ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

משבר האקלים והשאלה היהודית

למרות כל המשותף ביניהם, החוויה היהודית של יהודי ישראל שונה במידה רבה מן החוויה היהודית של יהודי התפוצות. לא תמיד קיימת זהות בין תחומי העניין והאינטרסים של שתי הקבוצות, ויש ביניהן לא מעט מחלוקות, גם על ערכים וגם על דרכי פעולה. למי שדואג לעתיד העם היהודי, הבנה מעמיקה של המתחים הללו, וחיפוש אחר דרכים למיגורם, או לפחות להחלשתם, מהווה אתגר קריטי המחייב התייחסות.

ההוויה קובעת את התודעה

במלאכת פיענוח המתחים הנ"ל, ייתכן שהקביעה המרקסיסטית המפורסמת, "ההוויה קובעת את התודעה", יכולה לסייע. בכל הקשור לזהות יהודית, התודעה של יהודי ישראל, המהווים רוב במדינת לאום משלהם, שונה מהותית מתודעתם של יהודי התפוצות, החיים כמיעוט – לרוב בעל מעמד מועדף – במדינה שאינה יהודית. אמנם חלק נכבד מהצעירים היהודים בשתי הקבוצות מזדהים גם עם זהותם היהודית וגם עם ערכים ליברליים, אולם ערכים אלו מקבלים משמעות שונה בכל אחת מן הקבוצות. יהודי התפוצות מזהים בדרך כלל את ערכי היהדות כחותרים לקידום זכויות הפרט, מניעת דיכוי המיעוטים בארצות מגוריהם, ושאיפה לקידום שלום וצדק עולמי. מן ההיסטוריה והמסורת של עַמָם הם גוזרים חובה יהודית מוסרית לשמש כנושאי לפיד ערכי הנאורות. הם חשים שצדק, משפט והגנה על זכויותיהם של מיעוטים מוחלשים הינם ערכים המושרשים עמוק במסורת היהודית. לעומתם, רוב היהודים בישראל, גם הם מתוקף ההיסטוריה והמסורת של עמם, מפרשים את ערכי היהדות כתביעה לחיזוק עוצמתה של מדינת ישראל בכל תחום – הביטחוני, הכלכלי והתרבותי-אינטלקטואלי. אמנם אצל רובם קיימת הערכה לערכים ליברליים כגון השוויון והשלום, אולם הבטחת קיומה ושגשוגה של המדינה נתפסת אצלם כעדיפה על ערכים אחרים, אפילו כשאלו יקרים לליבם. לדידם, השאיפה המבוטאת בהמנון הלאומי, "להיות עם חופשי בארצנו", מעוגנת במקורות היהודיים, ומהווה ערך יהודי ליברלי מובהק.

הפער בין הפרשנויות למושג "ערכים יהודים" אצל שתי הקבוצות בא לידי ביטוי, בין היתר, בסוגיות פוליטיות. רבנים אורתודוקסים ישראלים בעלי שיעור קומה, המזוהים עם זרם הציונות הדתית, מצדיקים בשמה של תורת ישראל את השליטה היהודית ביהודה ושומרון – גם אם שליטה זו  כרוכה בנישול זכויות לאומיות לתושבים לא יהודים. לעומתם, הרב הישראלי יליד ארה"ב, ד"ר דניאל הרטמן, מצדד בתפיסה המזוהה עם הקו הליברלי יותר של האורתודוקסיה הציונית, שולל את פרשנותם של הרבנים הללו, ומשקף לתקשורת הישראלית את קולם הביקורתי של יהודים דתיים ליברליים באמריקה: "הם מרגישים שישראל של היום איננה מכבדת את האדם באשר הוא אדם, שישראל מקדמת יהודיוּת שאיננה מקבלת את הערך החז"לי שהתורה ניתנה למען השלום. הם לא מרגישים שישראל שואפת לשלום" ("כי מציון תצא תורה, אבל גם מצפון אמריקה", צביקה קליין, מקור ראשון, ד' בסיון ה'תש"פ). למרות שכלל יהודי העולם חולקים מערכת אחת של טקסטים וערכים אחת, נראה שהנקודה בה מוכרעים הערכים, הפרשנות, והיכולת לגשר בין ערכים סותרים, מושפעת יותר מכל גורם אחר מן הגיאוגרפיה, או – אם נאמץ את הניסוח המרקסיסטי – ממיקומו של הפרשן "במערכת החברתית המעמדית" שבה הוא נמצא.

