ספריית מאמרים / פרויקט הפלורליזם בישראל

מדד הפלורליזם 2021: מעגלי לכידות ומחלוקת

עורכים: נח סלפקוב, שמואל רוזנר
עורך הסקר: פרופ׳ קמיל פוקס

נתונים בולטים

הסקר העומד בבסיס מדד הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי נערך השנה כאשר ישראל עדיין שרויה בצילה של מגפת הקורונה, ובעיצומה של מערכת בחירות, הרביעית בתוך שנתיים. הוא מלמד שאירועים אלה מקרינים על תחושת הלכידות הישראלית. להלן כמה מהממצאים המשמעותיים במדד השנה, ולאחריהם דיון מפורט בחלקם:

תקופת הקורונה

רוב משמעותי בישראל רואים בהתנהלות המגזר החרדי, ובמידה פחותה גם המגזר הערבי, פגיעה באחדות של אזרחי ישראל.

לכידות ושותפות

רוב קטן של יהודים וערבים מסכימים ש״לכל אזרחי ישראל, יהודים וערבים, יש עתיד משותף״.

רוב היהודים בישראל מסכימים ש״לכל היהודים, בישראל ובתפוצות, יש עתיד משותף״.

מדינה יהודית

הציבור היהודי חלוק האם ישראל צריכה להיות ״פחות יהודית״, ״יותר יהודית״ או ״כמו כיום״.

הסכמה גבוהה בקרב היהודים שמדינה יהודית צריכה לכלול רוב יהודי ולעודד יצירה יהודית.

רק מיעוט זעיר מהיהודים בישראל (1%) מעדיפים שישראל תחדל מלהיות מדינה יהודית.

העדפה גורפת של הערבים שישראל תהיה ״מדינת כל אזרחיה״ ללא מאפייני דת או לאום.

מדינה דמוקרטית

רוב ניכר של הערבים וכן רוב היהודים רוצים שישראל תהיה ״יותר דמוקרטית״.

רוב ניכר מהערבים בישראל אינו רואה את ישראל כמדינה מספיק דמוקרטית, או דמוקרטית.

הסכמה כמעט גורפת של יהודים וערבים שמדינה דמוקרטית צריכה לשמור על זכויות אדם ולא להפלות מיעוטים לרעה.

Slide1
Slide2
Slide3
Slide4
Slide5
Slide6
Slide7
Slide8
Slide9
Slide10
Slide11
Slide12
Slide13
Slide14
Slide15
Slide16
Slide17
Slide18
Slide19
Slide20
Slide21
Slide22
Slide23
Slide24
Slide25
Slide26
Slide27
Slide28
Slide29
Slide30
Slide1 Slide2 Slide3 Slide4 Slide5 Slide6 Slide7 Slide8 Slide9 Slide10 Slide11 Slide12 Slide13 Slide14 Slide15 Slide16 Slide17 Slide18 Slide19 Slide20 Slide21 Slide22 Slide23 Slide24 Slide25 Slide26 Slide27 Slide28 Slide29 Slide30

הקדמה

זו השנה השביעית שבה מפרסם המכון למדיניות העם היהודי מדד פלורליזם שנתי, והשנה השישית שבה הממד מתבסס, בין השאר, על סקר עמדות מקיף. כמו בשנים קודמות, הסקר כלל משיבים יהודים ולא יהודים, ובמקרה של המשיבים היהודים הוא נסמך על מאגר המשיבים הגדול לסקר יהדות-ישראלית של המכון משנת 2018. במדד ישנה רשימה קבועה של נושאים החוזרים על עצמם, כדי לבחון את התפתחותם. אנחנו בוחנים התפתחויות שונות גם ביחס לנקודת המוצא להשוואה (Baseline), שהוצעה על ידי המכון כתפיסה המאזנת בין עמדות שונות ומאוויים שונים של קבוצות בחברה הישראלית[i]. את הסקר ערך השנה (כמו בשנים הקודמות) הפרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. עורכי המדד הם עמית המכון נח סלפקוב ושמואל רוזנר. את הביסליין למדד כתב עמית המכון תא״ל (מיל.) מייק הרצוג.

קורונה ובחירות

למדד הפלורליזם אין קשר ישיר להתפתחויות פוליטיות מידיות, ולא למשבר הבריאותי והכלכלי העובר על ישראל והעולם בתקופת הכנתו. מטרתו לזהות מגמות ארוכות טווח ולא להגיב להתפתחויות קצרות טווח. עם זאת, משברים מייצרים לעיתים נקודות מפנה שהשפעתן נמשכת גם עם תום המשבר. בהקשר זה, ראוי לבחון כמה נתונים המיוצגים במדד, ובראשם האלה המתייחסים לקבוצות שמתבלטות בתקופת המשבר.

בתקופת הקורונה נרשם עיסוק נרחב באופן שבו המגזרים החרדי והערבי מתמודדים עם הנחיות הממשלה. בתקופות שונות לאורך המשבר התבלטו שתי קבוצות אלה בציות לא אחיד ברמתו להוראות מערכת הבריאות. שיעור הנפגעים במגפה משני המגזרים היה גבוה ביחס לשיעורם מכלל האוכלוסייה. מדד הפלורליזם בודק מדי שנה את היחס לקבוצות שונות באוכלוסייה. הן החרדים והן הערבים מדורגים באופן עקבי בתחתית סולם ״התרומה למדינה״ (זה לא אומר שאינם תורמים, אלא שישראלים אחרים תופסים אותם כמי שאינם תורמים). שתי הקבוצות דורגו במקום נמוך גם בשנה זו.

בנוסף, נבדקה השנה מידת ההסכמה של הישראלים לשני היגדים שמבטאים חוסר נחת מהתנהלות שני המגזרים בשנה האחרונה. ״התנהלות החרדים / הערבים במהלך מגפת הקורונה פגעה באחדות של אזרחי ישראל״. שני היגדים אלה זכו להסכמה גבוהה בקרב היהודים, והסכמה בינונית בקרב הלא יהודים. עם זאת, יש לציין כי לשניהם הייתה הסכמה נמוכה מאוד בקרב החרדים, וכי לעומת זאת הייתה להם הסכמה משמעותית מאוד בקרב הערבים. קרי – בקרב החרדים ניכרת נטייה לקבוע כי התנהלות שני המגזרים לא פגעה באחדות האזרחית, ולעומת זאת בקרב הערבים ניכרת נטייה לקבוע כי להתנהלות שני המגזרים (כולל הערבי) הייתה השפעה שלילית על האחדות האזרחית.

בבחינת התשובות של מסכימים ולא מסכימים מתברר כי שמונה מכל עשרה יהודים (81%) נתנו את אותה התשובה גם ביחס לערבים וגם ביחס לחרדים, 13% גרסו שרק החרדים פגעו באחדות ו-5% גרסו שרק הערבים פגעו באחדות. בקרב מי שמגדירים את עצמם ״ימין״, שאינם חרדים, 9% אמרו כי הערבים לבדם הם שפוגעים באחדות.

ב-2021 ישראל עברה מערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים, שמדד זה אינו המקום להרחיב את הדיבור אודותיה. עם זאת, המדידה הקבועה של נתונים, שחוזרת לאותו מאגר של נדגמים המשמש את המכון כבר ארבע שנים, מאפשר לזהות מגמות ארוכות טווח גם בהקשרים פוליטיים. ניתוח השוואתי של תשובות של יהודים ישראלים לשאלות של הגדרה עצמית, כולל בשדה הפוליטי, מאפשר לזהות תזוזות ימינה ושמאלה על הסקלה (בת חמישה שלבים), בעיקר שלב אחד למעלה ולמטה.

