ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2022

מיהו יהודי בהגות הישראלית – ספרות, טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון, אומנות

שאלת מיהו יהודי איננה רק שאלה של זיהוי (מי אני) אלא גם שאלה של זהות (מה אני). לצידה מתקיימת עבור קרוב למחצית מיהודי העולם גם שאלת זהות נוספת: מיהו ישראלי. על שתי השאלות הללו יש ויכוח, ובעיקר על יחסי הגומלין ביניהן, והתשובות להן מפלגות את החברה היהודית בישראל (ובמידה פחותה מהדהדות גם מחלוקות עם החברה הלא יהודית בישראל). ניתן לומר שאלה שאלות תשתית, על החזונות שמזינים את מלחמת התרבות המקומית. בחרנו לגעת בהן, ובאופן שהן באות לידי ביטוי בספרות ובהגות העכשווית, במרכז פרק התרבות של ההערכה השנתית.

לבחירה לעסוק בנושא זה יש סיבה אקטואלית. השנה הלך לעולמו אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית, הסופר וההוגה א"ב יהושע. לוז טענתו של יהושע בהקשר לסוגיה שאנו עוסקים בה היה: ״הזהות הישראלית היא הזהות היהודית השלמה״.1 יהושע היה הסופר הישראלי שהקדיש זמן יותר מאחרים לליבון הסוגיות הנוגעות לעיצוב הזהות הישראלית המקומית והשלכותיה על הזהות היהודית הגלובלית. עם מותו, אבד קול משמעותי בשיחה הישראלית בנושא זה, גם אם יהושע עצמו הבין זה מכבר שקולו הוא קול המיעוט ולא קולו של הרוב המתהווה בישראל.

בעצבו את תפיסתו ביחס ליחס בין המסורת היהודית של העבר לבין המציאות הישראלית של ההווה, יהושע נתלה לעיתים בעץ גבוה, ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן גוריון שמדבריו ציטט: ״אין יהודי בגולה, אפילו יהודי כמוך, החי כולו על היהדות וביהדות מסוגל להיות יהודי שלם, ואין שום ציבור בגולה מסוגל לחיות חיים יהודיים שלמים, רק במדינת ישראל ייתכנו חיים יהודיים שלמים. רק פה תצמח תרבות יהודית ראויה לשם זה״, כתב בן גוריון. כאשר אמרתי דברים דומים בארה״ב, כתב יהושע, ״דברי עוררו תגובה סוערת״. הוא לא התפלא על התגובה הסוערת בצפון אמריקה, אבל מצא את התגובה בישראל מפליאה ומטרידה. ״משהו מהותי השתבש באחרונה בהבנת השינוי המהותי שהתחולל בזהות היהודית עם הקמתה של מדינת ישראל״, כתב יהושע. את האחראים לשיבוש מצא בעיקר קרב ״הדתיים לסוגיהם ולכיתותיהם״.

יהושע ביקש למעשה לטעון שהקמתה של מדינת ישראל שינתה מהיסוד את מצבו של העם היהודי, ועל כן צריכה להוביל לשידוד מערכות רעיוני שעיקרו נטישה של מרכיבי יהדות שעוצבו לצורך שרידות בגולה. בראיון קרוב לסוף חייו הסביר ש״מה שנשאר מ'יהודי' זה הדבר החלקי. זה האדם שחי מחוץ לישראל והזהות הלאומית שלו חלקית ביותר. רוב הדברים בחייו נמצאים בשליטה של גויים. הוא נמצא בארץ גויית, בנוף גויי, והוא חי במובלעת דתית או חצי-דתית. אני רוצה לשנות את סדר העדיפות: ראשית כל מולדת. ראשית כל טריטוריה. ראשית כל הארץ. אני רוצה להעביר את הזהות למישור הלאומי בלבד. לא במקרה יהודים לא מסתפקים בחלקיות הזאת, ומתבוללים לתוך ההוויה הגויית״.2

