ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2022

מדד החברה הישראלית: קיטוב ומוסר

ישראל נתונה מזה כמה שנים בסבבים כמעט בלתי פוסקים של מערכות בחירות, המשפיעות הן על יכולתן של ממשלות לבצע מדיניות ארוכת טווח, והן על השיח הציבורי. באופן פשוט, מערכות בחירות הן תקופה שבה להנהגה יש אינטרס לחדד פערים אידיאולוגיים, אמיתיים או מדומים, בקיטוב בין קבוצות, ובהצגת מציאות של ״אנחנו״ ו״הם״ המשרתת מטרות פוליטיות. נתון זה צריך להילקח בחשבון בבחינת נתונים חדשים שנאספו השנה המצביעים על מצב הזהות והחברה בישראל, שכמה מהם יוצגו בפרק זה.

השנה החולפת עברה בישראל ללא משברים דרמטיים מלבד הטלטלה במערכת הפוליטית. נושאים מרכזיים שהעסיקו את הציבור היו יוקר המחייה, בדגש על עלייה במחירי הדיור, יחסי יהודים וערבים, על רקע שותפות קואליציונית (עם מפלגת רע״מ) שהולידה מחלוקות ומשברים פוליטיים. כמו שאר העולם, גם ישראל עקבה השנה בדאגה אחרי התפתחויות גלובליות מערערות מציאות, ובראשן המלחמה באוקראינה. אירוע זה אילץ את הממשלה והציבור לדון בסוגיות של איזון בין האינטרס הישראלי לבין צרכים ואינטרסים, הן בהקשר להתרת הגירת פליטים לישראל והן בהקשר לעמדה המדינית מול רוסיה ואוקראינה בסוגיית המלחמה.

ישראל לא התקדמה הרבה בשנה זו לקראת התרת האתגרים העיקריים המונחים לפתחה, ובהם העימות עם איראן, הסכסוך הישראלי-פלשתיני, האתגר הכלכלי-תרבותי שמציבה הקהילה החרדית הצומחת, בעיות מורכבות של תשתית ובינוי, ועוד. היא לא התקדמה כלל בפתרון הבעיה היסודית המקשה על הרכבת שלטון יציב, שיסודה בפיצול לשני מחנות עיקריים שעל רקע של מחלוקות באידיאולוגיה, בסגנון ובשפה, וגם סוגיות פרסונליות, אינם מעוניינים לשבת בקואליציה משותפת.
בפרק זה נציג כמה תובנות שעלו השנה, בעיקר מתוך מחקרי המכון למדיניות העם היהודי, בהקשר לשלוש סוגיות:

1. הקיטוב הפוליטי

2. יחסי יהודים וערבים

3. שיקולי מוסר במדיניות חוץ ובטחון

הקיטוב הפוליטי

אחד מהממצאים של מדד הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי משמש אילוסטרציה מאלפת לקושי להרכיב קואליציה יציבה בישראל. קושי זה הוא שהביא להקמתה של ממשלת בנט-לפיד המכהנת כיום, שהרכבה ניבא מלכתחילה את סופה המהיר. הלחצים שנוצרו בגלל הישיבה המשותפת של יריבים אידיאולוגיים מובהקים בקואליציה אחת, הכריעו בסופו של דבר חברות וחברים בקואליציה, הן בקוטב ה״ימני״ של המנעד הקואליציוני, והן בקוטב ה״שמאלי״ שלו – בעיקר חברי כנסת ערבים.

הממצא המדובר מלמד על שתי קבוצות המיעוט העיקריות המיוצגות בכנסת, וכיצד כל אחת מהן איננה מקובלת על חלק אחר מאוכלוסיית המצביעים היהודית. ניתן לראות בגרף, כי חלק מהיהודים אינם רוצים להיות שותפים בקואליציה שיש בה ייצוג למיעוט החרדי הגדל, וחלק אחר מהיהודים אינם רוצים להיות שותפים בקואליציה שיש בה ייצוג למיעוט הערבי הגדול. בהינתן מציאות זו, ובשל העובדה שהמפלגות העיקריות של הרוב היהודי אינן מוכנות להשתתף יחדיו בקואליציה, ההרכב האפשרי היחיד של קואליציה הוא הרכב מחנאי מובהק, של מפלגות הימין עם המפלגות החרדיות או של מפלגות המרכז שמאל בתמיכת המפלגות הערביות (או חלקן). הרכב כזה מזמין לחצים כבדים מבפנים למימוש מדיניות שמעוררת מחלוקת חברתית, בגלל התלות הגדולה במפלגות המייצגות קבוצות מיעוט, וכן מונע מראש אפשרות לקואליציה רחבה שיש לה סיכוי לשרוד בלחצים הפוליטיים לתקופת זמן ממושכת.

