ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2022

מנהיגות חרדית משתנה?

בשושן פורים תשפ”ב (18 מארס 2022) הלך לעולמו הרב חיים קנייבסקי, מנהיג הפלג ה”ליטאי” של היהדות החרדית. בן 94 היה במותו. הרב קנייבסקי ייצג את שיאה של מסורת ארוכת שנים, של העמדת הנהגה כריזמטית בראש הקהילה החרדית. הרב קנייבסקי לא החזיק בשום תפקיד מנהיגותי מוסדי או רשמי, למעט השתתפות מעת לעת, בשנותיו האחרונות, במועצת גדולי התורה של מפלגת “דגל התורה” (המייצגת הפוליטית של החרדיות הליטאית). חרף בקיאותו בתורה, רוב מי שביקשו להיפגש איתו, לאחר שנעשה למנהיגה היחיד של היהדות הליטאית (2017), לא באו לשמוע תובנות למדניות. רובם ביקשו ממנו “ברכה” ו/או הנחיה הנוגעת לחייהם האישיים.

התפתחותה של אוריינטציה כריזמטית זו עשויה להיחשב כמפתיעה, לנוכח העובדה שהערך המרכזי של החיים החרדיים בנוסח ה”ליטאי” הוא הלימוד השיטתי של תלמוד ושל הלכה. עם זאת, יש לזכור כי שורשיה של החברה החרדית הליטאית במנהיגותו של רבי אליהו הגאון מווילנה (1720-1797), שגם הוא לא החזיק בשום תפקיד רשמי, וגם הוא נעשה למנהיג בזכות הכריזמה שנקשרה בדמותו. במהלך השנים, ובמיוחד לאחר ייסודה של “אגודת ישראל” בשנת 1911, אף שלכריזמה האישית נותרה חשיבות, רוב המנהיגים הליטאים החזיקו גם בתפקידים רשמיים, או כראשי ישיבות או כרבניים קהילתיים ודיינים רבניים. לעומת אלה, הרב קנייבסקי נותר תלמיד “כולל” כמעט לאורך כל חייו, על אף שהיו לו קשרים משפחתיים שיכלו להוביל אותו לקבלת תפקיד רשמי ללא קושי גדול (הוא היה בנו של ה”סטייפלר”,רבי יעקב קנייבסקי, אחד ממלומדי התלמוד החשובים ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה).

המנהיגות הכריזמטית של קנייבסקי נתמכה בסגל או “חצר” משפחתית יעילה, שניתבה את הרב למסלול של השפעה פוליטית. ככל שניתן לשפוט, סגל זה ממשיך לתפקד גם לאחר פטירתו של קנייבסקי, ושעדיין יש השפעה לילדיו ואף לנכדיו בחברה החרדית. ייתכן כי אחת הסיבות להשפעה הנמשכת היא העובדה ששום דמות מנהיגותית אחרת לא התייצבה להחליף את קנייבסקי. המועמד הסביר ביותר לעמדה כזאת הוא הרב גרשון אדלשטיין, בן 97. אדלשטיין מחזיק בתפקיד רשמי חשוב כראש ישיבת פוניבז’, אך אין לו את הכריזמה האישית שיוחסה לקנייבסקי.

למעשה, יתכן שקנייבסקי, היה נציגה האחרון של הנהגה ליטאית כריזמטית מהסוג שלו, שקשורה בטבורה לכוח פוליטי. המושג של דעת תורה (תובנה ייחודית, המתבססת על ידע תורני), פותח על ידי “אגודת ישראל” בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כדי שתהיה למנהיגיה יכולת וסמכות לפסוק בענייני “העולם הזה”, כמו פוליטיקה וכלכלה. שלא כמו בפסיקות הלכה פורמליות, דעת תורה איננה דורשת כתיבת “תשובה” פורמלית, המסתמכת על ראיות ונימוקים. באופן טבעי, אפשרות כזאת הרחיבה עד מאוד את ההיבט של סמכות ומנהיגות אישית של הרבנים המובילים בציבור החרדי.

