומי. לפיכך, יימצאו הבלמים הנדרשים בתוך קואליציית 61 שימנעו את ההפיכה. עיון ברשימת הח"כים הנמנים על הגוש מגלה כמה וכמה מועמדים שלא יתנו ידם לכך.

ראוי להודות כי הירידה באמון הציבור במערכת המשפט היא לא רק תולדה של "משפט נתניהו". תורף העניין הוא משבר הזהות הקולקטיבי המאפיין אותנו, שאיננו מאפשר קבלת הכרעות לאומיות בסוגיות הגדולות באמצעות הכנסת, כך שהתרגלנו לפנות למערכת המשפט שתכריע בהן. פעם אחר פעם השופטים יורדים אל זירת המחלוקת, לעיתים בעל כורחם, ומכריעים בשאלות יסוד של חברה, תרבות, דת ולאום. בכך הם נוטלים חלק במלחמת התרבות והתוצאה היא שציבורים שלמים מרגישים דחויים על ידם וציפיותיהם נכזבות.

ואולם התיקון הנדרש איננו בהחלשת המשפט אלא בחיזוק הפוליטיקה הישראלית. המקום המרכזי לעיסוק בשאלות הגדולות אכן צריך להיות הכנסת, אך זו משותקת. השגת המנדט ה-61 לא תשנה מצב זה, ולכן מדובר באשליה.

המאמר פורסם ב'ידיעות אחרונות'.