חרדים

החרדים: מה שהיה הוא לא מה שיהיה

המרכזיות של החרדים בהוויה הישראלית היא התפתחות מפתיעה: עם קום המדינה הקהילה החרדית בישראל מנתה קומץ קטן, שעיקרו בני היישוב הישן ומעט עולים, פליטי חרב משואת אירופה.

הם לא היוו גורם משמעותי בחיים הלאומיים והצפי של ההנהגה הציונית הפוליטית של התקופה היה שכוחו של ציבור זה תש ועתידו מאחוריו. החרדיות הפכה, לכאורה, לבלתי רלבנטית עם המעבר מהשטעטעל המזרח אירופאי אל חולות הזהב של פלשתינה. את הפאסיביות הגלותית אמור להחליף אקטיביזם חלוצי; הזהות הדתית תשודרג אל זהות לאומית; האמונה התמימה תתפכח נוכח הישגי המדע וההשכלה וההנהגה הרבנית תפנה את מקומה להנהגה פוליטית, אזרחית, "ככל העמים".

ואולם, המציאות התפתחה באופן אחר: החברה החרדית הצליחה להשתקם מנוראות השואה ומאובדן עולם הישיבות המפואר שבאירופה, ובחלוף כמה עשרות שנים הפכה לשחקן מרכזי במציאות הישראלית. עוף החול קם מאפרו. כיום, החרדים מהווים כשמינית מהחברה הישראלית והמפגש ביניהם לבין שאר אזרחי המדינה הפך להיות נושא מרכזי ביותר בחיים הלאומיים. השלכותיו ניכרות בכל הזירות החשובות – פוליטיקה, חברה, כלכלה, חינוך, תקשורת, תרבות. יש לו השלכות רוחב ועומק על החוסן הלאומי של מדינת ישראל.

חלק גדול מהשיח הציבורי והמקצועי שוגה לחשוב שניתן להסיק מהעבר – האופי שבו התפתחה החרדיות בעשורים האחרונים – אל העתיד. ולא היא. במאמר זה אציג את המהלך האסטרטגי שהוביל לפריחת החרדיות עד לשיאה הנוכחי ואצביע על מסכת השינויים במציאות שהשלכותיהם האפשריות תסכלנה, לדעתי, את המשך ההתנהלות החרדית הנוכחית. מה שהיה הוא לא מה שיהיה.

האסטרטגיה החרדית הנוכחית בנויה ארבעה נדבכים:

(1) הבדלות: החרדים השכילו להקים אוטונומיה בתוך המדינה, שבה הם מפתחים ומטפחים את אורח חייהם הייחודי, תוך פרישה מודעת ומתוכננת מרשות הרבים הישראלית. לאוטונומיה יש היבטים מרחביים, חינוכיים, תרבותיים ופוליטיים. חלק גדול מהחרדים, בוודאי בגיל הצעיר, נמנעים מלהיפגש עם מי שאינם חלק מהקהילה ואינם מקיימים יחסי חברות עם לא-חרדים. כך, במהלך מתמשך של התכנסות פנימה, הצליחו החרדים לבודד עצמם מהציבור הישראלי הרחב ולבנות מה שהם מכנים "חומות של קדושה" שאמורות להגן עליהם מפני השפעות זרות, שמבחינתם הן הרסניות.

(2) הנהגה: האוטונומיה החרדית הונהגה על ידי רבנים רבי-השפעה שהציבור החרדי קיבל על עצמו את סמכותם מרצון וללא עוררין. אלו הם ה"גדולים", שתפארתם המרכזית היא על התערותם האינטלקטואלית-רוחנית בתורה ובחלק מהמקרים גם על אורחות חייהם הסגפניים. הללו לא נבחרו ולא היו זקוקים להצבעות אמון. ההירארכיה המנהיגותית הכריזמטית היוותה מקור מרכזי למשמעת שאפיינה את הקהילה והיא אפשרה גיוס נרחב של הציבור למטרות שונות.