כך, מקרב יהודים ישראלים שהגדירו את עצמם ״ימין״ לפני ארבע שנים, ישנם כיום 12% המגדירים את עצמם ״ימין מרכז״ (ועוד 2% ״מרכז״). בדומה, כשליש מבין מי שהגדירו את עצמם ״שמאל״ לפני ארבע שנים (קבוצה קטנה בציבור היהודי, המונה בסך הכל כחמישה אחוזים) עברו להגדיר את עצמם ״מרכז שמאל״. ככל שניתן להתרשם מהנתונים שבידינו, מעברים אלה אינם מלמדים על שינוי משמעותי בעמדות פוליטיות, אלא על התייחסות גמישה להגדרה העצמית, המתייחסת פחות לנקודה קשיחה של הזדהות ויותר למרחב נוחות כללי על המפה החברתית-פוליטית. סך הכל, לעומת השנים הקודמות, סקר זה אינו מתאר שינוי משמעותי בגודלן של קבוצות הזהות השונות בקרב היהודים בישראל. המפתח הפוליטי הוא של בין מחצית לשני שלישים בקוטב הימני (ימין וימין מרכז), עוד כרבע במרכז, והשאר בקוטב השמאלי (בעיקר שמאל מרכז, ומעט שמאל)

הגדרה
פוליטית -2017
ימין מרכז
ימין
מרכז מרכז
שמאל
שמאל
ימין 84% 23% 3% 1%
ימין
מרכז
12% 62% 14% 4%
הגדרה
פוליטית 2021
מרכז 2% 10% 66% 10%
שמאל
מרכז
2% 12% 68% 36%
שמאל 1% 1% 15% 56%
לא
יודע
1% 3% 4% 1% 4%
מסרב 2% 1% 4%

מעגלי שותפות והסכמה

במדד השנה התמקדנו בזיהוי שותפות והסכמה (או העדרה) בשלושה מעגלים: המעגל הכלל יהודי (ישראל ותפוצות), המעגל הכלל ישראלי (יהודים ולא יהודים) והמעגל היהודי ישראלי (יהודים בישראל). את המעגלים הללו שרטטנו באמצעות שני קווי מתאר עיקריים. האחד – תחושות ואמונות ביחס לקבוצות אחרות השותפות למעגל (לדוגמה: האם לכלל היהודים ״עתיד משותף״). השני – תפיסות עולם ביחס לעקרונות המתווים את המסגרת המשותפת (לדוגמה: מה מתחייב מהמושג ״מדינה דמוקרטית״).

בכלל המעגלים זיהינו אזורים של הסכמה ושל אי הסכמה, ודרגות שונות של תחושת שותפות ונכונות לשותפות. באופן טבעי, ובמידה רבה גם צפוי, בסוגיות הנתונות במחלוקת חברתית ופוליטית משמעותית זהינו קשיים גדולים יותר בשרטוט מעגלי שותפות – ועם זאת, חשוב לדווח שלעיתים קרובות ההתמקדות במחלוקת מטשטשת את העובדה שבסוגיות רבות ניכרת דווקא הסכמה נרחבת, שאפשר להיבנות ממנה בעיצוב נתיב שמכוון להפגת מתחים, לחיזוק הלכידות ולשיפור איכות החיים המשותפים של קבוצות שונות.

בית המשפט העליון

כפרק מקדים לפרקים העוסקים במעגלי מחלוקת והסכמה, בחרנו לסמן את המחלוקת בישראל על כוחה ומעמדה של ״מערכת המשפט״ כמחלוקת שמקושרת ישירות להתפתחויות הפוליטיות האקטואליות של השנה החולפת. כך, משום שעמדה במידה רבה גם במרכזה של מערכת הבחירות שנערכה השנה בישראל. סמכויותיו ותדמיתו של בית המשפט העליון חורגת הרבה ממטרותיו של נייר זה. עם זאת, היא הפכה למחלוקת מרכזית המסמנת קו הפרדה בין קבוצות פוליטיות, מה שבלט במיוחד בשנתיים האחרונות, הן בשל כמה דיונים ופסיקות בפרופיל ציבורי גבוה (לאחרונה, הכרה בגיורים רפורמים בישראל לצורך זכאות לחוק השבות), הן בגלל הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה, והן בשל המאבק בתוך הממשלה על סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה, על מינוי פרקליט מדינה, ועל עוד כמה נושאים הנוגעים לשדה המשפטי – שבתודעת הציבור נקשר למעמדו של בית המשפט העליון.

מאבק עקרוני חשוב, המתנהל כבר לא מעט שנים בין הרשויות, נוגע לסמכות שבית המשפט נתן לעצמו עם חקיקת חוקי היסוד של שנות התשעים לפסול חוקים של הכנסת. מאבק זה, שהתלקח בכל עת שבית המשפט ביטל החלטות בנושאים מגוונים, מהטיפול בהגירה לא חוקית, דרך שאלות של דת ומדינה, חרג זה מכבר מדיון מנומס בחוגי המשפטנים, ומשמש ככלי מרכזי בזירה הפוליטית, שבה נדרשים נבחרי ציבור להתחייב לרפורמות בבית המשפט, או להילחם בבית המשפט, או להגן על בית המשפט, או לקבוע שבית המשפט הוא סכנה, או שרוי בסכנה – כל סיעה על פי טעמה ואמונותיה.

בציבור הערבי בישראל התמיכה בבית משפט שסמכויותיו כוללות את האפשרות לבטל חוקים של הכנסת, רחבה מאוד (81%). כמחצית מהערבים בישראל מייחסים חשיבות ״גבוהה מאוד״ לסוגיה. כלומר, במקרה של רובם, רואים חשיבות בשמירה על הנוהג הקיים המאפשר לשופטים להתערב בהחלטות של המערכת הפוליטית. בציבור היהודי הנושא חוצה מחנות, באופן קרוב לשווה. קצת מעל למחצית היהודים (54%) תומכים ב״יכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים שקבעה הכנסת״, קצת מתחת למחצית מהם (46%) מתנגדים ל״יכולת״ זו. בקבוצות המגדירים עצמם ״ימין״ ו״ימין מרכז״ עולה מספר המתנגדים לסמכות בית המשפט על מספר התומכים בה. כך המצב גם בקרב כל הקבוצות ממסורתיים ועד חרדים. לעומת זאת, בקבוצות המרכז והשמאל, וכן בקבוצות החילונים, התמיכה בסמכויות רחבות לבית המשפט גורפת (עד כדי 96% בשמאל).

בהקשר לסוגיה זו, הפרופיל הציבורי הגבוה, והקשר המובהק של הנושא לחלוקה למחנות פוליטיים, מקשה על שיח ציבורי נינוח, ומעלה את חשיבותה של הסוגיה בעיניהם של ״תומכים״ ו״מתנגדים״ כאחד. יותר ממחצית בשני הצדדים סבורים שהסוגיה ״מאוד חשובה״, מה שעלול להקשות עליהם להגיע לפשרה גם אם הפער המהותי בין המחזיקים בשתי העמדות אינו עמוק כפי שלפעמים נדמה.

מעגל 1: ישראל תפוצות

מעגל השותפות ישראל תפוצות הוא, באורח פרדוקסלי, גם הנינוח ביותר וגם המאתגר ביותר.

נינוח – משום שאין ליהודים בישראל ובתפוצות מרחב מדינתי-פוליטי משותף שמתנהל בו קונפליקט מעשי בנושא כלשהו. אמנם בשנים האחרונות נפוצים דיונים על ״התרחקות״ של יהודים אלה מאלה, בשל סיבות מגוונות (חלקן הקטן נוגעות למדיניות וחלקן הגדול נובעות מתהליכים חברתיים והיסטוריים). ועם זאת, גם אם ניכרת התרחקות מדובר על תופעה שמתפתחת בתהליך איטי שרובו נסתר מהעין. יהודים בישראל ובתפוצות – בוודאי בשנים של מגפה המגבילות מפגשים ואינטראקציות – מנהלים את ענייניהם במקביל. אם קיים ביניהם קונפליקט, רובם לא נחשפים אליו אלא באקראי, ובאופן שהנגיעה שלו לחיי המעשה שלהם מוגבלת מאוד.

מאתגר – משום שהעדרו של קונפליקט הוא כשלעצמו גורם שמניב חוסר עניין וריחוק. כלומר, משום שיהודים בישראל ובתפוצות אינם חולקים מרחב משותף, קל להם יחסית לפתח אדישות אלה לענייניהם של אלה. ועוד: לחלקם נעשה קשה לזהות מדוע יש בכלל צורך בקשר בין בני אדם שאינם שותפים לבניין של מפעל קונקרטי. על פי הנתונים העולים ממדד הפלורליזם השנה, אתגר זה נעשה חריף במיוחד בקרב אותם יהודים בישראל, שממוקמים בקוטב הכי פחות מסורתי של החברה היהודית בישראל. אפשר לשער כי בקרב יהודים אלה, שתחושת שותפות של מסורת ודת אינה חלק מעולמם, נוצרת תחושת ריחוק חזקה יותר ממי שאינם חלק מהעולם הלאומי-מדינתי שבו הם מזהים את מעגל השותפות החשוב שלהם.

