יהודי ארה"ב

יהודי ארה"ב: בין תודעת מיעוט לתודעת רוב


סקר "פיו" שפורסם לאחרונה (יהודים אמריקנים 2020), מציג הן שוני בולט בין מגזרים שונים של הקהילה היהודית-אמריקנית והן שינוי עמוק בזהות היהודית בקרב האורתודוקסים ותפיסתם לגבי מעמדם של היהודים בעולם.

קודם לכן, הקהילה האורתודוקסית, ואפילו החרדית, יחד עם קבוצות יהודיות אחרות, ראו את העם היהודי כמיעוט הנזקק להגנה, ואשר את זכויותיו יש להבטיח. כיום, קבוצות אורתודוקסיות רואות את משימתן להגן על ערכים מסורתיים, שמרניים, ובעשותן זאת הן מתייצבות לצד קבוצות מסורתיות ושמרניות, שחלקן רואות בעצמן את הרוב הלגיטימי והזרם המרכזי בחברות שלהן. חלק מבעלי הברית החדשים של האורתודוקסים נחשבו באופן מסורתי כעוינים או כאויבים כלפי יהודים וכלפי אינטרסים יהודיים, והם עדיין נחשבים ככאלה על ידי יהודים לא-אורתודוקסים רבים כיום. דומה שביטחונם העצמי של האורתודוקסים גבר במידה בלתי מבוטלת בהתייצבותם לצד אוכלוסיות אלה של "הרוב" או של "הזרם המרכזי". נראה שתפיסתם החדשה את מעמדם בעולם – כמאמצים ערכים מסורתיים וכמיישרים שורות עם אוכלוסיות שמרניות "רוּבָּנִיוֹת"  – תורמת להבדלים שבין מגזרי העם היהודי.

את השוֹנוּת שבין המגזרים השונים של הקהילה ניתן לראות על פי הממצא שלפיו 60% מן היהודים הרפורמים ו-74% מן היהודים שאינם משתייכים לזרם דתי כלשהו (כלומר, יהודים שאינם מזדהים כרפורמים, כקונסרבטיבים או כאורתודוקסים) אומרים כי יש להם "לא כלום" או "לא הרבה" מן המשותף עם יהודים אורתודוקסים. רק 9% מן הרפורמים אומרים כי יש להם "הרבה" מן המשותף עם האורתודוקסים. בדומה לך, כמחצית מן האורתודוקסים אומרים כי יש להם לא כלום או לא הרבה מן המשותף עם הרפורמים, ורק 9% אומרים כי יש להם הרבה מן המשותף עימם.

אף שאין ביכולתנו לערוך השוואה ישירה עם ממצאי סקרים משנים קודמות, דומה שמצב זה הינו חדש בחייהם של יהודי אמריקה. בנוגע לכך, נכתב בדו"ח "פיו" עצמו:

"היו מספר סימנים לשונות זו בסקר הקודם של מרכז המחקר "פיו" על יהודים אמריקנים, שנערך בשנת 2013. אולם הדבר בולט במיוחד בסקר של שנת 2020, שנערך במהלך מערכת בחירות שחוללה קיטוב עמוק."

תחושת הניכור ההדדי בין המגזרים השונים של יהודי ארצות הברית עשויה להצביע על תנודה טקטונית בזהות היהודית. במשך כל העידן המודרני, לאורך כ-250 שנה, ניגודים פנים-יהודיים, אף שהיו משמעותיים, החווירו לעומת האיומים וההזדמנויות שהציב העולם החיצון, ואשר השפיעו על כל היהודים ללא הבדל – האמנציפציה והאנטישמיות, השואה והקמתה של מדינת ישראל. כתוצאה מכך נראה, כפי שמצביע דו"ח "פיו", כי עד לאחרונה, רוב היהודים הרגישו שיש להם הרבה מן המשותף, או לפחות, מספר דברים משותפים עם יהודים אחרים, אפילו כאלה שהיו שונים מהם מבחינת רמת שמירת המצוות או אורח החיים. הדו"ח הנוכחי של "פיו" רומז, ככל נראה, שחלה תזוזה בהיבט מהותי של הזהות היהודית. מהו היבט זה?