ישראל – סיפור אהבה שאכזבה

קיימות מספר סיבות שהביאו את יהודי התפוצות לפרש את ערכי הליברליזם המערבי כערכים יהודיים. עקרונות כמו מדינת חוק, הפרדה בין דת ומדינה, ו"עיוורון צבעים" כלפי זהות דתית ואתנית, מהווים עוגן רעיוני ראשון במעלה לשגשוגם הכלכלי, האינטלקטואלי והפוליטי. עבור היהודי החי במיעוט בקרב אוכלוסייה שאיננה יהודית, הדמוקרטיה מיטיבה עימו ומגינה עליו מפני אפליה, הַדָּרָה ודיכוי. לא בכדי, במשך ההיסטוריה נטו רוב היהודים לסלוד ממפלגות לאומניות שדרשו זכויות יתר לבני הקבוצה האתנית או הדתית השלטת. מאחר שלתפיסתם, המשטר במדינת ישראל שונה במהותו, בערכיו הבסיסיים ובהתנהלותו מן המשטר הליברלי המוכר להם והמיטיב עימם, הם מתקשים לעכל ולקבל אותו. הם מצפים מהמדינה היהודית להיות דוגמה ומופת לערכים הליברליים ההומניסטיים שמיטיבים איתם בארץ מגוריהם, וישראל רחוקה מלמלא את ציפייתם זו.

הצעיר היהודי הישראלי הטיפוסי רואה את הדברים אחרת. לפי תפיסתם ישראל, כמדינה המגדירה עצמה כיהודית ודמוקרטית בו-זמנית, משתדלת לפעול לפי אמות המידה הדמוקרטיות, אך מָבחינה בין אזרחיה היהודים לבין אלה שאינם יהודים. לאזרחיה הערבים מובטחות, על סמך שני חוקי יסוד, זכויותיהם האישיות המלאות, אך אין הבטחה דומה לגבי זכויותיהם הלאומיות, משום שהם מיעוט לאומי במדינה הרואה עצמה כיהודית ויש בה רוב יהודי. רוב אזרחיה היהודים של ישראל מחזיקים בדעה שמצב זה נדרש לשם שימור והבטחת ייחודה ואפיונה האתני, הדתי ואף הדמוקרטי של המדינה היהודית. אי-ההלימה בין המאפיין הדמוקרטי של מדינת ישראל לבין הספקטרום המלא של הערכים הליברליים – השוללים, בין היתר, הבחנה בין אזרחים על בסיס מגדר, דת או מוצא אתני – מייצרת מתח מתמיד, ואף מביאה להתרחקות רעיונית בין הפלגים היותר ליברליים בקרב יהודי התפוצות ובין מדינת ישראל. התרחקות זו החלה כבר בשנותיה הראשונות של המדינה, אך היא גברה מאז מלחמת ששת הימים (1967), שהביאה לשליטתה של ישראל ביהודה ושומרון (ורצועת עזה עד שנת 2005), וכתוצאה מכך –  להעמקת המתח בין יהודי התפוצות לבין יהודי ישראל.

שיח חרשים ופטרנליזם הדדי

במידה רבה, בין שתי הקבוצות מתקיים שיח של חֵרְשים, או לחילופין, פטרנליזם הדדי. לכל צד נדמה כי הוא מביט על הצד השני ממקום של עליונות מוסרית, והוא מצפה שהצד השני יִיפָּטֵר מ"תודעתו הכוזבת" (ברוח הניסוח המרקסיסטי) וישכיל להגיע לתודעה הגבוהה יותר ("התודעה האמיתית", בשפה המרקסיסטית) שהוא עצמו, הצד הראשון, כבר אוחז בה.