(3) משמעות: האסטרטגיה החרדית בקשה להפוך את החברה החרדית ל"חברת לומדים", שבה ההתנהגות הנורמטיבית של גבר חרדי היא אחת בלבד – לימוד תורה כעיסוק מרכזי כל חייו. האידיאל הוא תלמיד חכם שפטור מכל עיסוק אחר ולכן איננו נדרש להיות משכיל ב"שוק החיים" ואיננו עובד לפרנסת משפחתו. האישה החרדית נתבעת למלא את החסר בהספקת צרכי הבית. כך, הקהילה כולה ממוקדת במשימת ענק, שמוסכמת על הכול כתכלית הקיום. זהו אתוס מלכד רב עוצמה, מגייס לפעולה, שדורש את מסירות הנפש של כל פרט למען מטרה "גדולה מהחיים".

(4) משפחה: החרדים מבקשים להגדיל את המשפחה ככל הניתן בלי להתחשב בשיקולים אחרים דוגמת קשיי פרנסה, העדר דיור מתאים או מחסור בקשב הורי. כיום, במשפחה חרדית ממוצעת כשבעה ילדים, יותר מכפול מהממוצע הכלל-ישראלי. כתוצאה מכך, מחצית מהחרדים הם ילדים עד גיל 16, קרי: מספר החרדים מוכפל מידי 16 שנים.

הריבוי הטבעי, הריכוז המנהיגותי, החלופה הזהותית הברורה והמשמעת הפנימית הצליחו לגבש את החרדים ככוח פוליטי וחברתי שאין להתעלם ממנו – והם מנצלים כוח זה כדי לספק לעצמם, ממקורות חיצוניים לקהילה, משאבים שמאפשרים את המשך הפיתוח של הקהילה, על פי תנאיה. החרדים מטיבים לעשות שימוש בכוחם בזירה זו עקב צירוף נסיבות: ראשית, זהו ציבור ממושמע ומצביע, בדרך כלל, כאיש/ה אחד/ת, מה שמגדיל את השפעתו היחסית. שנית, החברה הישראלית חצויה בין שני מחנות פוליטיים גדולים – נהוג לכנותם "ימין" ו"שמאל", כך שהציבור החרדי מחזיק בהרבה מקרים בעמדת הכרעה, בבחינת "ממליך מלכים ולו המלוכה". שלישית, הציבור החרדי ממקד את השימוש בכוחו הפוליטי אל מנעד צר יחסית של עניינים, ובהם השגת המשאבים הנדרשים לשם מילוי הצרכים הפיזיים של החברה החרדית, הגנה על אורח החיים הייחודי שלהם מפני התערבות חיצונית במישרין או בעקיפין, וקידום הסדרים בנושאים של דת ומדינה (כך שיתאימו לפרשנות החרדית של הציווי הדתי).

אבל, האם לעולם חוסן? האם תמונה ההווה נמצאת במצב של שיווי משקל יציב? מנהגו של עולם הוא שהצלחה יתרה של דרך פעולה מסוימת משנה את סביבת הפעולה ולבסוף חותרת תחת האסטרטגיה המקורית עד לקריסתה. כשם שהצלחת הציונות הדתית בהשתלבות במרחב הישראלי מביאה להתמוססותה כיום כקבוצה מאורגנת, כך גם עתידה החברה החרדית לגלות שהצלחתה, בסופו של היום, חותרת תחת האפשרות להמשיך ולהתנהל מתוך האסטרטגיה הנוכחית.

הנה כמה מהשינויים הללו, שכל אחד מהם, כשלעצמו, מציב אתגר משמעותי באשר לקיימות האסטרטגיה החרדית בעשורים הקרובים.

