מאמרי דעה

הונאת הגר כמדיניות רשמית

זוהי עורלת לב אכזרית. המדינה היהודית והדמוקרטית נוקטת מדיניות רשמית, בלתי מוסרית, של הונאת הגר. משך שנים, אלפי נערים ונערות נעתרו להזמנת הצבא ונטלו על עצמם מחויבות עצומה לשינוי זהות באמצעות גיור דתי. התהליך קשה ורק מיעוט החיילים הנוטלים בו חלק מתקבלים כגרים בסופו. מוצבות להם דרישות אינטלקטואליות והתנהגותיות משמעותיות; הם עוברים מסע רגשי מפותל ובסופו עליהם לעמוד בבחינות של בית דין רבני אורתודוקסי. הגברים מלים את בשרם והנשים טובלות במקווה טהרה. לאחר כל אלה, הנחושים והמתאימים מקבלים תעודת המרה שהמדינה חתומה עליה והופכים ליהודים כשרים, לכאורה, כדת (ההלכה) וכדין (המדינה). והנה מתברר כי המדינה החתומה על תעודת ההמרה מהססת להכיר בה. העולים החיילים בחרו בדרכה של רות המואביה: "עמך – עמי; אלוקיך – אלוקי"; ואילו המדינה, בשמנו, עולבת בהם ובוחרת בדרכה של עורפה המואביה, מפנה להם עורף.

זוהי טיפשות חברתית וחוסר אחריות לאומית ממדרגה ראשונה. מספר הגיורים בישראל קטן; נמוך בהרבה מהגידול הטבעי של קבוצת העולים הלא-יהודים. בישראל כשליש מיליון עולים שאינם מוכרים כיהודים. אם לא יתערו – הם עלולים להפוך לקבוצה לאומית חדשה. אם יתערו – אנו צפויים להתבוללות המונית במדינה היהודית. הפתרון הוא גיורם, אך הוא נמנע משום המדיניות ההלכתית הקיצונית שהחרדים מכתיבים לדייני הגיור האזרחיים. קרן האור היחידה היא צה"ל, אשר פועל ברצינות לפירוק פצצת הזמן החברתית. הצלחתו מעטה מידי יחסית לצרכים; אך היא רבת חשיבות נוכח חידלון המעש של הרבנות האזרחית. במקום להרחיב את הפתח הצר, לחבק את העולים, וליצור ביקוש רחב להצטרפות ליהדות, המדינה, בהצהרותיה בבג"ץ, פועלת לחסימתו. אם עמדתה תתקבל, סביר להניח כי הביקוש לגיור על ידי העולים – ייתם.

זוהי גם דוגמא נוספת להעדר המשילות הקיצוני בישראל. זרוע אחת של הרשות המבצעת, צה"ל, משקיעה משאבים עצומים בפרויקט הגיור. יחידות שלמות מגויסות למשימה; מיליונים רבים מאד הוקצבו; בסיסי צבא הוקמו; מוכנות תוכניות שאפתניות להרחבת הפרויקט. באה זרוע אחרת של הרשות המבצעת, הרבנות הראשית הנשלטת על ידי גורמים א-ציוניים, ומשתמשת בסמכותה בעניין אחר (רישום לנישואין) כדי לסכל את הפרויקט. אם הרבנות הראשית צודקת בטענותיה בדבר אי כשרות הגיור הצבאי, יש לתבוע את הצבא על בזבוז כספי ציבור. אם הצבא צודק, יש לתבוע את הרבנות על שימוש פסול בסמכות. בינתיים, החיילים הגרים התמימים נשחקים בין שתי הזרועות הביצועיות של המדינה. נגזר עליהם ללכת לבית הכנסת בראש השנה מבלי שיידעו אם הם שייכים אליו.

בתי משרתת כמפקדת ביחידה של עולים חדשים, שרוב חייליה לא-יהודים. היא, וכמוה קבוצה מרשימה ואיכותית של מפקדים וקצינים, משקיעים את שנות שירותם הצבאי, בפרויקט הקליטה של העולים, שבסופו – גיור. בני משרת בטירונות קרבית. עימו ביחידה עולים מאוקראינה ומרוסיה שהם צאצאים של יהודים, אך אינם מוכרים כיהודים. הללו מתאמצים, תורמים ומסתכנים כמוהו ויושבעו בקרוב בכותל המערבי כצנחנים. שניהם, הבן והבת, שאלו אותי בחג שאלות קשות ביותר. אולי פרקליטות המדינה יכולה לצייד אותי בתשובות?

 

פרופ' ידידיה שטרן הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור בפקולטה למשפטים למשפטים באוניברסיטת בר אילן.

* המאמר פורסם ב'ידיעות אחרונות' בתאריך 12.9.2011

מאמרים

ידידיה שטרן, הסלקטורים של היהדות, 15.9.2010

ידידיה שטרן, מרות לנטשה – על עתיד הגיור בישראל, 26.5.2010

יאיר שלג, גיור – לעם היהודי ולתרבותו, 22.7.2009

מחקרים

יואב ארציאלי, אמנת גביזון-מדן, 2005

יאיר שלג, יהודים שלא כהלכה: על סוגיית העולים הלא-יהודים בישראל, 2004

תכניות מחקר

תכנית המחקר דת ומדינה, תרבות ודמוקרטיה