כמו ברבים מקודמיהם, גם בשני הספרים האחרונים שיהושע כתב ופרסם, האחרון שבהם ממש סמוך למותו, כיכבו יהודים שאינם ישראלים. יהושע אמר לא פעם שעניינו העיקרי בכתיבה אינו הסיפור אלא המסר הרעיוני שהוא נושא (״עניין טכני שנועד להוביל רעיון״, כפי שניסח זאת בני ציפר3 ). כבר בראשית דרכו הסביר שהוא ״מוכרח לחפש תמיד את הצד האינטלקטואלי, סמלי. לנסות לראות את המציאות כמייצגת רעיון כללי… זה בעצם הז'אנר העמוק שלי״.4

״הבת היחידה״ (2021) הוא ספר קצר שבמרכזו הקושי של יהודי בגלות להחזיק בתרבותו במרחב הנוצרי. הספר מגולל כמה שבועות בחייה של רקֶלֶה לוצאטו האיטלקייה יהודייה, שחיה עם משפחתה האמידה בעיר קטנה ליד ונציה. היא נכדתם של סב קתולי ושל סב יהודי, ששרד את מלחמת העולם השנייה תחת זהות מדומה של כומר בכנסייה כפרית. רקלה לומדת תפילות ועברית לקראת הבת-מצווה המתקרבת, אך בה בעת מוצע לה לככב בהצגת בית הספר של החגים הנוצריים כמריה, אם האלוהים – הצגה שאביה אוסר עליה להשתתף בה.

חוקר הספרות דן מירון הציע שזהו רומן שבמרכזו זהות מבולבלת, מעורבבת, שמכוון לליבת גישתו של יהושע, שעל פיה האופציה הציונית היא הפתרון לזהות החצויה של יהודי הגולה. מירון פענח את היצירה ככזו שבשורשה חקירה מעמיקה של האופציה הדתית בהשוואה לאפשרויות אחרות, חלקיות או מלאות. זה לטעמו מה שמריץ את רקלה לחקירה של מגוון המנות שמוגשות לה. היא נערה יהודייה צעירה, בת לאם גיורת, שהמרחב הנוצרי מציף אותה (גם בספר האחרון של יהושע, ״המקדש השלישי״, מופיעה דמות של גיורת, יהודית-פריסאית, ויש עוד קשרים רבים בין שתי היצירות הללו). בזהותה מתנגשת תפילת ״עלינו לשבח״ השבטית, המעמתת אותה עם דתם של סביה הנוצרים (״שלא עשנו כגויי הארצות״), עם פרק י״ג בתהילים המוצע לה כתחליף אישי, של תפילה אינטימית (״יגל ליבי בישועתך״) שאין בה התרסה כלפי אחרים.

עמדותיו של יהושע בשאלת הזהות היהודית בעידן הישראלי אתגרו הן יהודים בתפוצות, שזיהו בהן שלילה של האפשרות ליהודיות משמעותית מחוץ לישראל, והן יהודים בישראל, שזיהו בהן ניסיון להפשיט את הזהות היהודית מהמרכיבים שצברה בשנות הגלות הארוכות, ובעיקר מהרכיב הדתי-אמוני-הלכתי שלה. אם הזהות היהודית מתבטאת במישור הלאומי בלבד, כפי שהטיף יהושע בכתביו ובראיונותיו, אזי כל מי שיהודיותו ולאומיותו נפרדות, או שיהודיותו עיקרה הדת היהודית, הוא בעיניו יהודי פגום. יהושע כרך יחדיו את הקבוצות המדגישות לטעמו את הרכיב הדתי של היהדות, ובכך מקעקעות לטעמו את המהפכה הציונית: יהודי התפוצות, יהודים דתיים, פוסט ציונים וערבים. מול אלה ביקש להציב אלטרנטיבה של ישראליות, אך עם השנים חש שאין קונים לסחורה שביקש לשווק. ישראל, כפי שהבין אותה, נעשית יהודית יותר וישראלית פחות.