כמות עושה איכות: השילוב בין רכיב המשמעות – שמקדש את הלימוד על פני העיסוק היצרני, ובין רכיב המשפחה – שמקדש את ריבוי הילדים בלי תלות בנסיבות, יוצר ביקוש עצום למקורות כלכליים שהולכים ותופחים, אך מהיכן הם יסופקו? הקיום האידיאלי על פי האסטרטגיה הנוכחית היה אפשרי כשהקהילה מנתה כמה מאות אלפים בודדים, שצורכיהם סופקו, אמנם בדוחק, מחסכונות שנצברו על ידי דורות קודמים, מתרומות של נדבנים, ומתשלומי העברה משמעותיים מהמדינה. אבל, בסופו של היום, יש גבול לעומק הכיס של המקורות הקיימים. הדור הקודם של החרדים כבר פיזר את מרבית נכסיו לקיום דור הבנים והנכדים, ועתה אנו מגיעים לדור הנינים שנותרו לו רק שאריות. התרומות אינן יכולות להכפיל עצמן ללא סוף כל כמה שנים. גם משלם המיסים הישראלי לא יוכל להסכין להקצאה מאסיבית של תשלומי העברה בממדים הנדרשים לשם קיום שמינית מהאוכלוסייה בכבוד הנדרש. הבעיה מתחדדת כאשר מתברר כי גם בכיוון ההפוך – השתתפות הקהילה החרדית בנטל הכלכלי הציבורי – לא נשמר יחס הוגן: ההוצאה הממוצעת של משק בית חרדי על תשלומי חובה (מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות) היא כיום כ – 43% מההוצאה הממוצעת של משקי בית לא-חרדיים. הדעת נותנת שלא ניתן לשמר לאורך זמן חיים משותפים, שבהם קהילת ענק צורכת משאבים מהקופה הכללית מעבר לחלקה היחסי אך תורמת לקופה זו פחות מחצי מחלקה היחסי. המשוואה של גידול כמותי מאסיבי של הקהילה, תוך שימור עולם המשמעות שאיננו מאפשר לה להתפרנס, איננה יכולה להתכנס.

כך גם בהקשר לסוגיה המרחבית: הריבוי העצום של הקהילה החרדית מחייב מתן פתרונות דיור ריאליים – על פי הערכה, נדרשות כ – 200,000 דירות חדשות עבור חרדים בדור הבא. כדי לשמר את ההבדלות נדרשת הקמה של ערים חרדיות חדשות או פיתוח מאסיבי של ערים חרדיות קיימות בפריפריה. ואולם ערים חרדיות מתקשות מאד לקיים את עצמן. אין להן הכנסות מספקות מארנונה משום שתושביהן חסרי אמצעים ואין בהן עסקים משמעותיים ואזורי תעשייה. כדי לקיים רמת חיים מינימאלית יידרשו החרדים למקם את עצמם בתוך ערים לא חרדיות, שם יוכלו ליהנות מהשירותים שהעירייה תוכל לספק כתוצאה מתשלומי המיסים של אחרים. תהא אשר תהא העמדה המוסרית ביחס לבחירה שכזו, לענייננו חשוב לציין כי היא מערערת את המהלך האסטרטגי ליצירת אוטונומיה חרדית.

הביטוי "כמות עושה איכות" הוזכר על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בהקשר של סוגיית גיוס החרדים לצבא. ואכן, באופן כללי, הנכונות של הציבור הכללי בישראל לשאת במשמעויות הלא-שוויוניות של שמירת הזהות הייחודית של החרדים מאותגרת בעוצמה גוברת והולכת ככל שהיקפה של הקבוצה מתרחב. לא הרי אי-גיוס של מאות עם קום המדינה, ואפילו אי-גיוס של אלפים בשנות השבעים, כאי גיוס של עשרות אלפים – בין חמישית לכרבע ממחזור הגיוס השנתי – בשנים הקרובות. דעת למבין, שגם כאן ניתן למתוח החבל רק עד לגבול מסוים, שמא יקרע.