דו"ח "פיו" מבליט את חשיבותה של הפוליטיקה בקשר לניכור ההדדי ולהתרחקות בין המגזרים היהודיים השונים. ואכן, השוֹנוּת בהשקפות הפוליטיות הינה מרחיקת לכת עד מאוד. בקרב האורתודוקסים, 75% מזדהים כרפובליקנים, בעוד שבקרב כל האחרים, בין 70% עד 80% מזדהים כדמוקרטים או כנוטים לדמוקרטים. 50 אחוזים מיהודי ארצות הברית מזדהים כליברלים, ובקרב רפורמים ויהודים שאינם מזדהים עם זרם דתי כלשהו, השיעור הוא 55% ו-60% בהתאמה. לעומת זאת, בקרב האורתודוקסים, 60% מזדהים כשמרנים. בדומה לכך, בקרב כלל יהודי ארה"ב, לכמעט 75% הייתה דעה שלילית על הנשיא טראמפ, בעוד שבקרב האורתודוקסים, ל-81% הייתה דעה חיובית.
הבדלים אלה מתפשטים ונוגעים גם בישראל. למעלה ממחצית יהודי אמריקה מדרגים את מנהיגותו של נתניהו כ"ממוצעת" בלבד או אף "גרועה". בקרב הרפורמים והבלתי-משויכים לזרם, הדירוגים השליליים יחסית נעים בסביבות 60%. אך בקרב האורתודוקסים, 77% דירגו את מנהיגותו של נתניה כ"טובה" או כ"מעולה". בין הרפובליקנים (שרובם המכריע אורתודוקסים), 80% העניקו לנתניהו דירוג חיובי. רמה כזו של קיטוב פוליטי הינה חדשה גם היא. בסקר משנת 2013, "רק" 57% מכלל האורתודוקסים הזדהו כרפובליקנים. מסתבר שככל שעלתה רמת הקיטוב הפוליטי, כך עלה גם הניכור ההדדי בין המגזרים.

הבדלים פוליטיים בין רפובליקנים ודמוקרטים נושאים כיום ביטויי זהות, ולא רק שוֹנוּת פוליטית. באופן מודגש בעת נשיאותו של דונלד טראמפ, המפלגה הרפובליקנית הפכה למפלגתם של לבנים נוצרים, בהנהגתם של גברים. רבים מתומכי המפלגה הרפובליקנית ושוב – במיוחד תומכיו של דונלד טראמפ, רואים אוכלוסייה זו כ"אמריקה האמיתית", כרוב "הלגיטימי", אשר מן הבחינה העמוקה, לו שייכת הארץ. לעומתה, המפלגה הדמוקרטית הפכה להיות מזוהה עם מיעוטים, עם שחורים ועם היספאנים ועם נשים, (אשר בשל המחסור היחסי במשאבים, יוקרה וכוח, הם מוגדרים לעיתים כ"מיעוט סוציולוגי") וגם עם הקהילה הלהט"בית. אחת מן התופעות האירוניות הבולטות בפוליטיקה האמריקנית היא כי דומה שהמיעוטים, ביחד, נמצאים בדרך להפוך לרוב מספרי, ועל ידי כך לאיים על שליטתו של "הרוב" הנוצרי הלבן.

כשם שהפוליטיקה מבטאת "זהות" במסגרת הכלל-ארצית הכללית, כך פני הדברים גם במסגרת היהודית: השקפות פוליטיות מייצגות דבר שהוא יותר מאשר "רק" השקפות פוליטיות. קיטוב בהשקפות פוליטיות מבטא תנודה בזהות היהודית ובתפיסה של מעמד היהודים בעולם.

באופן מסורתי, מאז חורבן הבית השני, יהודים תפסו את עצמם בתור מיעוט. במהלך תקופת הגלות הארוכה, ובכל ארץ שבה התיישבו, יהודים היו מיעוט וחשבו את עצמם למיעוט. דהיינו, הם כמעט תמיד היו מיעוט מספרי, אך מעבר לכך, הם היו מיעוט במונחים של תודעה. הם תמיד ידעו כי לא הם קובעים את הכללים, כי הם תלויים בנכונותו של הרוב לקבל את קיומם, וכי תמיד מרחפת עליהם סכנת הרדיפה. עובדה זו של קיום כמיעוט לא השתנתה בעידון המודרני ועם הופעתן של הדמוקרטיות המודרניות, אך משמעותה השתנתה. היא חייבה אותם להיאבק למען הזכויות האנושיות והאזרחיות שהבטיחה הדמוקרטיה, ולרכוש אותן. זכויות האלה, ורק הן, הגנו עליהם מפני רדיפה ואפליה. לכן הם נטו לכונן בריתות עם מיעוטים אחרים ועם קבוצות מקופחות אחרות.