הנהגה כריזמטית מאפשרת חיבור של ציבור גדול בתחושת השתייכות וזהות קולקטיבית חזקה. לדעתו של ההיסטוריון גרשון בקון, דעת תורה נוסדה כאמצעי הגנה, שמטרתו לצופף את השורות ולחזק את הגיוס הפוליטי של החרדים. הדגש על דעת תורה ועל מנהיגות כריזמטית החל בשנות החמישים עם מנהיגותו של ה”חזון איש” (רבי אברהם ישעיהו קרליץ, דודו של חיים קנייבסקי). אולם באותה עת השפעתה נותרה מוגבלת בעיקר לקהילה החרדית הקטנה והצומחת. המנהיגות נעשתה חשובה יותר בכלל החברה הישראלית, בעקבות הפיכתה של “אגודת ישראל” לחברה חשובה בקואליציה הימנית השלטת, מאז שנת 1977. פעולות והתבטאויות של הרב אליעזר מנחם מן שך, שהיה המנהיג החשוב ביותר באותה תקופה, זכו לסיקור עיתונאי כלל-ארצי, ופוליטיקאים החלו לשחר לפתחו באופן קבוע.

אולם כאמור, יתכן שהזהות הפוליטית החרדית נמצאת בתהליך של שינוי, שמאפשר ויתור על מנהיגות כריזמטית מהסוג שסיפקו החזון איש או הרב קנייבסקי. בהדרגה, החרדים כבר אינם קבוצה קטנה, מובלעת דתית הערוכה לקרב על ערכיה, אלא רכיב קבוע ומרכזי של הימין הישראלי. דומה שראיה לתנודה זו היא תזוזתם של חלק מן המצביעים החרדים לתמיכה במפלגת “הציונות הדתית” שנמצאת בקוטב הרדיקלי של הימין הציוני-דתי. אם הצורך במנהיגות כריזמטית קשור לדימוי העצמי של החרדים כמובלעת הערוכה לקרב על תרבותה – ואם כיום החרדים רואים את עצמם כקבוצה פחות מאוימת, הנמנית על הגוש הפוליטי הדומיננטי בישראל – הרי שהצורך במנהיגות כזו מתפוגג.

דפוסי חזרה בתשובה

אורי זוהר היה הישראלי המפורסם ביותר ש”חזר בתשובה” ועבר מהקוטב החילוני ביותר אל לב היהדות החרדית. כבמאי קולנוע, שחקן וקומיקאי מרכזי וחשוב, החלטתו לאמץ את אורח החיים החרדי בסוף שנות ה-70’ של המאה הקודמת הייתה אירוע סנסציוני. למרות התמסרותו המלאה לאורח החיים החרדי, זוהר המשיך לקיים קשר עם דמויות מעולמו הקודם, עולם הבידור והתרבות. במיוחד שמר על קשר של ידידות קרובה עם שותפו בעבר, הזמר אריק איינשטיין. השניים אף הפכו לקרובי משפחה, כאשר שניים מבניו של זוהר התחתנו עם שתיים מבנותיו של איינשטיין.

זוהר (ואיינשטיין) ייצגו את השלב הבתר-הרואי של התרבות הישראלית – התקופה של שנות ה-60’ וה-70’ של המאה הקודמת, שבה, לאחר שנות הייסוד של המדינה, החלום הציוני נכנס לשגרת חיי היומיום בליבה של ישראל, תל אביב וסביבתה. בעוד שבשנות ה-50’, התיאטרון והקולנוע של ישראל התרכזו במאבקים ההרואיים ובהקרבה העצמית שהיו כרוכים בהקמת המדינה, בשנות ה-60’ החלו הספרות, התיאטרון והקולנוע לבחון היבטים אחרים של החברה.

לזוהר היה מקום בולט בתהליך זה, כמי שהביא לישראל את “הגל החדש” הצרפתי, שתחת השפעתו יצר קלאסיקות ישראליות כמו ״עיניים גדולות״ ו״מציצים״, שטיפלו בנושאים כמו בגידה בבני/בנות זוג ומין מזדמן.

