מאמרי דעה

סוף הרבנות הראשית?

המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ"

לפני כתשעים שנה הקים הרב קוק את הרבנות הראשית. עם הקמת מערך הגיור האורתודוכסי הפרטי היא מתה. או לפחות נתקע עוד מסמר גדול ומשמעותי בארונה.

באחרונה גיירו רבנים מרכזיים ומקובלים מבין רבני הציונות הדתית שישה ילדים בבית דין פרטי. בכך נתנו לגיטימציה ורוח גבית משמעותית לזרם גובר והולך של פעילים ופעילויות שתכליתן מתן שירותי דת שלא דרך הרבנות הראשית.

לרבנות הראשית לישראל תפקידים של הנהגה דתית והלכתית ואחריות למתן שירותי דת או לקביעת המדיניות ההלכתית באשר למתן שירותי הדת. בנושאי גיור, נישואין וגרושין, כשרות, קבורה ועוד לרבנות הראשית, כמוסד, ולעתים מכוח חוק, המילה האחרונה.

בשני התפקידים, הרבנות נכשלה. במעשיה ובמדיניותה, היא הפכה את עצמה ללא רלבנטית וזרזה את הפרטת שירותי הדת.

כהנהגה דתית והלכתית אין אף ציבור במדינת ישראל ששומע לרבנים ולפסיקתם. את החילונים הרבנות לא מעניינת. את החרדים היא אף פעם לא עניינה. היו ויש להם הפוסקים ובמנהיגים שלהם. אנשי הציונות הדתית, שבעבר קידשו את הרבנות הראשית, נטשו אותה מאז השתלטו החרדים על עמדות המפתח בה.

גם במתן שירותי הדת הרבנות הראשית נכשלה. השירות הקלוקל, השחתת המידות ובעיקר הקו ההלכתי המחמיר וחוסר הנכונות לתת ביטוי לתפיסות הלכתיות שמתאימות יותר למציאות הישראלית הפכו את שירותי הדת למשהו שכולם מנסים להימנע ממנו.

היהודים בישראל, לא מאסו ביהדות. הם מאסו ברבנות הממוסדת, ברבניה ובשירותי הדת שהם נותנים או מסדירים.

התוצאה של הכישלון המתמשך של הרבנות היא מגמת ההפרטה של שירותי הדת. בכל התחומים, בהיקף משתנה, קמים לרבנות הראשית שירותים מתחרים לשירותי הדת שמספקת הרבנות, ונותנים לזקוקים להם או למבקשים אותם, את המענה הטוב והראוי. במצב הנוכחי זו מגמה ברוכה, שיכולה להחזיר את היהדות ליהודים.

בתחום הכשרות פועלים כבר שנים עשרות בד"צים חרדיים שעוקפים את הרבנות בסטנדרטים של הקפדה וחומרה. הם פועלים לרוב לצד משגיחיה של הרבנות. לאחרונה, קמו מספר ארגונים המספקים כשרות, בסטנדרט אורתודוכסי לחלוטין, אך מבלי להזדקק למשגיחיה של המועצה הדתית ולפיקוחו של הרב המקומי. בירושלים, ועכשיו גם בתל אביב, ניתן למבקשים זאת, לאכול אוכל כשר בסטנדרט אורתודוכסי, ללא תיווכה של הרבנות הראשית.

בתחום הנישואין, עם מתן מעמד שווה לידועים בציבור ויצירת אלטרנטיבות לרישום נישואין, הביקוש לנישואין באמצעות הרבנות הולך ויורד. גם מבין אלו המבקשים להינשא כדת משה וישראל, רבים מעדיפים לעשות זאת באופן פרטי וללא רישום ברבנות. ואפילו גירושין, שהיו מונופול של הרבנות הראשית, נערכים היום על ידי בתי דין פרטיים של רבנים, שמצוקת הנשים העגונות נוגעת לליבם ושמבינים שהפתרון לא יימצא בתוך כותלי בתי הדין.

ועכשיו הגיור. הקמת רשת בתי דין לגיור שמובלת על ידי רבנים מרכזיים בציונות הדתית, כאלו שנשאו בגאון את נס היחס הממלכתי לרבנות הראשית היא מפנה דרמטי. בתי דין אלו, שאמנם מגיירים כעת רק ילדים (קטנים), גיור שמבחינה הלכתית הוא מורכב יותר, קוראים תיגר על המונופול האחרון של הרבנות. משמעות הצעד, הכרה של אותם רבנים בחוסר היכולת של הרבנות לתת מענה, במסגרת ההלכה, לאתגר הגיור. אחריו, ברור לכולם, יבוא גם גיור של בוגרים, ולאחר מכן, הקמת מערכת נישואין שתאפשר לאותם מתגיירים, שהרבנות לא תכיר ביהדותם, להינשא.

הרבנות והסיעות החרדיות וכמה מחברי הבית היהודי מנהלים מלחמת מאסף נגד מגמה זו. מתוך אינטרסים פוליטיים, יותר מאשר מדאגה לאפיה היהודי של המדינה, הם מנסים, באמצעות אכיפה וחקיקה, לשנות את המגמה. אבל הניסיונות עקרים. הסוסים ברחו מהאורווה. גם אם החוק שמחייב פניה לרבנות יחקק באבן, אם הציבור לא יפנה אליה ולא יצרוך את שירותיה, היא לא תהיה רלבנטית.

המגמה של הפרטת שירותי הדת מבשרת לא רק את מותה של הרבנות. היא יוצרת של הפרדה דה-פאקטו של הדת מהמדינה. ככל שהרבנות ושירותי הדת הממוסדים-מדינתיים שהיא מספקת יהיו פחות רלבנטיים, ההפרדה בין דת למדינה תהיה משמעותית יותר. בסופו של דבר אם זה יהיה המצב בפועל, למחוקק לא תהיה ברירה, והוא יכיר בו גם באמצעות חקיקה.

בבית יהב, ליד הכניסה לירושלים, בקומה השניה, יושבים שני אנשים, הרבנים הראשיים לישראל, שעומדים בפני החלטה היסטורית. האם להשלים על התהליך ולהיות קברניה של הרבנות הראשית או מציליה. האם לוותר, או לנצל את נשימותיה האחרונות, ובמהלך היסטורי, שמשמעותו גם פניה כנגד הציבור החרדי ממנו הם באו, לחולל מהפכה שתחזיר אותה לחיים וללבם של היהודים בישראל. ימים יגידו.