בהתאם, הנתונים מלמדים כי כשני שלישים מהיהודים בישראל מסכימים עם האמירה שליהודי ישראל והתפוצות יש עתיד משותף (62%). כמעט שלושה מכל ארבעה יהודים בישראל מרגישים ״קרבה מיוחדת״ לכלל היהודים בארץ ובחוץ לארץ (72%). הפער הזה, בין תחושת השותפות בגורל, החלשה יותר, לבין תחושת קרבה מיוחדת, החזקה יותר, הוא מסקנה סבירה מנסיבות החיים השונות של יהודים בישראל ובתפוצות. תחושת הקרבה היא עניין רגשי, שאפשר לשמר אותו גם ממרחק – לעומתה תחושת השותפות שמחייבת לכאורה גם תחושה יותר ממוקדת של עתיד משותף.

בהקשר זה ראוי לציין שגם לרבים מהערבים בישראל יש תחושה של ״עתיד משותף״ עם כלל הערבים, אך בשיעור נמוך יותר לעומת היהודים על כלל היהודים (49%). וגם בקרב הערבים, תחושת הקרבה לכלל הערבים גבוהה מתחושת השותפות (62%).

מעגל 2: יהודים ולא יהודים

רמת השותפות בין יהודים ולא יהודים בישראל עלתה השנה לשיח הציבורי במסגרת מערכת בחירות נוספת. במידה רבה, מערכת בחירות זו ניתצה הרגלים כאשר העלתה כאפשרות מעשית חברות של מפלגות ערביות בקואליציה, או למצער של תמיכה שלהן מבחוץ בקואליציה.

כך, הן כאשר דובר באפשרות של חבירת המפלגה המשותפת למפלגות מרכז ושמאל בכדי לנסות ולהשיג בלוק חוסם שלא יאפשר הקמה של ממשלת ימין בראשות בנימין נתניהו. כך, ואולי חשוב יותר, כאשר המפלגה האיסלמית רע״מ תמכה בפועל בכמה מהלכים של ראש הממשלה וגוש הימין בכנסת, ונחשבה גם במהלך מערכת הבחירות כמי שעשויה לחבור למפלגות הן מימין והן משמאל[ii]. הדיון הציבורי על האפשרות של מהלכים משותפים למפלגות ולבוחרים יהודים וערבים קיבל משנה תוקף כאשר ראש הממשלה, מנהיג גוש הימין כבר כמה עשורים, חיזר בגלוי אחר קולות של מצביעים ערבים, ביקר בישובים ערבים, וניסח טענה שעל פיה מוטב למצביעים ערבים לחבור אליו.

בין אם מדובר היה במהלך רציני בכוונותיו, ובין אם במהלך פוליטי טקטי של מערכת בחירות, אין להמעיט בהשפעתו על תודעת הבוחרים ישראל, יהודים וערבים. לאחר בחירות 2021, מפלגות ערביות ובוחרים ערבים, הם שותפים מלאים יותר במשחק הפוליטי הישראלי. זהו מן הסתם, גם תוצר של תהליכים שזוהו כאן גם בשנה שעברה, כאשר דיווחנו על עלייה דרמטית בשיעור הערבים בישראל המגדירים את זהותם העיקרית ״ישראלי״ וירידה חדה מקבילה בשיעור המגדירים את זהותם ״פלשתיני״[iii].

עיקר הדיון בזירה הפוליטית בהקשר ליחסי יהודים וערבים עסק בשאלת השותפות והמעורבות הפעילה של ערבים בשדה הפעולה הפוליטי. בעשורים האחרונים חלה ירידה הדרגתית ומשמעותית מאוד בהצעת ערבים למפלגות ״יהודיות״ ומעבר שלהם לתמיכה כמעט בלעדית במפלגות המזוהות עם המגזר הערבי[iv]. על כן, עיקר הדיון בשותפות פעילה זו התנהל בין מפלגות הפונות ישירות למצביעים הערבים. המפלגה המרכזית של המגזר, הרשימה המשותפת, אותגרה על ידי מפלגת רע״מ, המזוהה עם הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית. באופן מסורתי, המפלגות הערביות מוצאות את עצמן, הן מאונס והן מבחירה, מחוץ למקח וממכר להקמת והבטחת יציבות של קואליציות. אך רע״מ (וגם ראשי ערים ערבים שהתבטאו בנושאים אלה) ביקשה להתנהל כמפלגה שמוכנה לסחור בתמיכתה תמורת שמירה על אינטרסים חשובים של בוחריה. במיוחד מדובר על טיפל ממוקד ויסודי בבעיית האלימות במגזר ערבי, וכן בפניית תקציבים לחינוך, בינוי ובריאות. גישה זו, אם תיעשה למגמה קבועה בנוף, עשויה להרגיל את הציבור הישראלי לשותפות יהודית-ערבית בהכרעות הנוגעות לחקיקה, תקצוב, מדיניות פנים וחוץ ועוד.

בסקר המכון של 2021 נשאלו הן יהודים והן לא יהודים האם הם רואים ״עתיד משותף״ לכלל הישראלים, וכן האם הם חשים ״קרבה״ לכלל הישראלים. השאלה כללה פירוט שהשתמע ממנו במפורש שהכוונה היא ליהודים ולערבים, והתשובות (של היהודים) מתפלגות באופן מובהק על פי מחנה פוליטי, כאשר תחושת השותפות גבוהה יותר ככל שההגדרה העצמית שמאלית יותר. בקרב הלא יהודים ניכרת הסכמה גבוהה מאוד להיגד השותפות בקרב משיבים דרוזים.

בבחינת הפערים בין יהודים בתשובה לשאלות ה״שותפות״ וה״קרבה״ אפשר להבחין בתופעה מעניינת. בעוד שכמעט מחצית מהם (49%) נותנים את אותה תשובה לשתי השאלות, ישנו שיעור משמעותי (25%) שניכר בהם מה שאפשר לתאר כ"התקשרות מהוססת״. מדובר ביהודים שיחסם לשותפות חיובי יותר מאשר לקרבה, כאשר ההבדל ההוא כמעט תמיד דרגה אחת בסולם. לדוגמה: אם הם ״מאוד מסכימים״ עם הטענה שיש ״עתיד משותף״, הם רק ״די מסכימים״ שישנה ״קרבה מיוחדת״; אם הם ״די מסכימים״ שיש ״עתיד משותף״, אזי הם ״לא כל כך מסכימים״ שישנה ״קרבה מיוחדת״ – וכן הלאה. ייתכן שההסבר להורדת הדרגה משותפות לקרבה היא מצד אחד בהכרה של יהודים שהערבים כאן כדי להישאר והשותפות הכרחית, ועם זאת קושי להפוך את השותפות לקרבה שיש בה מימד רגשי. אגב, בקרב הערבים לא ניתן להבחין בתופעת ה״התקשרות המהוססת״. 60% מהם משיבים על שאלת השותפות והקרבה את אותה תשובה, ובקרב השאר אין דפוס חוזר, אלא מה שנראה כמו שילוב אקראי של תשובות.

יהודים-ערבים: מדינה דמוקרטית

יהודים וערבים בישראל שרויים במחלוקת עזה על השאלה האם ישראל היא ״מדינה דמוקרטית״, קרי, האם היא עומדת בסטנדרטים הראויים למדינה דמוקרטית. עם זאת, יש ביניהם הסכמה משמעותית על לא מעט מהסטנדרטים שמדובר בהם, קרי, על איזה סטנדרטים צריכה מדינה לקיים כדי להיחשב למדינה דמוקרטית. יש להם גם רצון משותף שישראל תהיה לא פחות דמוקרטית מכפי שהיא היום, ומוטב שתהיה יותר. רוב היהודים (52%) ורוב משמעותי מבין הערבים (78%) אומרים כי ישראל צריכה להיות יותר דמוקרטית מכפי שהיא היום. רק מיעוט זעיר מקרב הערבים, ומיעוט קטן מקרב היהודים (14%) סבורים שישראל צריכה להיות ״פחות דמוקרטית״. עם זאת, ראוי לציין כי למידת הדמוקרטיות יש קשר ישיר לעמדות פוליטיות. בציבור היהודי, השאיפה למדינה ״יותר דמוקרטית״ היא מרכיב מרכזי של סדר היום הפוליטי של הקבוצות הנוטות להגדרה עצמית של מרכז ושמאל. בשתי קבוצות הימין (ימין וימין מרכז), השיעור הגדול יותר סבור שישראל היא כבר כיום באיזון נכון של דמוקרטיות, ובימין עצמו שיעור הסבורים שמוטב שישראל תהיה פחות דמוקרטית (כרבע) מתקרב לשיעור הסבורים שמוטב שישראל תהיה יותר דמוקרטית.