האם זה אכן המצב? ואם כן, ממה הוא נובע? מול הרומן האחרון של יהושע, בן הדור הספרותי הקודם, מעניין להציב את הרומן השלישי של אסף ענברי, "הספר האדום", מדור הסופרים הצעיר יותר (ענברי בשנות החמישים לחייו), שיצא השנה, ומתאר את קורותיהם של שלושה מראשי השמאל הציוני של ימי טרום וראשית המדינה: מאיר יערי, משה סנה ויצחק טבנקין. גיבורי הספר הם אידיאליסטים אך לעיתים קטנוניים, מגשימים, אך גם מתחשבנים. הם מייצגים ישראלי חדש, קיבוצניקי, סוציאליסטי או קומוניסטי, אך ניכר בהם היטב רישומה של היהדות המזרח אירופית, יהדות העיירה החסידית. הם הדור הישראלי שהתנתק אך לא היה מנותק מהשורש היהודי. בהתנהלותם של אדמו״רי השמאל יש לא מעט מהתנהלותם המקבילה של אדמו״רים שנותרו באדיקותם הדתית. חצר המקורבים, הפירורים המושלכים לקהל, החסידים הצמאים לפרשנות מיתית של אירועי ההווה.5

ענברי עצמו הוא מהפרשנים החריפים של דור סופרי המדינה, ובהם יהושע. במאמר רעיוני שכתב לפני כעשור ציטט בביקורתיות מדבריו של יהושע: "אם הייתי מתבקש לתת כותרת של משפט אחד לתעודת-הזהות של דור-המדינה לפי תפיסתי, הייתי אומר כך: משמעות הישראליות כיהודיות שלמה… הישראליות כזהות… היא היהודיות השלמה". ענברי סבור שזו תפיסה המבטאת את ה״אדנוּת״, את ״שביעות-הרצון העצמית״ של דור-המדינה ״הקרתן״.6 ביקורתו משתרעת מעבר ליהושע ומגיעה עד לבן גוריון עצמו. ענברי סבור שהפוסט ציונים צודקים בטענתם ש״בן-גוריון אכן נכשל בבניין האומה״. אך להבנתו של ענברי, ״הוא נכשל לא מכיוון שהוא ניסה לבנות אומה, אלא משום שהוא ניסה לבנות אומה מלאכותית. אין אומה ׳ישראלית׳. יש אומה יהודית. האומה היהודית, היא שהצריכה כור היתוך, אך בן-גוריון, שלא הבין זאת, התיימר ליצור תחליף. מרוב שנאתו ליהדות הגלותית, הוא לא תפס שיש הבדל בין כור היתוך לא-גלותי לכור היתוך לא-יהודי, וזו היתה טעות חייו. היה עליו לתפוס שתכלית הציונות, מעבר לתכלית ההרצליאנית הבסיסית, היא לעצב כאן זהות יהודית לא-גלותית. היה עליו לתפוס שמדינת היהודים היא מדינת היהודים, לא מדינת ה׳עברים׳.״

עמדתו של ענברי היא ש״כור ההיתוך היהודי מצריך, באופן כללי, מהלך חילוני של התערות ביהדות ומהלך מקביל, דתי, של חידוש ההלכה״. עמדה זו מהדהדת עמדה דומה, שזכתה לפרסום רב, של הוגה ישראלי אחר בן אותו דור, הד״ר מיכה גודמן. בעיקר בספרו ״חזרה בלי תשובה״,7 אך גם במאמרי המשך שכתב אחריו, גודמן שלל את מה שכינה ״הפיתוי לצמצם תופעה מורכבת לעיקרון אחד ויחיד״. היהדות, כתב גודמן השנה, ״היא תופעה היסטורית חריגה שאינה ניתנת לצמצום להגדרה אחת או ליסוד אחד״.8 בעוד שיהושע סבר שעם סופה של הגלות הכפויה בא גם סופה של היהדות שעוצבה בגלות, ואת מקומה תפסה ישראליות – גודמן הציע להשלים עם מצב של אפשרויות יהודיות מגוונות. ״האם היהדות היא דת, לאום או תרבות? תשובה לשאלה הזאת לא תעזור לענות על השאלה ׳מיהו יהודי׳, ועם זאת, היא מאוד תסייע לנו לענות על השאלה ׳מיהו יהודי טוב׳. זאת משום שיהודי טוב, כלומר יהודי השואף למצוינות יהודית, מממש את תופעת היהדות בצורה הטובה ביותר.

