ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

ישראל זקוקה להרצל הבא

יש להכיר באי-ההסכמה – בין יהודים בישראל, בין יהודים בתפוצות ובין יהודים בישראל ליהודים בתפוצות – כעובדת חיים. האתגר הוא עיצוב של חיים משותפים תוך מימוש החלום הציוני, למרות המחלוקת

השבוע מתכנסים בבאזל שבשוויץ יותר מ-1,000 מנהיגים יהודים בהנהגת הנשיא יצחק הרצוג, לציון הקונגרס הציוני הראשון שנערך בקזינו של העיר לפני 125 שנים. ישראל של היום היא תוצר ישיר של האירוע הזה שיזם בנימין זאב הרצל. הקונגרס עורר את הרגש והתודעה הלאומיים של יהודים, ובכך שידרג את התנועה הציונית למה שהפכה ברבות השנים: התנועה הלאומית המצליחה ביותר בעידן המודרני.

הרצל. צילום: Carl Pietzner

רוב התנועות הלאומיות שנוסדו ב-200 השנים האחרונות קמו על בסיס שאינו דמוקרטי, ובהרבה מקרים מתוך מלחמות אחים ושפיכות דמים. לא כך אצלנו: הקונגרס בבאזל השריש ציונות שהייתה מכרעת לסלילת הדרך הדמוקרטית עבור מדינת ישראל. נקבעה שם שיטת בחירות ייצוגית, והוקמו מוסדות נבחרים שהיוו תשתית ארגונית לתנועה ולמדינה שבדרך. זהו הישג מדהים בהתחשב בעובדה שרוב הצירים בקונגרס הגיעו ממדינות שאינן דמוקרטיות.

הרוח של באזל – התעוררות עצומה של נטילת האחריות על העם היהודי בידי יהודים – באה לידי ביטוי מרגש במשפט שכתב הסופר היהודי ישראל זנגוויל באותה העת: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על נהר באזל ישבנו והחלטתנו נחושה: לא לבכות עוד".

נזרקה בהרצל רוח נבואה: הוא כתב ביומנו ש"בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". הוא לא אמר זאת בפומבי משום ש"היו הכול צוחקים לי", אבל הוסיף "אולי בעוד חמש שנים, ודאי בעוד 50 שנה, יסכימו הכול". חלפו 50 שנה בדיוק עד להצבעה באו"ם ב-1947.

הכנס הוא גם הזדמנות לעסוק באתגרי העתיד. הוגי הציונות שקדמו לקום המדינה העריכו שעם ייסודה תיפתר שאלת הזהות היהודית. את קשיי הזהות של תקופתם ייחסו לעובדה שהיהודים מפוזרים בכל רחבי תבל, והעריכו כי הקמת הבית המשותף – ריבונות על טריטוריה, קיבוץ גלויות, יצירת מוסדות לאומיים, תחיית העברית – היא הפתרון. בכך הם טעו.

אדרבא, משזכה העם היהודי במדינה משלו, החל מאבק על אופייה ועל המרחב הציבורי בה. בעלי המחלוקת – חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים לסוגיהם – נדרשים להגיע להסכמות פוליטיות ולהכרעות משפטיות על דרכי ההתנהלות של המדינה ובתוכה. המצב הריבוני, שלא היה מוכר ליהודים, ובכלל זה השליטה על מיעוט לאומי ערבי גדול, מעורר נושאי מחלוקת רעיוניים וערכיים חדשים שיהדות הגולה לא נדרשה להכריע לגביהם.

אני לא חושב שיש טעם בניסיון להשטיח את המחלוקות. המאמצים לעצב זהות ישראלית משותפת נאצלים, אך חסרי סיכוי. יש להכיר באי-ההסכמה – בין יהודים בישראל, בין יהודים בתפוצות ובין יהודים בישראל ליהודים בתפוצות – כעובדת חיים. האתגר הוא עיצוב של חיים משותפים תוך מימוש החלום הציוני, למרות המחלוקת.

יש למחלוקת הרעיונית גם פוטנציאל חיובי, בבחינת "עושר שמור לבעליו לטובתו". היא כוח מתסיס ומעורר שמשמר אותנו חיוניים ודינמיים. בעולם הרוח והחברה "יפרחו פרחים הרבה" עדיף על "כור היתוך". ואולם, כדי שנהנה מיתרונות הריבוי ולא מחסרונותיו, עלינו לפעול בשקדנות לעיצוב הסכמות באשר לדרכי הניהול של המחלוקת. זהו האתגר הגדול של החברה הישראלית.

מימוש הציונות ההרצליאנית יצר מדינה פורחת. אבל המחלוקת הזהותית, בגילוייה הנוכחיים, מטילה עלינו קללה. ישראל היא גוליבר רב-עוצמה שנאזק בחוטים דקיקים שמקשים על תנועתו. האוזקים הם מתווכי המחלוקת הישראלית, אלו שתוקפים את מרקם החיים המשותפים באמצעות דה-לגיטימציה של מי שנתפס על ידם כ"אחר" – אנשים, תנועות ואפילו מוסדות המדינה. בכך הם פועלים בניגוד לרוח השיתופית המופלאה, שהפכה את קונגרס באזל לזרע שממנו נבטה מדינת ישראל.

נדרש לנו הרצל חדש וקונגרס ציוני חדש, לא לצורך הקמת מדינה ולא לצורך הכרעה זהותית, אלא כדי להוביל רוח חדשה של סולידריות ואחווה יהודית בעידן של מחלוקת.

פורסם לראשונה באתר Ynet.