על השאלה מהי מדינה דמוקרטית ומה הם מאפייניה נכתבו כבר כרכים רבים, שקשה למצוא בהם הכרעה מוסכמת על הכלל. עם זאת, בהצגת מאפיינים שונים של ״מדינה דמוקרטית״ לקבוצות של ישראלים יהודים ולא יהודים ניכרת הסכמה רחבה. על העקרונות ש״הרוב קובע״ שיש ״לשמור על זכויות אדם״, שיש ״להימנע מאפליה״ מסכימים יהודים ולא יהודים בשיעור גבוה מאוד. רוב ניכר מהיהודים והערבים מסכימים גם שמערכת משפט עצמאית היא תנאי למדינה דמוקרטית. ומעניין שאפילו ביחס לעיקרון של הפרדת דת ומדינה כתנאי למדינה דמוקרטית – עקרון הנתון במחלוקת פנימית – ניתן לזהות עד כמה המחלוקת מפלגת יהודים וערבים באורח דומה. כשליש מהערבים המוסלמים (34%) מתנגדים להפרדת דת ומדינה כתנאי למדינה דמוקרטית. שיעור קרוב לזה מקרב היהודים (28%) מתנגדים לטענה שהפרדת דת ומדינה היא תנאי למדינה דמוקרטית. התנגדות זאת מתחזקת אצל מסורתיים לעומת חילונים, וניכרת מאוד בקרב מי שמגדירים את עצמם ״ימין״ (רוב), ובקרב מי שממוקמים בתווך שבין ״חרדים״ ל״דתיים״ על סולם המסורת.

אם כן, בין יהודים וערבים אין הסכמה על השאלה האם ישראל כיום ראויה לתואר דמוקרטית, יש ביניהם הסכמה, אם כי לא מלאה, שמוטב שישראל תהיה יותר דמוקרטית, וברוב הנושאים שהוצגו יש ביניהם הסכמה על השאלה מהם התנאים ההכרחיים למדינה דמוקרטית.

עם זאת, ההסכמות הנרחבות אינן ערובה ליכולת להתגבר בקלות על מחלוקות מהותיות הנוגעות למידת ה״דמוקרטיות״ של ישראל. כך, כאמור, משום ששיעור ניכר מקרב הערבים (31%) סבורים שישראל איננה מדינה דמוקרטית, ועוד שיעור מעט גבוה יותר (39%) סבורים שהיא ״פחות מדי דמוקרטית״, בעוד שבקרב היהודים רוב קטן (51%) סבור שישראל היא מדינה דמוקרטית, ורק מיעוט קטן (13%) סבור שאיננה דמוקרטית. וכך, אולי ביתר שאת, משום שרוב גדול מהערבים בישראל קובעים שתנאי למדינה דמוקרטית הוא שישראל תהיה ״מדינת כל אזרחיה״, מה שידוע (ממחקרים רבים בעבר) שאיננו מקובל על היהודים בישראל.

ההיגד שהוצג לנשאלים הלא יהודים בסקר היה: ״מדינה דמוקרטית חייבת להיות ׳מדינת כל אזרחיה׳, כלומר, מדינה שאין בה דגש על אפיון לאומי או דתי של קבוצה מסוימת״. שיעור המסכימים בקרב הלא יהודים עם היגד זה גבוה מאוד, 91%, ללא הבדלים משמעותיים בין קבוצות אוכלוסייה, גיל, דתיות או דת. כמובן, על השאלה כיצד מבינים המשיבים את המושג ״מדינת כל אזרחיה״ אפשר להעלות השערות רבות ושונות. מושג זה, הרווח בשיח הציבורי בישראל בעיקר מאז שנות התשעים של המאה העשרים, פשט ולבש פירושים שונים. בין השאר, במה שכונה ״וועידת השוויון״ הוצגה דרישה להפוך את ישראל ל"מדינה של כל אזרחיה, בכדי להנהיג מדיניות שתעמיק את שילובם של אזרחים לא יהודים בחברה הישראלית, על בסיס הכרה בהם כמיעוט לאומי.

דרישה זו מעלה שאלה שאין עליה הסכמה והיא, האם התביעה ל״מדינת כל אזרחיה״ עומדת בניגוד להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. בית המשפט העליון דחה את הטענה שכך אכן יש לפרש אותה. ״דעתנו היא שהקביעה כי מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה אין בה כדי לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית״, כתבו השופטים[v]. גם מומחים שעסקו בנושא זה ועיינו בו ביתר התעמקות, קבעו כי ״מול מרכיב הייחוד היהודי בחזון לא עומדות בדרך כלל תביעות לניטרליות או ל״מדינת כל אזרחיה״ בסגנון המפריט כל זהות לא אזרחית (כמו בצרפת) אלא תביעות של זיקות זהות ומשמעות אחרות ומנוגדות (לאומיות, דתיות, או עירוב שלהן). רבים ממנהיגי המיעוט הערבי אינם חותרים לכינונה

של מדינה ניטרלית, אלא למדינה דו־לאומית ורב־תרבותית״[vi]. עם זאת, ככל שמדובר בשיח הציבורי, נדמה שכך היא מובנת על ידי הציבור (וגם על ידי מחוקקים רבים, שהביאו עמדה זו לביטוי במסגרת הדיונים לחקיקת חוק יסוד: ישראל, מדינת הלאום של עם היהודי.). דעה זו באה לביטוי בהסבר של פורום קהלת שדחף את החוק: ״החוק מבקש להדגיש כל מי שמחזיק ברצון להקים כאן מדינה דו לאומית או מנגד למחוק את ההכרה הלאומית היהודית ולהקים כאן מדינת כל אזרחיה יתבדה״[vii].

לסיכום סעיף זה, שאלת הכוונה של האזרחים הערבים בטענתם כי תנאי לדמוקרטיה היא ״מדינת כל אזרחיה״ היא שאלת מפתח בכדי שאפשר יהיה לקבוע האם בסעיף חשוב זה פעורה תהום בין רוב ניכר של היהודים בישראל לבין רוב ניכר של הערבים. או שמא גם בסעיף זה ישנה למעשה הסכמה מהותית על התנאי לדמוקרטיה, ופשר מה שנראה כמחלוקת הוא למעשה אי הבנה פשוטה על כוונת הביטוי שבו מדובר.

יהודים-ערבים: חוק הלאום

במסגרת הניסיון לבחון אזורי הסכמה ואי הסכמה, ביקשנו לברר גם את מידת האינטנסיביות שמבטאים הישראלים ביחס לסוגיות שונות. כלומר, לא רק האם הם ״בעד״ או ״נגד״ בסוגי מסוימת, אלא גם האם ועד כמה היא חשובה להם. בירור כזה הוא מרכיב קריטי בקביעת מדיניות, משום שלעיתים קרובות קבוצה שרמת המעורבות שלה גבוהה תהיה משמעותית יותר להכרעה בסוגיה גם אם עמדתה היא עמדת מיעוט. כך לדוגמה, אפשר היה להתרשם שקרה בדיון על הפשרה בסוגיית הרחב הנוספת בכותל המערבי לפני מספר שנים, כאשר הממשלה העדיפה את רצונו של מיעוט נחוש על פני זה של רוב יחסית אדיש[viii].

אחת מהסוגיות שביקשנו לבחון בהקשר זה היא של חוק יסוד: ישראל, מדינת הלאום של עם היהודי[ix]. חוק זה, שהוזכר גם בסעיף הקודם, קובע כי ״מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית, וההיסטורית להגדרה עצמית״. ועוד הוא קובע כי ״מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי״. קרי, חוק זה מבטל במידה רבה הן את אפשרות להגדרת ישראל כ״מדינת כל אזרחיה״ הן אם מדובר על הגדרה המבטלת את מהותה כמדינה יהודית, והן אם מדובר בהגדרה המאפשרת מימוש לאומי מקביל לקבוצות אחרות. במידה רבה, זו הייתה תכלית חקיקתו, שהייתה ועודה שנויה במחלוקת ציבורית עזה.

