ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

משימה בלתי אפשרית? שיקום יחסי ישראל עם יהדות ארצות הברית

האם יש ביכולתנו לשקם את הקשרים ההדוקים בין הקהילה היהודית בארצות הברית לבין יהודֵי ישראל, אשר איפיינו את חמישים השנים הראשונות שלאחר הקמת מדינת ישראל? התשובה לכך, אם להיות הוגנים, היא שלילית. עלינו לעצב קשרים אלה מחדש.

הצבת היחסים על מסלול של הרמוניה משוקמת איננה עניין פשוט, של פתרון לנושא זה או אחר. תחילה יש להכיר בתנודות הבסיסיות שהתרחשו במהלך יותר משבעים שנים בשתי הקהילות. רק לאחר שזה ייעשה, קשרים חדשים יוכלו להחליף את הישנים. כפי שנגיף הקורונה לימד אותנו, לפעמים הדיבורים על "שיקום" אינם אלא פעולה על סמך הנחות כוזבות. פעולות של הסתגלות הן גם "מְיַילְדוֹת" של משהו חדש ונורמלי, שיקבל את צורתו בעיקר מן המסלולים שדרכם יעברו צעדי השיקום.

הכלכלה הישראלית גדולה כיום כמעט פי 50 מכפי שהיתה בשנת 1950, בעוד שהאוכלוסייה גדלה רק פי שבעה. היא מהווה צומת חשוב בכלכלת הידע הגלובלית, והצליחה להתחמק מן המלכודת של הכנסת הביניים האופיינית למשקים מתפתחים. אף שהיא איננה בת-השוואה לכלכלה האמריקנית, ישראל כבר איננה "הפעוט בסיכון", שיהודי אמריקה הזינו וטיפחו. המדינה שעמדה בפני סכנת השמדה בשנת 1973 היא כיום המעצמה הצבאית הבולטת ביותר באזור שלה. יש לה יחסים דיפלומטיים גלויים עם שתיים מן המדינות הגובלות בה, ועם עוד כמה מדינות החברות בליגה הערבית (וכן קשרים בלתי-רשמיים עם רוב המדינות הסוניות). הרקטות של חזבאללה מסוגלות להרוג אזרחים ישראלים או להרוס תשתיות, אך אינן מהוות איום קיומי.

תנודה חשובה ועמוקה אחרת היא בפוליטיקה ובחברה של ישראל. אי-היכולת של המפלגות המודרניות שמוצאן ממפלגת העבודה ליצור קואליציה שתזכה לאמון הבוחרים מפתיעה עד מאוד. הסיבה לכך, לפחות בחלקה, היא אי-היכולת לעצב מסר שיתיישב עם האופן שבו הישראלים רואים את עצמם, ואת זהותם היהודית במסגרת של מדינה יהודית.

ההיסטוריה של ישראל הוגדרה על ידי העוצמה המכרעת של ארצות הברית. אנו מתקשים לראות כיצד השתנתה גם היא במרוצת הזמן. המיומנות למשילוּת, שכה בלטה בעיניהם של משקיפים, עוד מימיו של דה טוקוויל, הלכה ודעכה. ארצות הברית כבר התנסתה בעבר בסערות פוליטיות פנימיות. אולם המימשל תיפקד, כספים נמצאו, וניתן היה ליצור מרכז. כיום, אחת משתי המפלגות הגדולות באמריקה הולכת ומנתקת את עצמה מן הפרויקט של אומה ריבונית, המושלת על עצמה באופן דמוקרטי, ומן המוסדות שקיימו ותיחזקו משילות זו.

ישנו גידול באי-הסובלנות, או לפחות גידול בנפח המסרים כנגד "האחר". יהודי ארצות הברית רואים את אפשרות החזרה של אנטישמיות שיש לה כוונות פוליטיות. יתכן שחזרה כזו לא תתממש לעולם. אולם קיים כיום חשש, כי ההצלחה היוצאת מן הכלל של הקהילה היהודית באמריקה עלולה לסגת אל הנתיב הרגיל והמוכר יותר, זה של ההיסטוריה היהודית בגולה.