לכן, אם היהדות היא דת, יהודי טוב הוא יהודי שמאמין בא־לוהי ישראל ומבקש לציית לו ולהתקרב אליו; אם היהדות היא לאום, יהודי טוב הוא פטריוט שמתמסר לעם ישראל וחווה סולידריות עם כל יהודי; אם היהדות היא תרבות, ואם אכן התרבות שנוצרת היום בישראל היא קומה חדשה של יהדות, יהודי טוב הוא ישראלי יצירתי שנוטל חלק בבניית תרבות יהודית־ישראלית עשירה ותוססת״.

בניית תרבות כזאת, היא ״פרוייקט רעיוני אידיאולוגי״ שכבר נמצא בעיצומו, כפי שכתב מיכאל מנקין.9 הוא מצא בו פנים רבות לחיוב, אך מצא בו גם פגם מהותי (לטעמו). ״לפנייתה של היהדות הישראלית הליברלית לקידום יהדות לאומית-מדינתית יש מחיר כבד מבחינה דמוקרטית: זוהי יהדות שעסוקה בעיצוב הסיפור של המדינה, ולא רק של קהילות בתוכה.

כלומר, היא איננה מקדמת פרויקט פנים-יהודי אלא כלל-מדינתי, כלל-אזרחי, אך בתוך כך מתנהלת עדיין כאילו הייתה פרויקט פנים-יהודי. החברה הערבית-פלסטינית בישראל מודרת אפוא לגמרי מדיון מהותי זה על צביונה של המדינה״. זו עמדה הדומה במידת מה לעמדתו של יהושע, ולעמדות דומות שביטאו כבר לפני כמה עשרות שנים אנשי רוח ישראלים אחרים, שביקשו לעשות הפרדה בין הדת היהודית לבין לאום ישראלי, כדוגמת יוסף אגסי (אגסי הסביר, בין השאר, כי רק מהלך כזה ״יאפשר יחסי אמת עם יהודים שאינם ישראלים ועם ישראלים שאינם יהודים״).10

כמובן, אין תשובה אחת על השאלה האם אתגר היחסים שיהודיות המדינה מייצרת מול המיעוט הלא יהודי ומול יהודים שאינם ישראלים הוא אתגר המייצר פגם מהותי או כזה שניתן להתגבר עליו. אך נתונים על עמדות הציבור הישראלי היהודי והלא יהודי, בין השאר כאלה שלוקטו על ידי המכון למדיניות העם היהודי, מלמדים כי בציבור היהודי בישראל אכן ישנו קושי לקיים אבחנה ברורה בין שאלת השותפות הזהותית של היהודים לבין שאלת השותפות האזרחית של כלל הישראלים. כך, לדוגמה, רבים מהיהודים בישראל משיבים בחיוב על השאלה האם כדי להיות ״ישראלי אמיתי צריך להיות יהודי״.11

הרושם העולה מנתוני כלל המחקרים בנושאים אלה בשנים האחרונות הוא שישנו רוב יהודי-ישראלי שאינו חפץ להמיר זהות יהודית בזהות ישראלית, לא בנוסח של אגסי ולא בנוסח של יהושע, שלא כאן המקום להיכנס להבדלים ביניהם (וישנם הבדלים). עם זאת, יש לנקוט מידה של זהירות ביחס לנתונים אלה, המושפעים במידה ניכרת מנוסח השאלה ואפשרויות הבחירה בתשובה. במחקר שערך המכון למדיניות העם היהודי השנה נמצא כי ישראלים נוטים לעיתים לתשובות המהדהדות את עמדתו של יהושע. לדוגמה, כארבעה מכל עשרה יהודים בישראל מסכימים לטענה, ששירות בצה״ל יש בו בכדי לבטא הצטרפות לעם היהודי. בקרב החילונים, רוב של שני שלישים סבורים כך (64%), ובקרב הקבוצות היותר מסורתיות ההסכמה יורדת (מסורתי לא כל כך דתי, 36%, מסורתי דתי, 18% וכן הלאה). זו עמדה שיש בה כדי להעיד על אפשרות של ישראליזציה של היהודיות.