מבלי להתיימר להכריע בין הדעות המנוגדות, אין ויכוח לגבי הפער ביניהן: הצעיר היהודי-אמריקני הטיפוסי מותח ביקורת על כך שהתנהלותה של מדינת היהודים איננה תואמת את מה שהוא מזהה כ"ערכים יהודיים", ומתרעם על כך שצעירים יהודיים ישראליים אינם מזדהים עם ביקורת זו. הצעיר הישראלי, מצידו, תופס את עמדת הליברל היהודי-אמריקני כהומניזם אבסטרקטי ונאיבי, שאינו בר יישׂום במציאות הישראלית המורכבת. גם רבים מהישראלים, הרואים כאידיאל את ערכי הליברליות, טוענים כי פגיעה בביטחונם האישי והלאומי למען "צדק עולמי" היא פסולה, ובוודאי שאיננה מעשה יהודי ראוי. לדעתם, המעשה היהודי וההומניסטי הראוי ביותר הוא חיזוק מעמדה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד, ללא ויתור על אחד מן השניים.

האתגר: להפוך פערים להזדמנויות

לכאורה, במקום שבו יש אידיאל משותף של צדק ומשפט ונכונות לדיאלוג, עולה הסיכוי להביא לגישור תרבותי בין הצדדים. בפועל, הדיאלוג לא ממש מצליח. מדוע? אחד ההסברים האפשריים הוא שהתודעה והחוויה נגזרות מההוויה, כפי שכתב מרקס, ולכן אין די ברצונם הטוב של הצדדים על מנת ליצור את הגישור המיוחל. היהודי הליברלי מחו"ל מרגיש שישראל יכולה לעשות הרבה יותר למען אזרחיה הערבים ולמען הפלסטינים. לעומתו, היהודי בישראל מודאג מאתגרים קיומיים ואינו מוכן לפעול באופן שלדעתו עלול לסכן אותו, את משפחתו או את ריבונותו הלאומית למען ערכים אבסטרקטיים של צדק עולמי. עבורו, הערכים הליברליים המערביים הינם תיאורטיים, בלתי ניתנים ליישום במציאות של המזרח התיכון עם אויבים שאינם שותפים לאותם ערכים.

אולם ניתן להפוך את הפער מאיום להזדמנות של העשרה הדדית בין הצדדים. אם רוב מוחלט של היהודים הישראלים מעוניינים שמדינת ישראל תהיה יהודית ודמוקרטית גם יחד, ומבינים שהדבר תורם לחוסנה הלאומי, אזי יש מקום לשיח אמיתי בין שתי הפרספקטיבות המנוגדות שתיארנו. חשוב שיהדות התפוצות תשמיע באוזני הישראלים את תביעתה לערכי הדמוקרטיה, וחשוב שיהודי ישראל ישמיעו לדור החדש של יהודי התפוצות, שחש כחלק מדור גלובלי, את טענותיהם לגבי חשיבות השמירה על הזהות הפרטיקולרית. שתי הגישות משלימות זו את זו, והן חשובות להגברת החוסן הגלובלי של העם היהודי.

על מנת לצמצם את ההתרחקות – הרעיונית והמעשית כאחד – נעשים מאמצים משמעותיים מצד כל הצדדים המעורבים. לדוגמה, עידוד ביקורים בישראל של צעירים יהודיים מהתפוצות במגמה להפגיש באופן בלתי-אמצעי צעירים מהארץ ומחו"ל. מאמצים אלו הוכחו כתורמים להבנה הדדית ולקירוב לבבות, אך עם השנים ההתרחקות, התרופפות תחושת ההזדהות, האדישות והיחלשות הקשרים הופכים למציאות מדאיגה.

עבור אלו שרואים ערך חשוב בקשר בין יהדות התפוצות והיהדות הישראלית, ואלו שמייחסים חשיבות לשילוב בין שתי השקפות-העולם היהודיות המתנגשות, ייתכן שהדרך לחבר בין הקבוצות, או להקטין את הפער ביניהן, איננה באמצעות דיון – עימות רעיוני או דיאלוג – אלא דווקא בעשייה משותפת בתחום שאינו שנוי במחלוקת ויקר לשני הצדדים. נציג כאן דוגמה אחת של עשייה משותפת שטומנת בחובה פוטנציאל להוות כיוון יצירתי לשיפור היחסים המורכבים בין יהדות העולם לאוכלוסייה הישראלית.