גם הקריטריונים להערכה האמריקנית של ישראל הולכים ומשתנים. ישראל כבר איננה בבחינת דוד הנאבק מול הגולייתים הסובבים אותו. התפיסות הנוכחיות מזהות בישראל לא מעט דברים בעייתיים ומציקים. על פי "שיטת הניקוד" הנוכחית, ישראל הינה מעצמה עשירה וחזקה, שאיננה דואגת בצורה מספקת לאלה שניזוקו מהצלחתה. תדמית זו טופחה בקפדנות על ידי אויבי ישראל. אולם יותר ויותר היא מהדהדת יחד עם אמריקה הנאלצת להתמודד עם עברה. לעיתים, פעולותיה של ישראל מחזקות תיוג זה בנפשם של אמריקנים, ובהם יהודים מדורות צעירים.

באופן זה, כמחצית מן הזיקה היהודית המרכזית נמצאת כיום בעמדה בלתי-מוכרת. תחושת הנוחות, הביטחון וההתקבלות, שבעבר נראתה כזכות המוקנית מלידה, הפכה לפחות מובטחת. כ-70% מיהודי ארצות הברית מזדהים עדיין עם השמאל הפוליטי, אולם בסיס אידיאולוגי זה, שבעבר סיפק נוחות וביטחון, איננו מסביר פנים כבעבר. ודווקא ההזדהות עם ישראל מחזקת את תחושת ההשתבשות, הגדלה והולכת באופן מוחשי בקרב יהודים אמריקנים רבים.

ישראל מילאה תפקיד מרכזי – אולי מוגזם, בראייה לאחור – ביצירת הזהות היהודית-אמריקנית לאחר 1948, ויתכן שזה פעל לרעת מוּדעוּת רחבה יותר של היבטים אחרים במורשת התרבותית היהודית. בעשורים הראשונים, הדבר פעל לטובת שני הצדדים. ישראל נהנתה מעמדה דומיננטית זו במודעות היהודית-אמריקנית (ואף עשתה כמיטב יכולתה לעודד עמדה זו). עבור יהודי ארצות הברית, ישראל יכלה להיראות על ידם ועל ידי שכניהם הלא-יהודים בתור דוגמה ומופת, שהם היו גאים להזדהות איתה, וסייעו לה ליצור זהות ציבורית שעבדה היטב לא רק אצל יהודים, אלא גם עזרה להם להעביר לאחרים את תודעת מקומם בחברה האמריקנית.

אולם עכשיו הגיע זמן הפירעון של השטר. יהודי ארצות הברית נאלצים להתמודד עם זהות שבחלקה הגדול היא שזורה וכרוכה עם תפיסותיהם לגבי ישראל. חלק גדול מאותה ישראל שהם ראו היה, למעשה, השלכה משלהם של אידיאל על מקום אמיתי, מוחשי. הנחתם היתה כי התפיסות של פלורליזם, הפרדה בין דת ומדינה, אתנו-לאומיות, ומערך גיאופוליטי שגילמו את הפרטיקולריזם האמריקני יפעלו גם בישראל. אך ככל שישראל גדלה והתפתחה, הלך והתברר כי היא פיתחה גרסאות משלה לתפיסות ולמסגרות מְאַזְּנוֹת אלה.

בני אדם פועלים לפי "כללי אצבע", שמקורם בכללים שלפיהם פועל הולם, בתוספת הנחה מקדימה של שיווי משקל. אולם גודל התמורה, במיוחד בנורמות פוליטיות ואזרחיות, בישראל ובארצות הברית כאחת, הספיק על מנת לצפות כי יצמחו כוחות שבמהרה יגרמו להתאזנות ויהדפו אותנו בחזרה לנקודת שיווי המשקל הקודמת של הזיקה היהודית ליחסי ארה"ב – ישראל – או אף לשאלה האם ניתן בכלל לצפות לכך שיחסים אלה ינועו קדימה – גורם לכך שהתקווה להתממשות ציפיה זו הינה קלושה, ולא תהלום את התנאים הצפויים בעתיד.

אלה חדשות טובות. התמורות שסקרנו הן גדולות ועצומות. יש בכך עדות לזיקות שליהודי ארה"ב יש כלפי הישראלים ולהפך, ושזיקות אלה שרדו. אולם עבר הזמן שבו אפשר היה לקבל זאת כמובן מאליו; אלה מותרות שלא נוכל עוד להרשותן לעצמנו. היחסים בין יהודי ארה"ב לבין יהודי ישראל יחייבו עיניים פקוחות, הכרה במה שממשי ומה שמשתנה, ונכונות ללמוד אצל שני הצדדים. נדרש עתה להפסיק להביט אל העבר, ובמקום זאת – לשלוח מבט אל העתיד.