בהקשר זה, יש לפרש את ה”חזרה בתשובה” של זוהר כאתגר: האם החלום הציוני יכול לספק משמעות ותחושה של מימוש עצמי גם במעבר לחיי שגרה? סרטיו של זוהר, במיוחד אלה שנוצרו בשנות ה-70’, מלמדים על תחושה של ריקנות הנמצאת בבסיסם.

בהקשר זה אפשר לפרש את הידידות הנמשכת של זוהר ואיינשטיין בהצגה בקליפת אגוז של שתי אופציות תרבות עיקריות של ישראל באותן שנים: מצד אחד, החיים בתל אביב, באוטופיה הציונית שהפכה לשגרה, ומצד שני, החיים בבני ברק, ב”תשליל” החרדי של הישראליוּת החילונית. במילים אחרות, גם זוהר החרדי, המקפיד על קלה כחמורה, וגם אריק איינשטיין, התגלמותה ותמציתה של הישראליוּת החילונית, חלקו מפת תרבות עקרונית דומה. העובדה שכל אחד מהם בחר באופציה אחרת על מפה זו היא פחות חשובה.

כל אחת משתי אופציות אלה הייתה טוטאלית בתביעתה. ה”אמת” שזוהר מצא בחרדיות דומה ל”אמת” הסוציאליסטית של סטאלין, שאותה ספג כנער בתנועת “השומר הצעיר”. המחוייבות הטוטאלית, ללא שאלות, ל”אמת” (מכל סוג שהוא), אופיינית לדור של זוהר (ואיינשטיין). אך היא פחות אופיינית לדור הנוכחי. גם שולי רנד, שחקן ובמאי קולנוע, חזר בתשובה והפך לחסיד ברסלב. אך דומה ש”חזרתו בתשובה”, המאוחרת יותר, כבר הרבה פחות חד-צדדית, ויש בה יותר ניואנסים. רנד יצר סרטים שיש בהם ביקורת על הממסד החרדי, צעד שזוהר לא יכול היה להעלות על דעתו.
ההבדל הזה בין החזרה בתשובה הטוטאלית של זוהר לבין החזרה בתשובה של רנד משקף שינוי מרכזי בתרבות הישראלית – המעבר מהקולקטיביזם של המחצית הראשונה של המאה ה-20 והעשורים הראשונים של המדינה לתרבות יותר אינדיבידואליסטית שהתחילה לאפיין את ישראל בשלהי המאה ה-20 ובמאה הנוכחית.

כחלק מהמגמה הכללית הזאת, דומה שחזרה בתשובה היום כבר אינה מסמלת הצטרפות לתנועת רבים סוחפת המציגה אמת ברורה וחד משמעית, אלא בחירה שנובעת מחיפוש אינדיבידואלי של הפרט המבקש לגבש לעצמו זהות ומשמעות. כך, אף על פי שהחוזרים בתשובה נכנסים למסגרת אורתודוכסית של שמירת מצוות, הם ממשיכים לבדוק את ההתאמה האישית של המסגרת החדשה, מה שמאפשר להם להזדהות עם חלקים מסוימים של ה”חבילה” של חזרה בתשובה ולהסתייג מחלקים אחרים. מבחינה זאת, פטירתם של זוהר ואיינשטיין מייצגת את החלפתו של פורמט תרבותי מרכזי שאפיין את ישראל.

