המזרח התיכון

על מנת להרתיע את איראן, יש לתת לישראל את פצצת הענק לפיצוח הבונקרים

הדרך הטובה ביותר להבטיח שאיראן לא תשיג את היכולת לייצר נשק גרעיני היא שארצות הברית תחזק את בעלת בריתה

המשא ומתן מופסק עד שמימשל חדש, ניצי, ייכנס לתפקידו בטהרן, והסיכויים להחיות את העיסקה הגרעינית שנעשתה עם איראן בשנת 2015 אינם מזהירים. יתר על כן, יתכן שאפילו שיחות מוצלחות לא יעצרו את מנהיגי איראן בחתירתם להשיג נשק גרעיני. מימשל ביידן זקוק למצוא דרך טובה יותר להרתיע אותם.

עדיין אפשר, אולי אפילו יש סיכויים טובים, שהרצון להקלה בסנקציות יגרום לאיראנים לחזור אל אותה עיסקה, ששמה הרשמי הוא "תוכנית הפעולה המשולבת המקיפה" (Joint Comprehensive Plan of Action, ובראשי תיבות – JCPOA), אם הם יגיעו למסקנה שארצות הברית לא תעניק להם ויתורים מעבר למה שוויתרה עד כה. זה יחזיר לאחור כמה מהישגיה של איראן, כולל העשרת אורניום לרמה של 60% וייצור האורניום המתכתי, המשמש לחימוש ראשי נפץ גרעיניים.

אולם החזרה לסטטוס קוו הקודם גם תבליט את הליקויים המהותיים של העיסקה המקורית – ובעיקר סעיפי "השקיעה" ההולכים ומתקרבים במהירות. בשנת 2030, כאשר יפקע תוקפם של סעיפי המפתח בהסכם הגרעין, לא תהיינה עוד הגבלות על גודלה של התשתית הגרעינית האיראנית, על המספר או הסוגים של הצנטריפוגות שהיא תהיה רשאית להפעיל, ואפילו לא על כמות החומר הבקיע באיכות צבאית שיהיה מותר לה להחזיק או להפיק. ב-2023, רק שנתיים מהים, לא תהיינה הגבלות כלשהן על הטילים הבליסטיים של איראן, שהם אמצעים יעילים ביותר לשיגור נשק גרעיני אל מטרותיו.

העובדה שמימשל ביידן מקווה להשיג הסכם "ארוך יותר וחזק יותר" מקודמו משקפת את הכרתו כי ההסכם המקורי איננו מספיק. הצרה היא שהנשיא האיראני העומד להיכנס לתפקידו, אברהים ראיסי, הבהיר כי לאיראן אין שום עניין בהסכם מתוקן. בעבר, רק לעיתים רחוקות, אם בכלל, הצליחו תמריצים להביא לשינוי בהתנהגותה של איראן, וקטן מאוד הסיכוי שיימצאו תמריצים שישנו את גישתם של המנהיג העליון, האייתוללה עלי חמנהאי, או של הנשיא החדש.

גם אין להתייחס באמון לטענתה העקשנית של איראן כי איננה מתכוונת לפתח נשק גרעיני. אילו היה בכך ממש, המשטר האיראני היה יכול לבחור באלטרנטיבה הרבה פחות יקרה מאשר בניית יכולת העשרה מפותחת ונרחבת משל עצמו. הקמת תעשייה גרעינית אזרחית לייצור חשמל, המשתמשת בדלק שהופק מחוץ לאיראן, תמיד היתה אופציה – ואיראן תמיד דחתה אותה בעקביות. הראיות על כל שאיראן עמלה על תכנון ראשי נפץ גרעיניים, שהתגלו בארכיון הגרעיני שישראל הצליחה להוציא מטהרן, רק מחזקות ומאשרות את עניינה של איראן בתוכנית שמטרתה נשק גרעיני.