יחסי ערבים ויהודים

השנה האחרונה סימנה אפשרות למפנה במעורבות של ערביי ישראל בזירה הפוליטית, בעקבות הצטרפות של מפלגת רע״מ לקואליציה. על אפשרות זו העיבה התנגדות עזה למהלך ההצטרפות הן מצד מפלגות הימין, שערערו על הלגיטימיות של ממשלה הנשענת על קולות של נציגי רע״מ, שלחלקם היסטוריה של התבטאויות ומעשים שאינם מקובלים על רוב הציבור הישראלי (בעיקר של הבעת אהדה למבצעי פעולות טרור) – והן מצד המפלגה העיקרית המייצגת את הציבור הערבי, הרשימה המשותפת, שראתה בכניסת רע״מ לממשלה מהלך שמבטא כניעה לסדר יום שבו נדחק לצד הסכסוך הישראלי-פלשתיני הלא פתור.

על רקע התנגדות זו לממשלה (מצד מתנגדיה), והתמיכה בה מצד מי שראו בה ״ממשלת הצלה״, לאחר ארבע מערכות בחירות ללא הכרעה ברורה, אין קושי להבין את הסיבות להעמקת הקיטוב בעמדותיהם של יהודים וערבים בהבנת המחנה האחר. כך, שיעור היהודים הסבורים כי רק ״מעט מאוד״ ערבים הם ״קיצונים פוליטית״ עלה מאוד, משום שבמרכז-שמאל הישראלי נרשמה נכונות גוברת להכלת העמדות הנפוצות במגזר הערבי, וקבלת האפשרות שהשיח הלעומתי בזירה הפוליטית איננו מייצג נכונה את תחושות המגזר הערבי. לעומת זאת, בקרב ערבים הצופים כיצד מתנגדי הממשלה פועלים לשלול ממנה לגיטימציה, עלתה מאוד הנטייה לצבוע חלק משמעותי מהציבור היהודי בגוונים של ״קיצוניות פוליטית״.

אילוסטרציה נוספת המעידה על אותה נטייה כללית ניתן לזהות בנתונים הנוגעים לאלימות במגזר הערבי. רמת האלימות בחברה הערבית בישראל גבוהה, ובשנה החולפת נעשה מאמץ ממשלתי ומשטרתי להתמודד עם אתגר זה ביתר נחישות לעומת העבר. בסקר הפלורליזם ביקשנו לבחון את הגורמים (לדעת המשיבים) לאלימות הנמשכת בחברה הערבית, המתבטאת בשיעור גבוה של מעשי רצח, שוד, גביית דמי חסות ועוד. הנשאלים התבקשו לדרג ארבע אפשרויות: שתיים מהן קובעות כי עיקר האחריות לתופעה זו נופלת על המוסדות הממלכתיים של המדינה (ממשלה ומשטרה) שלא מטפלים כראוי במגזר הערבי, הן בהיבט הכללי (הזנחה) והן בהיבט הקונקרטי (מאבק באלימות). שתי הסיבות האחרות שהוצעו למשיבים, יהודים וערבים, התמקדו במאפייני פנים של החברה הערבית, והטילו את האחריות על ״הציבור״ או, באופן כללי עוד יותר, על ״התרבות״ של החברה הערבית.