הלוחית מהר עיבל

אחת המחלוקות המתמשכות בלימודי יהדות וארץ ישראל נוגעת ליחסים שבין הארכיאולוגיה המודרנית לבין התנ”ך. ארכיאולוגיה היא אחד מנושאי המחקר והלימוד הטעונים ביותר, אידיאולוגית ותרבותית, בישראל. הארכיאולוגיה של ישראל בימי קדם, גם בתקופה התנ”כית וגם בתקופת הבית השני, סיפקה למדינה היהודית הצעירה גם תחושת זהות וגם מקור ללגיטימציה. יצירות ספרותיות כמו התנ”ך וספריו של יוספוס פלאביוס היו מפת הדרכים לחיפוש אחר ממצאים ארכיאולוגיים ולהבנתם. בה בעת, ממצאים ארכיאולוגיים אפשרו להבין את התנ”ך וטקסטים יהודיים קאנוניים אחרים באופן מחודש ומחודד, ואישרו את אמתותם, מלאה או חלקית, של תיאורים וסיפורים תנ”כיים.
אולם ישנם ארכיאולוגים הטוענים כי ממצאים רבים (או היעדרם) אינם מאשרים את התיאורים התנ”כיים, אלא דווקא סותרים אותם.

המחקר הארכיאולוגי מלמד כי תיאורים תנ”כיים מרכזיים הם תיאורים “מיתיים”, שאינם משקפים את ההיסטוריה כפי שהיתה במציאות. חלק מהארכיאולוגים חשים אי-נוחות ביחס להקשר שנוצר בין מדע הארכיאולוגיה לבין התהליך החברתי-פסיכולוגי של בניית האומה. אלה טוענים כי הארכיאולוגיה, כדיסציפלינה מדעית, איננה אמורה לשרת מניעים מסוג אחר – פוליטיים או זהותיים.

שלב מרתק במחלוקת מתמשכת זו הוא הגילוי המדהים השנה של לוחית “הקללה”, העשויה עופרת, בהר עיבל שבשומרון. ספר דברים (פרקים י”א וכ”ז) מצווה על בני ישראל לקיים טקס שבו יבורכו מי שמקיימים את מצוותיו של האל, ויקוללו מי שאינם נוהגים כך. מקום הטקס המיועד על פי התורה הוא בעמק שבין הר גריזים לבין הר עיבל. מחצית מבני ישראל אמורים לעמוד מול הר גריזים ולהשמיע את הברכה, והמחצית השנייה לעמוד מול הר עיבל ולהשמיע את הקללה. על פי התנ”ך (יהושע פרק ח’) טקס זה אכן נערך על ידי יהושע בן-נון ובני ישראל לאחר שעברו את הירדן וכבשו בקרב את העיר העי. ספר יהושע מספר כי במהלך הטקס בנה יהושע מזבח על הר עיבל והקריב קורבנות.

העניין הארכיאולוגי בהר עיבל החל בשנות ה-80’ של המאה הקודמת, כאשר ארכיאולוג צעיר, אדם זרטל, חשף מבנה מרובע גדול, שלטענתו תאם את תיאוריו של מזבח בתנ”ך ובמשנה. זרטל תיארך את המזבח לסוף תקופת הברונזה, וטען כי זה המזבח שיהושע בנה. טענותיו של זרטל התקבלו בפקפוק על ידי ארכיאולוגים אחרים, משום שאין הרבה ראיות ארכיאולוגיות לנרטיב התנ”כי של כיבוש הארץ. חרף זאת, על הר עיבל נמשכו חפירות של צוותים אמריקניים (שמומנו והיו קשורים אידיאולוגית לאישים ולמוסדות נוצריים ואוונגליסטים) וצוותים ישראליים. בראשית 2022 מצאו צוותים אלה, שהשתמשו בטכנולוגיות חדישות לניפוי האדמה שמסביב לאתר “המזבח”, לוחית עופרת מקופלת, ובתוכה כתובת בעברית. הלוחית תוארכה לתקופת הברונזה המאוחרת (התקופה שבה, כך חושבים ההיסטוריונים והארכיאולוגים, חדרו בני ישראל לשטח ארץ ישראל). החוקרים, שהשתמשו בטכניקות סריקה משוכללות, טוענים כי הכתובת היא קללה. במילים אחרות, לוחית שעליה קללה נמצאה על ההר שהתנ”ך מתאר כהר הקללה.