אם ארצות הברית לא תוכל לשכנע את איראן למתן את שאיפותיה אלה באמצעות גזרים, מה שנראה כבעל סיכוי קטן להתממש לנוכח חתירתה הנחושה של איראן להקמה של תשתית גרעינית גדולה, הרי מוטלת חובה עליה למצוא מקלות יותר אפקטיביים. ראשית כל, מימשל ביידן חייב להגדיר מחדש את יעדו המוצהר, ולהבהיר כי ארצות הברית נחושה למנוע מאיראן לא רק את השגתו של נשק גרעיני, אלא גם למנוע ממנה את היכולת לייצר פצצה במהירות. סביר מאוד להניח כי איראן מקווה להיות מדינת סף גרעיני בדומה ליפן, שאין לה נשק גרעיני, אך יש לה הכל האמצעים הנדרשים לצורך ייצור נשק כזה במהירות רבה. שלא כיפן, איראן מהווה איום על שכנותיה, ואסר להניח לה להגיע למצב שבו תוכל להציג בפני העולם "fait accomplit" – מעשה מוגמר – כלומר נשק גרעיני, בעיתוי שאותו היא תבחר.

לכן, על מימשל ביידן להדק את מדיניותו המוצהרת, על ידי הודעה כי איראן לא תורשה להפוך למדינת סף גרעינית. בתיאוריה, המשא ומתן יוכל לעכב תוצאה כזו. דרך אחת לעשות זאת היא להאריך את תוקף סעיפי "השקיעה" של הסכם הגרעין ל-10 עד 20 שנים נוספות. דרך טובה יותר תהיה להטיל הגבלות נוקשות על יכולות הייצור של איראן ועל המספרים והסוגים של הצנטריפוגות, כאשר תוקפן של הגבלות אלה אינו עתיד לפקוע בזמן כלשהו.

ואולם, אם ממשלתו של ראיסי תמשיך לדחות את שיחות ההמשך, אזי על ארה"ב להבהיר בצורה הרבה יותר ברורה את המחיר שאיראן תאולץ לשלם על חתירתה ליכולת סף גרעינית. לשם כך, על מימשל ביידן לשקול לספק לישראל את  פצצת פיצוח הבונקרים – GBU-57 Massive Ordnance Penetrator, פצצה "חכמה" במשקל של כ-13.5 טון, כפי שהמליצו כמה מחברי הקונגרס. בנשק כזה ניתן להשתמש לצורך השמדת פורדו, מפעל ההעשרה התת-קרקעי של איראן, וכן מתקנים גרעיניים מבוצרים אחרים.

מובן מאליו שהבית הלבן יצטרך להגיע להבנה ברורה ובלתי-מעורערת עם הישראלים לגבי הסיבות האפשריות לשימוש בנשק כזה. אולם הנכונות לספק לישראל נשק כה מפחיד, יחד עם החכרת מפציץ B-2 לצורך שיגורה של הפצצה למטרתה ישלחו מסר רב-עוצמה. האיראנים עשויים לפקפק בכך שארה"ב תממש את איומיה; אך הם לא יפקפקו לרגע בכך שישראל תממש את איומיה היא.

למעשה, אספקת פצצת ה-GBU-57 לישראל עשויה להוות את התמריץ היעיל ביותר לכך שאיראן תיכנס למשא ומתן על הסכם "ארוך יותר וחזק יותר". רק אז עשוי המשטר האיראני להבין כי ארצות הברית רצינית לגבי מניעה מאיראן להפוך למדינת סף – וכי איראן מסכנת את כל התשתית הגרעינית שלה, אם לא יושג הסכם המגביל אותה. בנסיבות כאלה, למנהיגי איראן יהיה תמריץ לקבל עכשיו משהו תמורת הסכמה לתוצאה שארצות הברית וישראל עלולות לכפות עליה.

 

דניס רוס שימש בעבר כראש תחום התכנון המדיני במחלקת המדינה של ארצות הברית; כיום הוא מכהן כיו"ר משותף של המכון למדיניות העם היהודי