דת ומדינה

הסטטוס-קוו הוכיח את עצמו, אנא הניחו לו

סבתא שלי, בובי, היתה מהאנשים הקרובים והאהובים עלי בעולם. כשהיתה בת שלוש עזבה בובי את ביתה המפואר ואת חיי הנוחות שנולדה אליהם בניו יורק, ועלתה עם אמה ושני אחיה הקטנים לישראל.

את המסע לארץ ישראל עשו באונייה. במשך שלושת חודשי ההפלגה הקפידו בני המשפחה על כשרות ולא אכלו בשר — כדי לא לטעות חלילה.

משאת נפשם היתה לחיות בארץ היחידה שבה יהדות היא עניין מובן מאליו. המקום היחיד בעולם שבו גם במרחב הציבורי שומרים על השבת ועל הכשרות ועל קדושת יום הכיפורים.

הפגנת חרדים נגד חוק הגיוס. צילום: קובי גידרון לע"מ

סבתא שלי, בובי, היתה מי ששיננה לי לא פעם את דברי חכמינו: "בנפול אויבך אל תשמח". המשפט הזה שב ועולה לנגד עיני עכשיו במיוחד. כמה קשה להאמין בו, לדבוק בו ולשנן אותו באמונה, כאשר מי שהכריזו מלחמת חורמה על העקרונות שלי סיימו את תפקידם בממשלה.

אדגיש למען הסר ספק: לא, אינני רואה את מצביעי גוש השמאל ואת במנהיגיו כאויבי. רבים ממנהיגי גוש השמאל הם בידידות חמה עמי, ויש לנו היכרות אישית. אבל לא אוכל להכחיש את המתקפה שחשתי וחש גם הציבור שאליו אני משתייכת עם כל הכרזה שהכריזו אלה בשם הדמוקרטיה, הליברליות, החילוניות והפלורליזם.

כך שרת התחבורה, שהקפידה לכנס מסיבת עיתונאים בחיפה בשבת כדי להכריז על מאבקה למען קיום של תחבורה ציבורית בשבת. במשך כל הימים שישבה בממשלה היא לא עסקה בכך כלל, אך בתקופת הבחירות בחרה לחרות את הנושא על דגלה. כך גם שר הבריאות, שעסק בהכנסת חמץ לבתי החולים בחג הפסח, בדבקות והתמדה. אין ספק, שהמאבק של המתמחים חשוב פחות מן הצורך לאכול לחמנייה במשך שבוע אחד בשנה בחג הפסח.

הפגנה נגד חוק המרכולים. צילום: קובי ריכטר TPS

­­­­­­­­­מדינת ישראל היא שמורה יהודית מזערית ובודדה, ראש סיכה בתוך מיליוני הקילומטרים של הגלובוס. המרחב הציבורי בשטח הקטנטן הזה נהפך לכלי ניגוח מימין ומשמאל מיום לידתה של מדינת ישראל הצעירה. אבל מאחורי הכותרות הגדולות והרועשות — "הפרדת הדת והמדינה", "כפייה דתית", "כפייה חילונית" ועוד — חיים אנשים כמוני. אנשים הרוצים לחיות במרחב הציבורי הישראלי בלי לפגוע באחר, אך להמשיך להקפיד על אורח חייהם החרדי.

במשך כל שנות עבודתי בכנסת ובבית נשיא המדינה הצלחתי בכך, ויכולתי לכל אתגר בזכות סביבה פלורליסטית אמיתית, כזאת אשר רואה גם את השונה ממנה, ומכבדת את צרכיו ואת דרכיו.

נראה כי בבחירות האלו הוכרע הוויכוח בהליך דמוקרטי חופשי. ולמרות אנחת הרווחה שחשתי, והפיתוי לצהול לנוכח התוצאות המובהקות — אמשיך לשנן את הדברים של בובי שלי כי אין לנו ארץ אחרת. גם כשהמחלוקת קורעת את הלב ואת הנפש: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט, אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ" (בראשית י"ג, ח').

אנא, הניחו לסטטוס־קוו, הוא הוכיח את עצמו לאורך 74 השנים האחרונות.

פורסם לראשונה בעיתון 'הארץ'