 שינוי האקלים כהזדמנות לשיתוף פעולה בין ישראל ויהודי התפוצות

אתגר שינויי האקלים הוא סוגיה בוערת, המעסיקה כיום רבים מצעירי העולם המערבי. האתגר אינו מבחין בין אזרחי ישראל לבין אזרחי שאר העולם, ההתמודדות עימו מחייבת התגייסות של כל הכוחות היצירתיים, במטרה למנוע אסון עולמי רחב היקף. העם היהודי הוכיח בעבר תושייה ויכולת התמודדות מול אתגרים גדולים. ייתכן שאתגר שינוי האקלים מהווה הזדמנות ייחודית לעשייה משותפת, שלא רק תיטיב עם כלל העולם, אלא אף תתרום לעיצוב תחושת ייעוד מחודשת לעם היהודי: גיוס היהודים מכל קצוות תבל למשימה גדולה מן האינטרס היהודי המצומצם – בניית עולם אחראי מבחינה אקולוגית וחברתית, ובמונח היהודי המסורתי – תיקון עולם.

בשונה מסוגיית זכויות האדם, שהלהיבה את צעירי הדור הקודם, משבר האקלים אינו מייצר מתח מובנה בין יהודי התפוצות ויהודי ישראל, שכן מדובר בסוגיה גלובלית, שבה "כולנו באתה סירה" אל מול הסכנות – התחממות האטמוספרה, עליית פני הים והשלכות הרות גורל נוספות, שכבר התחילו לתת אותותיהן.

שנית, משבר האקלים תופס את תשומת ליבם של צעירים רבים בעולם המערבי. כרבע מצעירי ארה"ב ממעיטים כבר היום באכילת בעלי חיים, וכך גם בישראל (בעיקר בתל-אביב, שנחשבת ל"בירת הטבעונות העולמית"). החמרת השפעותיו של משבר האקלים כנראה תחזק מגמות מסוג זה בשנים הקרובות. יש להניח שצעירים יהודים רבים בכל רחבי העולם יבקשו להיות שותפים אקטיביים לקידום עולם אחראי יותר.

שלישית, למדינת ישראל יש יתרון תחרותי משמעותי בחשיבה, עיצוב וקידום טכנולוגיות ידידותיות לסביבה, ויכולות טכנולוגיות ייחודיות למיגור השפעותיו הדרסטיות של משבר האקלים בעולם השלישי. לדוגמה, ישראל היא מובילה עולמית בשיטות חדשניות למניעת המידבור (הפיכת שטחים גדולים למדבר) – אחד האיומים החריפים ביותר על האנושות כולה.  ההתגייסות העולמית הגוברת בתחומי משבר האקלים וחיזוק הקיימוּת מהווה עבור ישראל הזדמנות פז לשיפור מעמדה המדיני והכלכלי.

ורביעית, אם נשכיל לשלב את משאבי יהדות התפוצות, גם הפיננסיים וגם האנושיים (לרבות גיוס מתנדבים לקידום מיזמים הומניטריים וגיוס בעלי מקצוע למיזמים טכנולוגיים ולוגיסטיים) – ייתכן שמשבר האקלים יהפוך להזדמנות לעם היהודי לריפוי שסעיו הפנימים, תוך כדי הקמת מיזם משותף לטובת כלל האנושות.

לשיקום ושיפור היחסים המורכבים בין יהודי העולם לבין יהודי ישראל נדרשת, כאמור, התייחסות חדשה, שתעקוף חסמים סוציולוגיים ומבניים שהוזכרו. המתודה שאנו ממליצים עליה נשענת על שיתופי פעולה סביב מטרות מְאַחֲדוֹת, כגון סוגיית האקלים. ניתן לחשוב על כיוונים נוספים של התערבות, שניתנים ליישום במקביל או בנפרד לקהלים שונים. המשותף לכיוונים החדשים צריך להיות עמידה בשני קריטריונים, שאינם טקטיים/תועלתנים, אלא עקרוניים ורוחניים במהותם: הייעוד החדש שיוצע לעם היהודי יצטרך להתכתב עם מסרים ערכיים המעוגנים במסורת היהודית לכלל זרמיה, ויהיה עליו לקבל תוקף קיומי כציווי השעה עבור חלק נכבד מצעירי העולם המערבי.

אם קיים פער תודעתי בין חברי שתי הקבוצות, ייתכן שהפתרון איננו טמון בדיאלוג או בוויכוחים, אלא בעשייה משותפת, המסוגלת לעצב הוויה חדשה משותפת.