משום כך, הליברליזם של הרוב הלא-אורתודוקסי של האוכלוסייה היהודית בארצות הברית מושרש מאוד בניסיון ההיסטורי היהודי, כלומר במאות שנים של קיום כמיעוט. מבחינה זו, ערכים ליברליים הם באמת "ערכים יהודיים". הם משקפים את המעמד היהודי בעולם כמיעוט.

גם האורתודוקסים לקחו חלק במגמה זו. בפולין, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, התמידה המפלגה החרדית "אגודת ישראל" להיאבק למען השגת זכויות של מיעוט, מוכרות על ידי הדין הבינלאומי, ואפילו הצטרפה (יחד עם גרמנים, אוקראינים ויהודים לא אורתודוקסים) לגוש המיעוטים הלאומיים שהתמודד בבחירות לפרלמנט הפולני בשנת 1922. עד למאה הנוכחית, שכונות של יהודים אורתודוקסים בארה"ב הצביעו בעד המפלגה הדמוקרטית, כמו שכונות יהודיות אחרות.

אני טוען כי המגמה שהחלה לא מכבר, מצד האורתודוקסים, לאמץ זהות של רפובליקנים ימניים, מייצגת לא רק תזוזה בהשתייכות הפוליטית, אלא גם שינוי במהותה של הזהות היהודית. היהודים האורתודוקסים רואים את מקומם בעולם לא כחלק מקואליציה רחבה של מיעוטים שיש להגן על זכויותיהם (לרבות, לעיתים, הביטחון הפיסי), אלא כחלק מקואליציה של קבוצות מסורתיות ושמרניות המייצגות, לדעתן, את הסדר הנתון והלגיטימי של החברה, ובמקרים רבים – את רוב האוכלוסייה, או את הזרם המרכזי באוכלוסייה.

האורתודוקסים באמריקה הזדהו עמוקות עם הממשלה הימנית-חרדית של נתניהו בישראל, שראתה את עצמה כמייצגת את "העם", ואימצה אג'נדה לאומנית, שמרנית ודתית. הם גם הצטרפו לאוכלוסייה הלבנה, המסורתית, הנוצרית של אמריקה, שלאורך ההיסטוריה היוותה את רוב האוכלוסייה של ארצות הברית, ואשר עדיין רואה עצמה כרוב הלגיטימי ו"הזרם המרכזי" של אמריקה (אפילו אם כיום הם קרובים לאבד את הרוב המספרי שלהם).

 

ראוי לשלוח מבט אל ביטוייה של מגמה זו. דוברים של קבוצות יהודיות אורתודוקסיות ושמרניות כגון דניס פראגר מצטרפים לעיתים תכופות לתנועות השמרניות הכלל-ארציות, בעיקר לקבוצות נוצריות שמרניות, כגון האוונגליסטים והקתולים השמרנים. הם מדברים עליהם כמי שחולקים ערכים "מסורתיים" של הזרם המרכזי, במיוחד ביחס למגדר ולמיניות, וביחס למורשת ה"יודאו-נוצרית" והזהות של אמריקה. דוברה החרדי של "אגודת ישראל" באמריקה, הרב אבי שפרן, אף מתייחס לאוונגליסטים ולקתולים כאל "אחיותינו ואחינו הנוצרים", ביטוי שאי-אפשר היה להעלותו על הדעת לפני דור או שניים. (זוכרים את טורקמדה והאינקוויזיציה הספרדית? יהודים היו אמורים לתעב אוונגליסטים וכמרים קתוליים ולפחד מפניהם.) הם שמחים להצטרף לאוונגליסטים בתמיכה בלתי-מסויגת בישראל ובמדיניותה.