המוסדות הנוצריים שתחת חסותם נערכו החפירות קיימו מסיבת עיתונאים ובה הציגו את הממצא, עוד לפני שממצאים אלה הוגשו והוצגו כמאמר מדעי פורמלי, הכפוף לביקורת מדעית של עמיתים-מומחים. הם הצהירו כי הממצא חוזר ומאשר את אמיתות הסיפור התנ”כי. חוקרי תנ”ך ישראלים קבעו כי הכתובת היא בצורת נוסחה (היא מתחילה ומסתיימת במילה “ארור”), התואמת את הניסוח התנ”כי. חוקרים אחרים טענו כי הקשר הנוצרי של רבים מן המעורבים בחפירות ובאבחון (אנליזה) מחשיד במידת מה את הממצאים, במיוחד משום שעדיין לא פורסמו כיאות בפרסום מדעי.

אם יאומתו הממצאים, גם אם אינם מתאימים במדוייק לטקסט התנ”כי, יהיה בכך ללא ספק אישור כלשהו לרוחו של התיאור התנ”כי. אולי אפשרות להצביע על דרך ביניים ביחס לשאלה של מערכת היחסים בין הארכיאולוגיה לבין התנ”ך – לא שעתוק מדויק, אולם דבר מה שיש בו כדי לחזק את הסבירות לנכונותו של התיאור התנ”כי.

התודעה היהודית

מאז שהחוקרים סטיבן כהן וארנולד אייזן פרסמו את הספר “היהודי שבפנים” (The Jew Within), חוקרים נעשו ערים לכך שיהודים אמריקנים בעלי זיקה לא חזקה ליהדות נוטים לעצב זהות יהודית באמצעים אישיים ופרטיים. בהתאם לכך, גדל מספרן של יצירות ספרותיות שיש בהן עיסוק ב”רוחניות יהודית” ככלי לפיתוח אישי ולמימוש עצמי. גם לא מעט מנייני תפילה ״אלטרנטיביים״ פועלים ברוח זו, והמגמה מתרחבת, אם כי בקנה מידה צנוע יותר, גם בקהילות של התחדשות יהודית בישראל.
ספרו של אריך נוימן “מקורות התודעה היהודית” נושא הבטחה להיות תוספת רבת משקל למגמה זו. אמנם נוימן כתב את ספרו בשנות ה-40’ וה-50’ של המאה הקודמת, אך הוא פורסם לראשונה באנגלית בשנת 2019, ובפברואר 2022 הופיע התרגום העברי. נוימן (1905-1960) היה תיאורטיקן בולט בתחום הפסיכואנליזה, ותלמיד וממשיך מוביל של קארל יונג.

למרות שגדל וחונך במשפחה יהודית-גרמנית מתבוללת, הושפע מתורתו החסידית של מרטין בובר. בהתבססו על קריאת סיפורים חסידיים, זיהה היבטים בולטים של פסיכולוגיית העומק של יונג במחשבה דתית יהודית, ובמיוחד בחסידות. נוימן זיהה בתורות חסידיות (במיוחד אלא של המגיד ממזריץ׳) את האינטגרציה של ה”צל-עצמי” היונגיאני עם האישיות הכוללת והאינטגרציה של הצדדים הנשיים והזכריים של האישיות (ה-animus וה-anima).

נוימן עבד על מקורות התודעה היהודית במהלך אותן שנים שבהן כתב את ספריו החשובים, ״המקורות וההיסטוריה של התודעה״ ו״האם הגדולה״. הוא מעולם לא פרסם את הספר, אולי משום שלא היתה לו גישה למקורות היהודיים והחסידיים המקוריים. נוימן חשב שהקשר בין החסידות לבין פסיכולוגיית העומק היונגיאנית יחולל התחדשות של היהדות בקרב קבוצות של יהודים מתבוללים, ואולי לא היה רחוק מן המציאות. “הפנייה פנימה” של היהדות כיום (שני דורות לאחר מותו) קשורה לתחייה של עניין ביהדות בקרב יהודים לא-אורתודוקסים, שזיקתם ליהדות אינה חזקה.

הקודם
הבא