המכון בתקשורת / מאמרים אשר פורסמו בתקשורת

השיח הפוליטי הרדוד עלול לגבות מאיתנו מחיר כבד

הממשלה הבאה עומדת להיות מורכבת מאנשים רבים מדי שהנכונות להעמיד למבחן את עמדותיהם זרה לעצם הווייתם

שיח הפוליטיקאים הישראלים בקמפיין הבחירות שמאחורינו ביטא היטב את תמצית ראייתם אותנו: קהל יעד שמעדיף סיסמאות קצרות ושבכוחו להבין טיעונים רק אם נוסחו באופן רדוד, דמגוגי, רגשני ונטול ענווה.  המונח "אי־ודאות" אינו זר לפוליטיקאי. בחייו הפרטיים הוא התנסה אין ספור פעמים בהחלטות שמעוררות ספק. הרי תמיד יש נתונים שאינם ידועים, לעתים צצות הפתעות ובדרך כלל גם לא ניתנת לנו אפשרות לערוך השוואת אמת בין החלופה שבחרנו ובין החלופה ששמטנו. למרות זאת, שפתו של הפוליטיקאי בזירה הציבורית היא לעולם חד־משמעית ונטולת ספקות.

שלטים בכניסה לקלפי. צילום: אהוד אמיתון TPS

העליתי שאלה זו בפני שמעון פרס, ותגובתו גלוית הלב מובאת בספרי “נוסחת פרס”: “אני לא יכול להיות איש ציבור ולהפיץ ספקות. זה לא הולך יחד. אם אני אראה ספק, אף אחד לא יאמין לי. הם לא יבינו מה הוא מבלבל את המוח. אתה מוכרח להופיע בצורה נחושה… מנהיג זה אדם שגם אם יש לו סימן שאלה הוא מוכרח לעשות סימן קריאה. אחרי סימני שאלה אף אחד לא ילך”.

ואכן, איש מהפוליטיקאים שהתמודדו לאחרונה על קולנו לא חשף סימני שאלה ולא דיבר עמנו על משמעותה של אי־הוודאות המתלווה לדילמות שניצבות בפני ישראל. אנו, הבוחרים, מבקשים להאמין שהמנהיג המועדף עלינו יודע את הדרך הבטוחה שתיטיב עמנו. אנו דוחקים ממחשבותינו את האמת האכזרית על אודות העתיד המתעתע שאיש לא יכול לחזותו במדויק.

האם אפשרי שבעוד 100 שנה היסטוריון רציני יכתוב תזה משכנעת שלפיה ישראל קרסה משום שדבקה בשטחים? אפשרי. אך האם גם אפשרי שבעוד 100 שנה היסטוריון לא פחות רציני יכתוב תזה לא פחות משכנעת שלפיה ישראל קרסה כי ויתרה על השטחים? גם אפשרי. כל אומה זקוקה לאנשים שמשתוקקים לטפס לעמדות הכרעה שבהן נחרץ גורל בני עמם לחיים ולמוות. ההחלטות הללו, קורעות לב ככל שיהיו, הכרחיות ומישהו הרי חייב לקבלן. המקרה הישראלי בולט במיוחד משום שהדילמות המונחות לפתחנו כרוכות באפשרות ממשית ומיידית לשפיכות דמים: הגרעין האיראני, הטילים של חיזבאללה, הטרור הפלסטיני.

דרכי ההתמודדות עם איומים אלה שונות ונתונות לוויכוח, אך כל אחת מהן כרוכה כך או אחרת באי־ודאות ובהימור על חיי אדם. ובכל זאת, במערכת הבחירות הפוליטיקאים הכריזו בלשון בוטחת כי הם, ובוודאי מי שניצב בראש מפלגתם, אוחזים בנוסחת הפתרון הבלעדית לדילמות שלפנינו. בדרך כלל הם אף לא טרחו לפרט באוזנינו מה תוכנן של נוסחאות קסם אלה, ואנו לא התעקשנו עמם על כך. האם שיח הבחירות הפשטני משתנה כאשר המנהיגים שבחרנו מתכנסים בחדרי חדרים כדי לדון בהחלטות הרות גורל?

כדיפלומט צעיר בקנדה השתתפתי בהתייעצות עם השר דוד לוי שהגיע לביקור. ציפיתי לשיח מתלהם ופומפוזי שאפיין את הופעותיו הפומביות של לוי ונדהמתי לגלות אדם חכם, חושב, מתחבט. בשנים שחלפו למדתי להכיר מקרוב את פיצול האישיות של הפוליטיקאי הישראלי ואת כישרונו להתאים עצמו לשני עולמות שיח נבדלים: אל הציבור הוא מדבר בסיסמאות וקלישאות פסקניות, אך בחדרים שבהם מתקבלות החלטות גורליות, השיח הופך בדרך כלל לרציני ואחראי. חוסר הוודאות והספק חוזרים להיות לגיטימיים, המשתתפים קשובים אחד לרעהו, מנמקים היטב את טיעוניהם ובדרך כלל ניכר שהכינו את שיעורי הבית.

האם שרי הממשלה החדשה יהיו מסוגלים להחליף דיסקט בבואם להכריע בנושאים הרי גורל? האם יתירו לעצמם להתלבט, לחשוף ספקות, לשנות עמדות, לראות משם את מה שלא רואים מכאן? הסיכוי לכך אינו רב. אנו מצויים בעת שבה הגבול התוחם בין שני עולמות השיח הולך ומתעמעם. הפורומים שבעבר נתפסו כמוגנים ושניתן לנהל בהם דיון חופשי – הופכים פרוצים. תרבות הרשתות החברתיות מולכת, והפוליטיקאי חייב לקחת בחשבון שדבריו יודלפו, וייעשה בהם שימוש כדי לנגח ולהביך אותו.

כל אלה דוחפים לכך ששיח הבחירות הפשטני יחדור וישתלט גם על אותם דיונים שמשמעותם חיים ומוות. זאת ועוד, ניצחונו של השיח הפשטני יוצר “ברירה טבעית” שמרחיקה מהזירה את הפוליטיקאים המעמיקים ומעלה את קרנם של פוליטיקאים שעיקר כוחם בשיח קמפיינים ובקלישאות.

לרוע מזלה של ישראל, הממשלה הבאה עומדת להיות מורכבת מאנשים רבים מדי שהספקנות אינה טבעית להם והנכונות להעמיד למבחן את עמדותיהם זרה לעצם הווייתם. הנה לכם מתכון בדוק לקטסטרופה.

המאמר פורסם לראשונה במעריב