עם זאת, אין להקיש מעמדה כזאת על נכונות משמעותית של יהודים בישראל לטשטש או לבטל את יהודיות המדינה. נתוני סקר הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי בשנת 2021 העידו כי רוב היהודים בישראל סבורים שישראל ראויה לתואר ״מדינה יהודית״.12 כאשר נבחנת שאלת ההמשך, עד כמה יהודית הם רוצים שהמדינה תהיה, כארבעים אחוזים מהם סבורים שישראל צריכה להישאר ״יהודית בערך כמו שהיא היום״ – בעוד שהרוב מבקשים שישראל תהיה ״יותר יהודית״ (37%) או ״פחות יהודית״ (23%). כך או כך, רק מיעוט זעיר (1%) מעדיף שישראל תחדל מלהיות מדינה יהודית. ולנתון זה יש כמובן חשיבות גדולה, משום שהוא מאפשר לזהות רצון כללי משותף (מדינה יהודית) גם בהינתן מחלוקת חריפה על מידת היהודיות הרצויה למדינה ועל אופייה של יהודיות זו.

הערות

1. מיהו ישראלי, א.ב יהושע, הארץ 2013

2. ישראל היום, 2021, https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/6619684

3. הארץ, 2022 https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2022-06-14/ty-article-magazine/.premium/00000181-61cb-da8f-a5e3-f7db8e240000

4. לכתוב פרוזה', שיחה עם מנחם פרי וניסים קלדרון; כונס בספרו הקיר וההר (1989).

5. ראו: אניטה שפירא מי מנצח, הספרות או ההיסטוריה? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל 2022. https://kipshu.com/shapira-three-books/

6. דור הקריסה, אסף ענברי http://inbari.co.il/krisa1.htm

7. חזרה בלי תשובה, על חילוניות אחרת ועל דתיות אחרת, מיכה גודמן, 2019, דביר.

8. להשתייך ולהאמין, מיכה גודמן, מקור ראשון, מאי 2022

9. שתי תפיסות של יהדות ישראלית, מיכאל מנקין, הזמן הזה, מכון ואן ליר. https://hazmanhazeh.org.il/israeli-judaism/

10. בין דת ולאום, לקראת זהות יהודית ישראלית, יוסף אגסי, מהדורה מחודשת 2019.

11. זו תופעה שאיננה יחודית לישראל: ראו: מיהו יהודי? נסו ״מיהו הינדי״ ותגלו כמה קווי דמיון, שמואל רוזנר, המדד, יולי 2021. https://did.li/FhDlC

12. ההיגד שהוצג לנשאלים הלא יהודים בסקר היה: ״מדינה דמוקרטית חייבת להיות ׳מדינת כל אזרחיה׳, כלומר, מדינה שאין בה דגש על אפיון לאומי או דתי של קבוצה מסוימת״. שיעור המסכימים בקרב הלא יהודים עם היגד זה גבוה מאוד, 91%, ללא הבדלים משמעותיים בין קבוצות אוכלוסייה, גיל, דתיות או דת. כמובן, על השאלה כיצד מבינים המשיבים את המושג ״מדינת כל אזרחיה״ אפשר להעלות השערות רבות ושונות. מושג זה, הרווח בשיח הציבורי בישראל בעיקר מאז שנות התשעים של המאה העשרים, פשט ולבש פירושים שונים.

הקודם