כבר בזמן חקיקת החוק ניכר היה שהוא זוכה לתמיכה בקרב רוב היהודים בישראל, ומתנגדים לו רוב משמעותי של הערבים בישראל[x]. כך עולה גם מסקר המכון למדיניות העם היהודי, שמצא כי בקרב היהודים התמיכה ״בנוסח הקיים של חוק הלאום״ עומדת על 53% בעוד שבקרב הלא יהודים ההתנגדות לחוק בנוסח הקיים עומדת על 83%. השאלה המתמקדת ״בנוסח הקיים״ התבקשה לנוכח עמדתם של רבים כי חוק הלאום יכול היה להיות מקובל עליהם בנוסחים אחרים (במקרים רבים מדובר על תוספת של סעיף שוויון לחוק כתנאי הכרחי לתמיכה בו).

כאמור, בסקר ביקשנו לבדוק לא רק את עמדת הציבור, אלא גם כיצד משתקפת עמדת המתנגדים והתומכים כאשר נבחנת השאלה עד כמה הנושא חשוב להם. הפילוח הבא של עמדות תומכים ומתנגדים, יהודים ולא יהודים, לחוק הלאום, מלמד כי בקרב היהודים, חשיבות הנושא גדולה יותר בקרב מי שתומכים בחוק, ולעומת זאת בקרב הלא יהודים חשיבות הנושא גדולה יותר בקרב מי שמתנגדים לחוק (כמעט שישים אחוז מהמתנגדים אומרים שהנושא ״מאוד חשוב״ להם). המסקנה ההכרחית מנתונים כאלה היא שיהיה קושי, עקרוני ומעשי, להגיע לפשרה מוסכמת על נוסח החוק. היהודים שיתנגדו לשינויו הם גם הרוב, וגם הנחרצים יותר בתמיכה בו. לעומתם, הלא יהודים מתנגדים נחרצות לנוסח חוק וברמת עצימות גבוהה.


סוגיה נוספת שבחנו אופן דומה היא זו של בניית והרחבת התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון. בקרב הלא יהודים, ניכר שההתנגדות לבנייה כזו גורפת, וברמת עצימות גבוהה. כשני שלישים מהמשיבים הלא יהודים הגדירו אותו כחשוב או חשוב מאוד (מתוכם 50% ״חשוב מאוד״). בחינה מקבילה של שאלה מעט שונה בציבור היהודי (נוסח השאלות היה שונה בהמלצת הסוקרים בשני המגזרים), העלתה כי רובו הגדול (66%) מתנגד ל״ויתור על שטחי ארץ ישראל במסגרת הסדר מדיני״. ועוד העלתה, כי עצימות ההתנגדות לפינוי שטחים עולה בהרבה על עצימות התמיכה בוויתור על שטחים, כפי שמלמד פילוח הבא. בקרב המתנגדים לכל פינוי, רוב משמעותי של שני שלישים מקרב המתנגדים מייחסים חשיבות גדולה לנושא, בעוד שבקרב התומכים בפינוי, ניכר כי חשיבות הנושא הרבה פחות גדולה. כארבעים אחוז מהתומכים בפינוי מדרגים אותו כ״לא חשוב״ או ״קצת חשוב״.

כמו בהקשר לחוק לאום, גם בהקשר לוויכוח הציבורי על שאלת עתיד שטחי יהודה ושומרון ניכר מנתונים אלה שכרגע מתנגדי הפינוי נהנים מיתרון משמעותי, הן משום שעמדתם היא עמדת הרוב, ולא פחות מזה משום שהנושא עצמו חשוב להם יותר, בעוד שמתנגדיהם אינם רואים בו חשיבות גדולה כל כך.

מעגל 3: יהודים ישראלים

רוב היהודים בישראל סבורים שישראל ראויה לתואר ״מדינה יהודית״. שיעור דומה, של קרוב לחמישית מהם סבורים שהיא ״יהודית מדי״ או יהודית ״פחות מדי״. כאשר היהודים נשאלים כיצד היו רוצים שישראל תהיה בהקשר היהודי, כארבעים אחוזים מהם סבורים שישראל צריכה להישאר ״יהודית בערך כמו שהיא היום״, בעוד שהרוב מבקשים שישראל תהיה ״יותר יהודית״ (37%) או ״פחות יהודית״ (23%). רק מיעוט זעיר (1%) מעדיף שישראל תחדל מלהיות מדינה יהודית. ולנתון זה יש כמובן חשיבות גדולה, משום שהוא מאפשר לזהות רצון כללי משותף (מדינה יהודית) גם בהינתן מחלוקת חריפה על מידת היהודיות הרצויה למדינה.

כפי שניתן היה להניח, ונראה בבירור בנתונים, הקבוצות הנוטות לקוטב החילוני הן אל שמבקשות, בחלקן, שהמדינה תהיה ״פחות יהודית״ מכפי שהיא כיום, ולעומת זאת הקבוצות ממסורתי ולכיוון הדתי והחרדי, מבקשות בשיעור עולה שהמדינה תהיה ״יותר יהודית״. עם זאת ראוי לציין, שבקרב החילונים הרצון במדינה ״פחות יהודית״ הוא רצון של מיעוט, ולעומת זאת בקרב רוב הקבוצות הדתיות הרצון במדינה ״יותר יהודית״ הוא רצון כמעט גורף. כמובן, לפערים כאלה ברמת הלכידות הקבוצתית יכולה להיות השפעה ממשית על תרגום של רצון הציבור לפעולות מדיניות. בעוד ששליחיו של הציבור החילוני עשויים לתהות האם הציפיה מהם היא לשמור על הקיים או לנסות להביא לשינוי מהותי מידת יהודיותה של המדינה, שליחיו של ציבור המסורתי והדתי נשלחים לעצב מדיניות ברורה שמטרתה מדינה ״יותר יהודית״ מכפי שהיא כיום.

כמובן, לאופן שבו תתפרש יהודיות זו, הן אם רוצים ממנה ״יותר״ והן אם ״פחות״, ישנה משמעות מעשית גדולה. על כן בחנו בסקר את התנאים הנדרשים, בעיני היהודים, על מנת שהמדינה תיחשב למדינה יהודית. בשונה מהמצב ביחס לתנאי המדינה הדמוקרטית, במקרה של תנאי המדינה היהודית ישנן פחות הסכמות גורפות. עם זאת, גם כאלה ניתן למצוא. לדוגמה: רוב גדול מהיהודים מסכים שתנאי למדינה יהודית הוא רוב יהודי (88%). המתנגדים המעטים לתנאי זה הם ברובם אנשי שמאל ומרכז שמאל, שכשישית מהם סבורים שאין חובת רוב יהודי כתנאי למדינה יהודית.

נושא נוסף שעליו יש הסכמה יחסית רחבה, הוא שלילת התנאי שמדינה יהודית מחייבת רוב של שומרי מצוות. ארבעה מכל חמישה יהודים (78%) בישראל אינם מקבלים תנאי זה. הקבוצה היחידה שרוב ממנה מתנה ״מדינה יהודית״ ברוב של שומרי מצוות היא קבוצת החרדים. זה עשוי להסביר מדוע כחמישית מהחרדים סבורים שישראל כיום איננה מדינה יהודית, ומדוע רוב מהם רוצים שתהיה יותר יהודית. זה עשוי להבהיר גם מתי תיחשב ישראל בעיני רוב החרדים (51%) למדינה יהודית במידה מספקת. זה יקרה רק כאשר רוב היהודים יהיו ליהודים שומרי מצוות.

בדומה, רוב גדול של היהודים בישראל (69%) אינו סבור שתנאי למדינה יהודית הוא מערכת משפט ש״מבוססת על ההלכה״. עם זאת, ראוי להצביע על העובדה שמדובר ברוב קטן יותר לעומת הרוב המכריע נגד תנאי שמירת המצוות, ושיש קבוצה משמעותית יותר (22%) של יהודים הסבורים שתנאי ליהודיות המדינה הוא ביסוס החוק על ההלכה. כך, משום שבנושא זה מצטרפים לעמדת רוב החרדים (70%) גם רוב ה״דתיים״ (53%) וה״דתיים תורניים״ (65%). נדייק ונבהיר שהשאלה לא התייחסה לאפשרות שההלכה היא החוק, אלא לאפשרות שהחוק מתבסס על ההלכה. זה כמובן לא בדיוק אותו דבר, וחשוב לא לבלבל בין שתי האפשרויות הללו.