ניתן לפרש את הברית הזאת במונחים אינסטרומנטליים, אולם דומה שהלהט הרגשי של לפחות חלק מתומכיו האורתודוקסים של טראמפ מפריך פרשנות כזו. דומה שההפגנות נגד הסֶּגֶר בברוקלין, יחד עם שריפת המסכות, הנפת הדגלים עם דיוקנו של טראמפ וחבישת כובעי המצחייה עם הסיסמה MAGA   (ר"ת של Make America Great Again, סיסמתו של טראמפ), מצביעים על הזדהות עם ליבת התמיכה בטראמפ. הזדהות כזו בלטה גם בשמונה האוטובוסים המלאים בתומכי טראמפ שיצאו ב-6 בינואר ממעוזי האורתודוכסים ב-בורו פארק, מונסי  ו-לייקווד כדי להשתתף בהפגנת התמיכה בטראמפ מול הבית הלבן (אך לא נטלו חלק בהסתערות על בניין הקפיטול). דומה שהתמיכה וההזדהות הללו נמשכות גם לאחר תבוסתו של טראמפ וכניסתו של ביידן לתפקיד הנשיא.

למרות שיהודים ליברלים רואים איום קיומי בכל ניסיון לסדוק את "החומה" שבין הדת והמדינה וברמיזה כי אמריקה היא מדינה נוצרית, האורתודוקסים הרבה פחות מודאגים מכך. הם רואים את עצמם כנמצאים "באותו צד". האורתודוקסים, כמו הנוצרים, נאחזים באלוהים ובנורמות החברתיות המסורתיות. הברית שכרתה ממשלת נתניהו עם המפלגה הרפובליקנית ותומכיה הלבנים הנוצרים חיזקה עוד יותר את האוריינטציה של "הזרם המרכזי" השמרני אצל האורתודוכסים ויצרה משולש של ברית ושל תמיכה הדדית – אמריקה הלבנה, הנוצרית הרפובליקנית – יהודי אמריקה האורתודוקסים – הממשלה הימנית והמפלגות החרדיות הימניות בישראל.

כתוצאה מכך, לפנינו שתי תבניות בסיסיות של זהות יהודית, שברמה מסוימת הן שוללות זו את זו, או לפחות קיימת מתיחות ביניהן: תבנית של יהודים כמיעוט, שלעיתים תכופות ביקש הגנה מפני הרוב, או מפני אוכלוסייה של הזרם המרכזי, שהיא שמרנית או מסורתית. לעומת זאת, תבנית שבה ליהודים יש אוריינטציה מסורתית או שמרנית, והם מצטרפים לרוב או לזרם המרכזי. כאשר ההבדל הינו כה עמוק, מובן מאליו שלשתי הקבוצות, שלכל אחת מהן זהות שונה, אין הרבה מן המשותף; למעשה, זהויותיהן סותרות זו את זו. חשיבותו של הקיטוב זה גדלה ככל שהאוכלוסייה האורתודוקסית גדלה גם במונחים מוחלטים וגם כאחוז של יהדות ארצות הברית וכך הופכת להיות שחקן משפיע.

מצב זה קשור לא רק לשאלות של אידיאולוגיה או של תודעה. עשויות להיות לו השלכות רציניות על המדיניות. לדוגמה, רצוי שהקהילה היהודית תתאחד כדי להתייצב ולהילחם כגוש אחד, מאוחד, נגד האנטישמיות. אולם כל אחד משני המגזרים נוטה לזהות איום שונה ומקור שונה של אנטישמיות – האורתודוקסים נוטים לזהות כאיום את השמאל ואת המוסלמים, בעוד שהלא-אורתודוקסים הליברלים נוטים לזהות כאיום בראש ובראשונה את הדוגלים בעליונות לבנה. שוֹנוּת  כזו עלולה לסכל באופן חמור את המאבק נגד אנטישמיות.

פעם נוספת הוכיחה האורתודוקסיה כי היא גורם דינמי, ואפילו מפתיע, בחיים היהודיים המודרניים. זיקתה החדשה לקבוצות שמרניות וקבוצות מסורתיות של "הזרם המרכזי" – ובהן אפילו קבוצות נוצריות שהיו עוינות בעבר – שינתה את הדינמיקה החברתית, הפוליטית והתרבותית של החיים היהודיים, באמריקה ובישראל גם יחד.