מבין שתי המסקנות שיש להוציא מזה, השיקום שאחרי הקורונה הוא המחשה שימושית לראשונה. כשאנו דנים בתמורות שהתחוללו במרוצת העשור האחרון ביחסי הישראלים עם יהודי צפון אמריקה, גם כאן טבעי לחשוב במונחים של הפרעות הנובעות ממעברים, אירועים אינדיבידואליים, ונושאים שחיבלו בקשרים היותר רגילים של סימפתיה, הבנה ומטרות משותפות, שאיפיינו את מערכת היחסים הזו בעבר. גם טבעי לחשוב אודות השיקום במונחים של שיווי המשקל הקודם והחזרת היחסים למצבם הנורמלי. אולם גם כאן, יתכן שיעיל יותר יהיה להיפטר מן המחשבות בדבר שיקום, או אף להניח כי "נורמלי", באותם תנאים כמו בעבר, הינו בכלל יעד בר-מימוש.

המסקנה השנייה היא שיש להכיר בכך שנדרש לנו תהליך של בנייה חדשה. האופן שבו מתרחשות פעולות גומלין בין קהילות, וכיצד הן מטפלות במשברים קצרי טווח ובבעיות הדורשות טיפול דחוף, יניח בו בזמן את היסודות למערכת היחסים הכוללת העתידית. כל נושא מסוים שבו נטפל לא רק יביא לתוצאה מהותית בטווח הקצר, אלא שגם, בהתאם לדרך שבה נבחר להתעמת איתו, ייצור תהליך של תוצאה ומשמעות שישפיע על הארכיטקטורה של היחסים שיתהוו בעתיד.

וישנה אנלוגיה נוספת. בקונגרס האמריקני נחקק לאחרונה חוק תשתיות חשוב מאוד. אף שהיה מאסיבי, לא היה בו די על מנת לענות על הצרכים שהצטברו, והוא נחקק באיחור של עשר שנים לפחות. העיתוי הבליט את העובדה שבעוד שדורות קודמים חיו בעולם שנבנה על ידי אבותיהם וסביהם, הרי כיום חיים האמריקנים בעולם שנבנה על ידי סביהם ואבות סביהם. בעשורים קודמים, אמריקה העדיפה לחיות בהתבסס על מורשתה, ולא לבנות למען מורשת עתידית. יהודי ארצות הברית ויהודי ישראל גם יחד פעלו במסגרת מורשה שנוח היה להניח כי יהיה ביכולתה "להטליא" פתרונות מהירים, במקום להתמודד עם המשימה קשה של הגדרת יוזמה משותפת ונקיטת הצעדים למימושה.

לא קיימת מועצה יהודית גדולה, שבמסגרתה ניתן לקיים שיחות שיבהירו את הבעיות. אולם ישנן נקודות מגע רבות בין שתי הקהילות. במסלולים אלה כדי להתחיל מהסוף: להגדיר את החזון המשותף, לצורך השגת תוצאה מוצלחת. אם קשה לנסח זאת, הרי כאן בדיוק חייבת העבודה להתחיל. מהי התמיכה שכל אחד מן השותפים זקוק לה מן האחרים, על מנת להשיג את יעדיו מתוך אותו חזון? מה הם המסרים יש להבטיח שיובנו על ידי האחר? רק לאחר מכן ניתן יהיה לקבוע בסיס לשיתוף פעולה בתור שותפים.

יתכן כי שני ניסים היסטוריים אלה, ישראל, וארצות הברית, נמצאים במסלולים שירחיקו אותם יותר ויותר מן הקשר הקודם ביניהם, וכי תהליך זה הוא בלתי-חוזר, ואיננו ניתן לשינוי. אולם אין ביטחון בכך. מה שבטוח הוא כי לא תהיה חזרה למערכת יחסים מעין מיתית ש(אולי) היתה קיימת בעבר. רק מאמץ יניח את היסודות למה שיהיה בעתיד. וכפי שהורה לנו רבי טרפון, "לא עלינו המלאכה לגמור, אבל אין בני חורין להיבטל ממנה". (מסכת אבות, פרק ב', משנה ט"ז.)