בצד ההסכמה, ישנו גם התנאי שעל פי מדינה יהודית צריכה לעודד יצירה תרבותית יהודית, שמסכימים לו רוב קטן יחסית של החילונים לחלוטין (57%), ורוב גדול מקרב כל שאר הקבוצות. ביחס לתנאי הקובע כי במדינה יהודית יש הכרח לשמור על מאפיינים יהודיים במרחב הציבורי, מתגלים פערים משמעותיים. רוב מקרב הציבור החילוני לחלוטין – שמהווה קרוב לשליש מהיהודים בישראל (בסקר השנה 32%) – אינו תומך בכך (37% תומכים), מעט יותר ממחצית החילונים קצת מסורתיים תומכים בכך (55%). לעומת זאת בקבוצות המסורתיות יותר והדתיות יש תמיכה גבוהה הרבה יותר בהבלטת יהודיות במרחב הציבורי, מכשבעים אחוז בקרב המסורתיים (73%) ועד הסכמה כמעט מלאה בקרב החרדים (96%).

מחלוקת משמעותית אחרת מתגלעת כאשר יהודים נשאלים האם תנאי למדינה יהודית הוא ש״הערכים היהודיים חייבים להיות חשובים יותר מהערכים הדמוקרטיים״. במקרה זה, רק מיעוט מקרב החילונים, המסורתיים והדתיים הליברלים מסכימים, ולעומת זאת רוב מקרב הדתיים והחרדים מסכימים. בחלוקה על פי מפתח פוליטי מתגלה שבקרב מי שמגדירים את עצמם ״ימין״ יש רוב קטן להתניית יהודיות המדינה בהעדפת הערכים היהודיים (51%), ולעומת זאת בשאר הקבוצות הפוליטיות אין רוב להתנייה כזאת. הקשר זה צריך להזכיר עם זאת, שה״ימין״ היא הקבוצה הגדולה מבין חמש הקבוצות שדורגו בסקר (31% לימין).

מחלוקת משמעותית אחרת מתגלעת כאשר יהודים נשאלים האם ״מדינה יהודית חייבת לתת העדפה חוקית ליהודים על פני לא יהודים״. במקרה זה ישנה התנגדות של רוב ניכר מכלל החילונים (לחלוטין וקצת מסורתיים), ותמיכה עולה של הקבוצות ממסורתי ועד חרדי (למעט דתי ליברלי). בקרב החרדים, שאצלם התמיכה היא הגבוהה ביותר בתנאי זה, מדובר על כשני שלישים (68%). ושוב, החלוקה על פי מפתח פוליטי מציירת תמונה דומה, אך לא זהה. במקרה זה התמיכה בקבוצת הימין משמעותית עוד יותר (61%), וישנה תמיכה של רוב קטן גם בקרב קבוצת המרכז ימין (51%). הפער בשאלה זו בין המחנות בפוליטיים חריף, כאשר בקרב הקבוצות מהמרכז ושמאלה (שהן המיעוט. כולן יחד 42% מהיהודים) ההתנגדות לתנאי זה גורפת.

נסכם: בקרב היהודים יש הסכמה כמעט מלאה שישראל צריכה להיות ״מדינה יהודית״. בהגדרת מדינה זו עולות נקודות של הסכמה יחסית, כמו הרצון לראות רוב יהודי ותרבות יהודית, ועולות נקודות מחלוקת המתייחסות לשני היבטים של יהודיות המדינה. האחד, השאלה עד כמה ״יהודיות״ משמעה ״דתיות״, במובן של שמירת מצוות, הישענות על ההלכה, וגם, במידה פחותה, היבטים הנוגעים למרחב הציבורי. השני, היבטים של יהודיות המדינה שיש להם השלכות על יחסי הרוב היהודי והמיעוט הלא יהודי. בהקשר להיבטים אלה ניכר שחלק משמעותי מאוכלוסייה מעוניין בהדגשת היהודיות גם במחיר של פגיעה בערכים אחרים כמו שוויון בפני החוק ו״דמוקרטיות״.

שבת ונישואים

כפי שכבר הוזכר, במסגרת הניסיון לבחון אזורי הסכמה ואי הסכמה, ביקשנו לברר גם את מידת האינטנסיביות שמבטאים הישראלים ביחס לסוגיות שונות – בדיקה שיש לה חשיבות קריטית בקביעת מדיניות. כך, בשאלות על חוק הלאום, השליטה ביהודה ושומרון, השבת במרחב הציבורי, המחלוקת על גיוס חרדים, מעמד בית המשפט ועוד, בחנו לא רק האם יהודים בישראל תומכים בעמדה זו או אחרת, אלא גם האם ועד כמה הסוגיה עצמה ממוקמת אצלם גבבוה בסדר העדיפויות. כהערה כללית נאמר, שהמשיבים נוטים לומר כמעט על כל סוגיה שהיא ״חשובה״, ובכל זאת ניתן להבחין בפערים בין ״חשיבות״ שהיא באמת גורפת, לבין ״חשיבות״ שהיא מצוות אנשים מלומדה, כדי לא לומר על נושא חשוב שהוא לא חשוב.

דוגמה שכבר הצגנו קודם מלמדת בבירור שבעיני התומכים בשמירה על כל ״שטחי ארץ ישראל״ הנושא של העברת שטחים כחלק מהסדר מדיני חשוב הרבה יותר מאשר בעיני מי שמוכנים לשקול פינוי של אזורים בארץ ישראל במסדרת הסדר. התרשמות כזאת ניתן לקבל גם בכמה סוגיות בהקשר הפנים-יהודי, כלומר, כאלה שאינן נוגעות ליחסי יהודים וערבים, או ליחסי ישראל ושכנותיה. לדוגמה: סוגיית הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, הנמצאת במחלוקת כבר שנים רבות, חשובה הרה יותר למי שתומכים בהפעלת תחבורה לעומת מי שמתנגדים לה. כפי שהזכרנו גם בדו״ח הפלורליזם של השנה שעברה, בשנים האחרונות (טרום מגפת הקורונה, ששיבשה את כלל התחבורה הציבורית) אפשר היה לזהות שינוי בהפעלה של תחבורה ציבורית בשבתות, ביוזמה ובמימון של עיריות ברחבי הארץ. שינוי זה התאפשר כאשר ערים ומועצות ניצלו את התקופה שבה המערכת הפוליטית הלאומית טרודה בענייני בחירות כהזדמנות לקבוע עובדות בשטח.

הפעלת תחבורה ציבורית בשבת היא עניין שרוב משמעותי מהציבור תומך בו. כפי שהראו הנתונים בשנה שעברה, התמיכה בהפעלה גורפת של התחבורה אינה גדולה (כחמישית מציבור היהודים), אך כאשר מחברים אותה גם לתומכים בהפעלה חלקית, אם בהימנעות מכניס לאזורי מגורים של קבוצות דתיות, ואם באפשרות לכל עירייה או מועצה מקומית לקבוע בעצמה את סדרי התחבורה, נמצא ששלושה מכל ארבעה יהודים תומכים בהפעלה כלשהי של תחבורה בשבת.

תובנה זו הנוגעת לעמדת הציבור, ומסבירה גם מדוע באזורים מסוימים בישראל ננקטו צעדים עצמאיים להפעלת תחבורה בניגוד לעמדת הממשלה, מתעצמת לנוכח הנתונים שנאספו השנה. אלה מלמדים שלא רק ששיעור התומכים בהפעלת תחבורה גבוה יותר, אלא שגם חשיבות הנושא גדולה בעיניהם יותר. זה נובע כנראה, במידה רבה, מהעובדה שהפעלת תחבורה ציבורית בשבת נעשתה לסמל בולט בדיון המתמשך על ״כפייה דתית״, ועל כן נתפסת כהכרח גם בעיני רבים שלמעשה לא זקוקים לה כלל (נתוני השנה שעברה לימדו שבעלות על רכב אינה משנה מהותית את עמדות הציבור בהקשר לתחבורה ציבורית בשבת). למעשה, כאשר מתברר מהנתונים שבעיני רוב המתנגדים לתחבורה בשבת הנושא מדורג בין ״לא חשוב״ ל״קצת חשוב״, השאלה מדוע עניין זה לא בא על פתרונו זה מכבר מקבלת משנה תוקף. שהרי, מצד אחד ישנה קבוצת מתנגדים קטנה שהנושא לא מאוד חשוב בעיניה, ומצד שני קבוצת תומכים גדולה שהנושא חשוב בעיניה.

לא פשוט להשיב על שאלה זאת, אבל אפשר להציע כמה הצעות בכדי לפענח אותה.

האחת – המבנה הפוליטי של הקואליציה בישראל מאפשר לעיתים לאנומליה מסוג זה להתקיים לאורך זמן רב. אם כי, יש לומר, ברוב המקרים סופן של אנומליות להסתיים בניצחון הציבור על השיטה הפוליטית. דוגמה מובהקת לזה אפשר למצוא במאבקים הארוכים על פתיחת בתי קולנוע בשבת, שהסתיימו, בסופו של דבר, בניצחון גורף לתומכי הפתיחה[xi].