משבר הקורונה מדגים קשיים אלו היטב: לו היו החרדים קבוצה קטנה יחסית, אי הציות (של חלקם) לכללי ההתנהגות שנקבעו על ידי המדינה לשם התמודדות עם המחלה, היה אולי נסבל, משום שנזקו היה מוגבל. אבל גם כאן הכמות עושה איכות: כשצעירי הקהילה ממשיכים בחייהם התורניים במאות מוסדות הפזורים בכל רחבי הארץ, הם מוציאים את שד המגיפה מהבקבוק באופן שפוגע, בעקיפין, בשאר האוכלוסייה. כך מוחצנות על הכלל הישראלי עלויות של אורח החיים של החרדים. ככל שהקהילה גדלה, כך גם גדלה הדרישה מהחברה הישראלית לשאת בעלויות אלו. תהליך זה לא יוכל להימשך ללא הגבלה. סיומו יכול להיות באחת משתי דרכים: שינוי האסטרטגיה של החרדים או "הורדת ידיים" בין אזרחי ישראל, שסופה מי ישורנו.

לימוד תורה: לימוד רציף של דפי הגמרא – יום אחר יום, כל היום, משך שנים ארוכות – איננו מתאים לכל אחד. חיי לימוד דורשים יכולות אינטלקטואליות ייחודיות וכושר ריכוז ברמה גבוהה. אלו תכונות שאינן יכולות להוות סטנדרט הנדרש מרבים. לפיכך, ההסללה של כל הגברים החרדים לישיבות מניבה תוצאות קשות – לפרט ולכלל. דווחים אמינים מהקהילה מעריכים שרק כרבע מהגברים החרדים אכן מתנהגים כמצופה. רבים חווים רגשי אשמה משום האכזבה המעשית, תולדת הפער שבין החיים לדוגמא שהם נדרשים אליהם לבין החיים המעשיים שהם חווים. ריבוי מתמשך של לומדי תורה במרכאות גם מעורר סכנה של דה-לגיטימציה למפעל כולו. באחת, הצבת רף התנהגות תובעני עד הקצה ולא ריאלי לקהילה המונה כשמינית מאוכלוסיית המדינה איננה אפשרית לאורך זמן.

הנהגה: עד לאחרונה, נהנה הציבור החרדי מהנהגה סמכותית שאפשרה ריכוז של כוח חרדי במאבקים כלפי חוץ, מצד אחד, ושליטה על בני הקהילה כלפי פנים, מצד שני. ואולם, עם הליכתם של הרב עובדיה יוסף ושל הרב אהרן לייב שטיינמן, אחרוני המרנ"ים, לא נמצאו אחרים שממלאים את מקומם באופן דומה. על אף מרכזיותו של הרב קנייבסקי בתודעה הציבורית, הלכה למעשה, נכון להיום, אין לקהילה החרדית הנהגה מרכזית, אלא ריבוי של מקורות סמכות והנהגה מבוזרת. בניגוד לחלקים אחרים של האסטרטגיה החרדית שעדיין תקפים, כאן השינוי כבר מתבצע בפועל, והשלכותיו ניכרות בבירור: החרדים מתנהלים כעדר ללא רועה, או, מדויק יותר, כעדרים רבים, שלכל אחד מהם רועה משלו.

לוואקום המנהיגותי הריכוזי תוצאות משמעותיות הניכרות בשטח: מצד אחד, קבוצות קצה אידיאולוגיות, שבעבר עמד מולן מנהיג מרכזי כריזמטי, מתחזקות ונראותן גוברת. כך, למשל, במשבר הקורונה צעירים חרדיים מהזרם המרכזי נסחפו אחר עמדות הקצה של "הפלג הירושלמי" ושל החסידויות במאה שערים, ויצאו למאבק פיזי במשטרה ובכוחות הביטחון. בעבר, מול "גדול דור", כוחם הציבורי של הקנאים היה מוגבל והשפעתם מתוחמת; כיום, אין מי שיטיל עליהם רסן או יגנה את פעולתם בתוקף הנדרש. מצד שני, קיימת גם זליגה של ציבור מהזרם החרדי המרכזי אל קבוצות שיש להן נגיעות מודרניות ומעוניינות להשתלב בחברה הכללית, תוך שימור זהותן החרדית הבסיסית. בעבר, המנהיגות הכריזמטית של הזרם המרכזי שימשה חסם להליכים אלו; כיום, הוסר החסם, והתופעה מתרחבת. היינו, במקובץ, תום עידן ההנהגה הריכוזית שעצבה את הזרם המרכזי של החרדים, עתיד להוביל לצמצום היקפו של זרם זה. חלק מבניו יצטרפו לקבוצות קיצוניות ומתבדלות וחלק אחר יצטרפו לקבוצות שישתלבו בחברה הישראלית.