התשובה לשאלה זו מציגה באופן חריף את נקודות המבט השונות, עד כדי סתירה, של יהודים וערבים על המציאות החברתית ביחס לערבים אזרחי ישראל, וכן את הפרשנות השונה שנותנים לה היהודים עצמם, על פי השתייכות למחנה אידיאולוגי-פוליטי. בעוד שרוב מקרב היהודים (אמנם קטן, 51%) רואה את גורמי הפנים של החברה הערבית כגורמי המפתח לאלימות, רוב משמעותי מאוד מבין הערבים מטיל את האחריות על המדינה (קרוב לשמונים אחוז). בעוד שבקרב המשיבים הערבים האצבע המאשימה מופנית בשיעור גבוה לממשלה ולמשטרה, בקרב היהודים ישנה מחלוקת, כאשר החלוקה היא על פי סולם פוליטי. תומכי שמאל יהודים קובעים ברוב גדול מאוד (82%) כי הזנחת המדינה היא הגורם הראשון במעלה לאלימות במגזר הערבי. תומכי ימין לעומתם קובעים ברוב משמעותי (61%) כי הסיבה היא ״עניין תרבותי של המגזר הערבי״. בחלוקה לפי סיבות פנימיות וסיבות ממסדיות, השמאל ממוקד כמעט לגמרי בכשלי הממסד (92%), לעומת הימין שמטיל את האשמה על המגזר הערבי ותרבותו (77%) כגורם ראשון במעלה (בוחרי המרכז נחלקים בערך חצי-חצי).

שיקולי מוסר ביחסים בינלאומיים

המלחמה באוקראינה העמידה את ישראל מול שרשרת של דילמות מדיניות, כאשר נדרשה לתמרן בסוגיות הנוגעות ליחסיה עם מדינות אחרות, לאינטרסים ביטחוניים שהיא צריכה לשמור עליהם, לדימוי שלה כמדינה, לשאלות הנוגעות להגירה וקליטה, ועוד. סוגיות אלה הולידו הזדמנות לעסוק בשאלות של איזון בין שיקולים ״מוסריים״ לבין שיקולים ״מדיניים״ בהתנהלותה של ישראל, ולבחון את יחסו של הציבור לאיזון הראוי בסוגיות אלו. לקראת כנס המכון למדיניות העם היהודי בנושא, בתחילת יוני 2022, נערך סקר דעת קהל שבחן מה חושב הציבור היהודי בישראל על מספר שאלות הנוגעות למוסר ומדיניות, הן בהיבט עקרוני כללי, והן בהקשר לדילמות ספציפיות שהוצגו לו. מחקר זה העלה מספר ממצאים:

רוב גדול של יהודים בישראל סבור שישראל היא מדינה מוסרית וכי צה״ל הוא צבא מוסרי; רוב גדול מהיהודים בישראל סבור שיש לאזן במדיניות החוץ והביטחון בין האינטרסים לבין שיקולי מוסר. עם זאת, הנטייה הרווחת יותר היא לאיזון שיש בו תעדוף של אינטרסים על פני מוסר; ישנו קשר מובהק בין עמדה פוליטית (לכיוון ימין) לבין הערכת ישראל כמוסרית; ישנו קשר מובהק בין עמדה פוליטית (לכיוון שמאל) לבין העדפה למדיניות מוסרית; רוב סבורים שלקח השואה העיקרי הוא הצורך בנחישות בהגנה על חיי יהודים; מי שהעדפתם נגזרת מכך שישראל ״מדינה יהודית״ נוטים להעדיף אינטרסים על פני מוסר.

מכלל ממצאים אלה, נציג כאן את האחרון. הוא מלמד שתודעה יהודית בהקשר לזהותה של ישראל קשורה לנטייה להעדיף את האינטרסים על פני ״שיקולי מוסר״ בקרב יהודים בישראל. למעשה, הוא מלמד על כך שעבור יהודים בישראל השיקול החשוב ביותר (ובעיניהם מן הסתם גם השיקול ה״מוסרי״ העיקרי) הוא הגנה על בטחונם וחייהם של יהודים. ממצא זה עולה גם מהפרשנות המעשית שנותנים היהודים בישראל למושג ״לקחי השואה״. יותר נשאלים בחרו כלקח מרכזי מהשואה את ה״נחישות בהגנה על חיי יהודים״ (51%) מאשר את האפשרות של רגישות מיוחדת לאלימות נגד חפים מפשע (32%).

הערות

1. את כל ממצאי סקר הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי, ונתונים נוספים מתוכו, אפשר למצוא באתר המכון. https://jppi.org.il/en/article/pluralism2022/#.YyQ-O3ZBxPZ

2. הנתונים בתת פרק זה מתוך: האם להפעיל שיקולי מוסר במדיניות החוץ והבטחון? עמדות יהודי ישראל. ניתן למצוא את נתוני סקר המכון וכן ניתוח שלהם בכתובת: https://jppi.org.il/en/article/morals-interests/#.YyQ-QnZBxPY

הקודם
הבא