השנייה – מה שתומכי התחבורה מחשיבים כ״חשוב״ ומה שמתנגדיה מחשיבים כ״חשוב״ לא נמצא על אותו סולם. כלומר, ה״לא חשוב״ של המתנגדים הוא עוצמתי לא פחות, ואולי יותר מה״חשוב״ של התומכים. לפחות על פי רמת האנרגיה שמושקעת במניעת תחבורה על ידי נציגי המתנגדים בכנסת ובממשלה, לעומת רמת האנרגיה הפחותה שמושקעת בייזום תחבורה ציבורית בשבת על ידי נציגי התומכים בכנסת ובממשלה, אפשר היה לחשוד שסולם החשיבות אכן אינו זהה. במילים אחרות – השימוש הוא באותן מילים (מאוד חשוב, לא חשוב) אבל הכוונה אחרת.

השלישית – מכיוון שחשיבותו של הנושא במידה רבה סמלית, אפשר להעלות על הדעת אפשרות שלשני הצדדים בעימות נוח לשמור אותו ולא לפתור אותו, משום שהוא משמש להם ככלי לניגוח המחנה השני. כמובן, לא מדובר כאן על מהלך מכוון וציני של גורמים המבקשים למנוע פתרון כדי לקיים סכסוך, אלא על דינמיקה טבעית שזו משמעותה המעשית.

כך או כך או כך, מסקנת הנתונים שאנחנו מציגים כאן בשנתיים האחרונות בהקשר לתחבורה ציבורית בשבת היא שזהו נושא שאפשר היה – ולטעמנו גם רצוי היה – לפתור בפשרה נסבלת לשני הצדדים.


מעניין להנגיד נושא זה לנושא נוסף מזירת הדת והמדינה – נישואים אזרחיים.

כמובן, סוגיית הנישואים מורכבת לעין ערוך יותר מסוגיית התחבורה, ונוגעת לשאלות מהותיות על אחדות העם, היכולת של כלל היהודים בישראל לבוא בברית הנישואים, זכויות האדם של מי שאינם מתקבלים להינשא בגלל ספק, ביחס ליהדותם ועוד ועוד. בהקשר לנישואים, עומדת לדיון לא רק שאלת דפוס הנישואים המותר (אזרחי מול דתי) אלא גם שאלת המוסד האחראי לרישום ולנישואים. במקרה של יהודים מדובר ברבנות הראשית, שתדמיתה הרעועה בעיני חלק ניכר מהיהודים (בעיקר בקוטב החילוני, אבל לא רק בו) מקשה עוד יותר על דיון ענייני (בתדמית הרבנות עסקנו בקצרה בדו״ח של השנה שעברה).

נוספת על כל המורכבויות הללו, ואולי בשל המורכבויות הללו, גם תחושה ציבורית של חשיבות רבה יותר, הן בקרב המעוניינים שתפתח אפשרות של נישואים אזרחיים ישראל (שהם רוב מובהק מהציבור היהודי, 66%) והן בקרב המתנגדים לכך. רוב של כשישים אחוזים מקרב המתנגדים לנישואים אזרחיים מגדירים את הסוגיה כחשובה עד חשובה מאוד. כמעט שלושה מכל ארבעה יהודים מקרב הרוב התומך בנישואים אזרחיים מגדירים את הסוגיה כחשובה עד חשובה מאוד. מנתונים אלה ניתן להסיק, או לפחות להעלות חשד, שפתרון בהידברות של סוגיית הנישואים יהיה קשה הרב יותר מפתרון של סוגיה כמו זו של תחבורה ציבורית בשבת. התנגדות עזה ותמיכה עזה הן בדרך כלל מתכון לעימות שקשה יותר למצוא בו פשרה, משום ששני הצדדים הנמצאים במחלוקת מרגישים שהעניין חשוב מכדי להציע בו ויתור.

עם זאת יש לומר שלא כמו סוגיית התחבורה בשבת, שהיא קלה להבנה, וגם תוצאותיה ניכרות לעין (יש או אין אוטובוס ברחוב שלי), סוגיית הנישואים היא בהגדרתה סוגיה שמי שמעוניין לפתור אותה בדרך של הידברות, או אפילו בדרך של כפיית הסדר חדש באמצעות רוב אקראי בכנסת, נדרש למומחיות בנושאים מורכבים של משפט, משפחה, חברה והלכה. ובמילים אחרות: חקיקה או תקנות שמאפשרות תחבורה בשבת אפשר לכתוב ולהעביר בקלות יחסית בהימצא הרוב הנדרש להן, או בהינתן הפשרה הפשוטה למדי. לעומת זאת, החלטה לעבור לשיטת נישואים וגירושים אחרת במדינת ישראל מחייבת עיסוק מעמיק בשאלות מורכבות, שספק אם ועד כמה הציבור הרחב ירצה להעמיק בהן מעבר לכותרת של ״יש/אין״ נישואים אזרחיים.

גיוס בני ישיבות

נושא הרבה יותר מורכב לפתרון, כפי שגם המערכת הפוליטית וגם בתי המשפט כבר הוכיחו לא פעם ולא פעמיים, הוא זה של גיוס בני ישיבות לצה״ל. לא נאריך בתיאור עניין זה, המוכר היטב לכל אזרח ישראלי, אלא נסתפק בתיאור הממצאים הנוגעים אליו וכמה מהמסקנות האפשריות הנובעות מהם.

שיעור התומכים מקרב היהודים בישראל בגיוס בני ישיבות לצה״ל הוא כשמונים אחוזים. למעשה, הקבוצה היחידה המתנגדת לגיוס בשיעור גבוה (83%) היא הקבוצה שחלק ניכר מבניה (וכל בנותיה) אינם מתגייסים. מקרב קבוצת הדתיים-תורניים עדיין יש רוב קטן נגד גיוס בני ישיבות (57%) ובכל שאר בקבוצות התמיכה עולה מעל 75% (וברובן קרובה יותר לתשעים אחוז). כפי שניתן לראות בגרף, הנושא גם חשוב להרבה מאוד יהודים בישראל, לפחות על פי עדותם. הוא חשוב יותר למי שבעד גיוס מאשר למי שנגדו, אם כי כאשר מפרידים את המתנגדים מקרב החרדים (וצריך לזכור ששיעור המתנגדים בסך הכל קטן מאוד) ישנו צמצום של פער החשיבות.

על פי המדדים האלה, אפשר היה להציע – בדומה למה שהוצע לעיל בהקשר לתחבורה הציבורית – שזוהי בעיה שתיפתר כנראה על פי רצון הציבור. אלא ששאלת גיוס בני ישיבות נוגעת בעיקר לסקטור אחד, שהתנגדותו לגיוס מובילה אותו, לפחות בשלב זה, לרטוריקה של התנגדות מעשית וחריפה לגיוס, עד כדי מצב שבו הגיוס יעלה במשאבים רבים שאינם מצדיקים את התועלת שתוכל לבוא ממנו.

פתרונות למצב זה הוצעו למכביר בשדה הרעיוני, הפוליטי והמשפטי. לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות, ורובם נופלים באחת משלוש קטגוריות: האחת – ויתור על מודל צבא העם משום שאין דרך לממש אותו ועל כן הוא מוביל לאי שוויון שיש לנטרל. השנייה – פגיעה באמצעות סנקציות בבני הישיבות בכדי להביא לפירוק של המתכונת הישיבתית כפי שהתפתחה בעשורים האחרונים, בתקווה שפגיעה כזאת תוביל את החברה החרדית לשינוי דרך, כולל הכרה בהכרח בשירות צבאי. השלישית – ההיצמדות למודל צבא העם, והחרגה של החרדים ממנו, במקביל לניסיון לטפל בבעיות אחרות נובעות ממצב הדברים הנוכחי (קרי, השתתפות בכוח העבודה).