זאת ועוד: בהעדר מנהיגות ריכוזית, כוחו של "הרחוב החרדי" מתעצם והולך. יש בכך היבט מבורך של דמוקרטיזציה של דעת הקהל החרדית, שעשויה להניב חברה פתוחה יותר ומגוונת בדעותיה ובהליכותיה. אך מנגד, "שלטון הרחוב" גם עלול להאיץ תהליכים של התפרקות מאחריות.

נגישות למידע: המהפכה הטכנולוגית שאנו חווים בעת הזו חותרת תחת החומות של קדושה. בתוך גן העדן החרדי, התמים והמוגן, נשתל "עץ הדעת טוב ורע" – האינטרנט ומכשירי הקצה שלו. כמו אדם וחוה, גם לחרדים אסור לטעום מפרי העץ, אך כמוהם, גם החרדים נכשלים ואינם עומדים בפיתוי: הם נוגסים בהמוניהם בתפוח (גם באמצעות מכשיר apple). יותר ממחצית החרדים מחזיקים את מכשירי הקצה – מחשב או טלפון חכם – שמאפשרים להם בכל רגע נתון נגישות מלאה לכל פיסת מידע. רבים עושים זאת בעל כורחם, שהרי זהו מכשיר בלתו-אין לשם תפקוד בחלק מהמקצועות. רבים גם נזהרים מלחשוף את ילדיהם לאינטרנט, אך בשגרת הקורונה גם מחסום זה נפרץ בחלקו, עקב ההכרח לעבוד מן הבית.

ניסיון נואש לחסום את הנגישות למידע לא יצלח. דומה שעל הציבור החרדי להפנים את העובדה שהאסטרטגיה של היבדלות תודעתית, בעת הנוכחית, צריכה להניח קיומו של מידע ולא לשגות באשליות בדבר הסתרתו או התעלמות ממנו. במובן זה האתגר שמציבה הנגישות האינסופית למידע לציבור החרדי איננו שונה במהותה מהאתגר שהיא מציבה לכל תרבות פרטיקולארית. צנזורה הפכה בלתי אפשרית; נדרשת התמודדות מהותית.

סיכום – רגע עדין: אסטרטגיית העבר המוצלחת של החרדים מאותגרת בחזיתות מגוונות. כתוצאה מהגידול הדרמטי בהיקפה של החברה החרדית מתרבים צרכיה והיא נאלצת לעשות שימוש גובר בכוח פוליטי. על מנת לנצל את הכוח לצרכיה, החברה החרדית מקבלת לידיה נתחים גדולים של שלטון. אבל, עם הכוח והשלטון מגיעה האחריות ועמה השיתוף. השיתוף איננו יכול להתקיים לאורך זמן עם הבדלות – זו סתירה פנימית מובנית.

ההבדלות התודעתית מאותגרת עד היסוד גם עקב המהפכה הטכנולוגית ועידן הנגשת המידע. שימור המסגרת של חברת הלומדים שרואה בהקדשת החיים ללימוד תורה מתכון בלעדי לקיום נורמטיבי של גבר חרדי – כאשר מדובר בקבוצת ענק של מאות אלפי אזרחים – איננו אפשרי. הכלכלה החרדית לא תוכל להמשיך להישען על הרגליים הדקיקות שנשאו אותה בעבר, והחברה הישראלית כולה, שמאבדת את סבלנותה באווירה של סולידאריות פוחתת ורמת הסכמיות נמוכה, לא תסכין להמשיך לשאת בתפקיד כפוי הטובה של "המשביר לכל ארץ מצרים". אין מדובר בתחזיות גרידא, אלא בשינויים שכבר מתרחשים במציאות.