בסקר שערכנו השנה לא בדקנו את מידת ההסכמה או ההתנגדות למודלים אלה, אולם יש לומר כי הנתונים שנאספו בו רומזים שהשעה אינה בהכרח שעת רצון מתאימה לדיון המחייב פשרה בעניין הנוגע ליחסי החברה הלא חרדית וחברה החרדית. יחסים אלה טעונים מאוד, הן פוליטית, בגלל ריבוי מערכות הבחירות והשיוך המלא של המצביעים החרדים למחנה פוליטי אחד, והן חברתית, בעקבות התנהלות של קבוצות חרדיות ושל חלק מההנהגה החרדית בתקופת מגפת הקורונה. בלי להיכנס לשאלה האם הפניית הזרקור להתנהלות החרדים הייתה מוצדקת או מוגזמת, השפעתה ניכרת בנתונים. סקרים שנערכו מוקדם יותר השנה זיהו שיעור גבוה של כעס ואפילו שנאה לחרדים. שלושה מכל ארבעה ישראלים אמרו שהם ״כועסים״ על החרדים בגלל התנהלותם כקבוצה בקורונה. יותר משליש מהישראלים (37%) אמרו שהם מרגישים ״שנאה״ לחרדים בגלל התנהלותם בקורונה. מיעוט (13%) אמרו שהם ״מסכימים״ עם הקביעה ״אני מרגיש/ה שנאה לחרדים״. עוד כרבע מהישראלים הסתפקו ב״קצת מסכימ/ה״ עם הקביעה הזאת[xii].

בסולם ה״תרומה למדינה״ המופיע מדי שנה במדד המכון למדיניות העם היהודי החרדים ממוקמים, כמו בכל שנה, על השלבים הנמוכים. קרוב למחצית מהיהודים בישראל מעריכים את תרומת החרדים כשלילית (48%). מקרב הערבים, כמעט שמונה מכל עשרה (78%) מעריכים את תרומת הערבים כשלילית (יש לומר כי רוב משמעותי של חרדים, 66%, מעריכים את תרומת הערבים כשלילית). בקרב מי שהשיבו על סקר המכון הן בשנת 2020 והן בשנת 2021, 62% לא שינו את דעתם על תרומת החרדים לישראל, ומספר המשיבים ששינו את דעתם לשלילה שווה למספרם של מי ששינו את דעתם עברה לחיוב (20%). לשאלה האם המשיבים מסכימים כי קבוצות של חרדים פעלו בחוסר אחריות במהלך משבר קורונה הייתה רק השפעה שולית על שיפוטם את סך כל התרומה החרדית למדינה. עם זאת, מי שחשבו שהחרדים פועלים בחוסר אחריות נתנו להם בממוצע ציון נמוך יותר על תרומה לעומת שנים קודמות, ומי שחשבו כי החרדים לא פעלו בחוסר אחריות נתנו להם בממוצע ציון גבוה יותר מאשר בשנה שעברה[xiii].

ראוי לציין כי החרדים עצמם מעריכים את תרומתם למדינה כחיובית בשיעור גבוה מאוד, יותר משל כל קבוצה אחרת שנבחנה השנה (לדוגמה, החרדים מעריכים את תרומתם שלהם כגבוהה מזו של שוטרים, רופאים, חיילים ועוד). אך שביעות רצון עצמית זו אינה משכנעת מגזרים אחרים. רובם, כפי שכבר הוזכר, סבורים בשיעור גבוה גם ש״התנהלות החרדים במהלך מגפת הקורונה פגעה באחדות של אזרחי ישראל״.

קשה לראות כיצד בנסיבות כאלה ניתן לשכנע את התומכים הרבים בגיוס חרדים, שמייחסים חשיבות גדולה לנושא, לקבל פשרה שתפטור חרדים מגיוס. בדומה, קשה לזהות אצל החרדים עניין בוויתור על הפטור. תוצאות הבחירות של מרץ 2021, שרק הדגישו את עוצמה הפוליטית של המפלגות החרדיות, ואת ההנחה שכמעט שום קואליציה לא תתכן ללא תמיכתם, בוודאי לא יצרו הזדמנות למהלך שמטרתו ארוכת הטווח היא כפיית חובת גיוס, בין אם באמצעות סנקציות כלכליות ובין אם באמצעי כפייה מדינתיים אחרים.

סיכום

תוצאת הבחירות לכנסת שנערכו במרץ 2021 – מערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים – הן מסגרת רלבנטית ומעודכנת לסיכום הממצאים שהוצגו כאן. מערכת בחירות זאת הסתיימה ללא הכרעה ברורה לצד זה או אחר של המפה הפוליטית בשאלה המרכזית (מי יהיה ראש הממשלה הבא, כיצד תורכב הקואליציה הבאה), אך עם זאת, היו בהן לא מעט סימנים המאפשרים לזהות מה רוצה הציבור בסוגיות שונות[xiv]. למעשה, כמו בסוגיות רבות המועלות גם בדו״ח זה, נוצר קושי לתרגם את העדפותיו של הציבור להכרעות פוליטיות אפקטיביות, עד כדי כניסה למעגל של בחירות חוזרות (ובשעת כתיבת דו״ח זה, נדמה שהאפשרות לבחירות חמישיות, נוספות, בסתיו 2021 בהחלט נמצאת על הפרק).

הקושי לתרגם את סדר היום ואת העדפות הציבור להכרעות פוליטיות ניכר כמעט בכל סעיף בדו״ח זה.

במעגל הראשון, לצד תחושה של שותפות גורל של יהודי ישראל עם יהודי התפוצות, ישנה נטייה במערכת הפוליטית להתעלם בהכרעות שונות (כמו במקרה של מתווה הכותל) מתחושה זו, ולהעדיף על פניה שיקולים פוליטיים. התנהלות זו משקפת בין השאר פרדוקס שכבר נתנו לו ביטוי בעבר. תחושת הקרבה ליהודי התפוצות דווקא חזקה יותר בקרב הישראלים שהם מצביעיה של הקואליציה השלטת בישראל בעשור האחרון. ועם זאת, דווקא ישראלים אלה נוטים פחות להסכים למהלכים שיש בהם פוטנציאל ממשי לקירוב של קבוצות מסוימות מיהודי התפוצות החשות ריחוק מישראל. הן בנושאים הנוגעים לפלורליזם דתי ותרבותי, והן באלה הנוגעים לעניינים מדיניים (שלום ובטחון), הקבוצות באוכלוסייה החשות קרבה ליהודי התפוצות הן גם אלה שעמדותיהן בסוגיות רבות מקשות על קירוב יהודי התפוצות.

במעגל השני, זה העוסק ביחסי יהודים ולא יהודים בישראל, ניתן להבחין בהכרה של רוב הישראלים כי לשתי הקבוצות עתיד משותף (גם אם הכרה זו אינה מתורגמת בשלב זה לתחושת קרבה רגשית). הכרה זו ניכרה במידה רבה גם במערכות הבחירות האחרונות, שאחד החידושים העיקריים והמעניינים בהן היה המחלוקת בקרב ערביי ישראל על היקף שיתוף הפעולה הנדרש של סיעות פוליטיות של ערביי ישראל עם סיעות המייצגות את הרוב היהודי. גם במפלגות המייצגות את היהודים, כולל כאלה המייצגות קבוצות שיש להן הסתייגות אידיאולוגית חריפה מעמדות ערביי ישראל בנושאים לאומיים, ניכרה מידה של קבלת האפשרות של שיתוף פעולה יהודי-ערבי בזירה הפוליטית במתכונת שלא הייתה בעבר.

לצד התפתחות חיובית זאת ראוי לציין שבין יהודים ללא יהודים בישראל עדיין עומדים עניינים מהותיים המקשים על שיתוף הפעולה. רבים מהנציגים הערבים סבורים שישראל נוקטת גישה מדירה בחקיקה ובחלוקת משאבים (העברת חוק הלאום, השנוי במחלוקת, הייתה אילוסטרציה בולטת למצב דברים זה). למולם, רבים מהיהודים יתקשו להתעלם מהעובדה שלצד הנכונות הניכרת לשיתוף פעולה בשנים האחרונות, עדיין רווחות בציבור הערבי עמדות בנושאים לאומיים שלרוב היהודי קשה מאוד להשלים איתן. כך, הן בהקשר ליהודיות המדינה, הן בהקשר לנושאים מדיניים כלליים (התנגדות של נציגים ערבים מרכזיים להסכמי אברהם הבליטה את קו השבר), והן בהקשר לנרטיב התרבותי המרכזי של היהודים, כפי שהודגם בשנה שעברה בשאלה הנוגעת לקשר היהודים להר הבית (רק אחד מחמישה ערבים בישראל מכיר בעובדה שהיה בעבר בית מקדש יהודי על הר הבית).

המתח שנוצר בין הנכונות המתגברת לשתף פעולה לבין עמדות בנושאים משמעותיים לשתי הקבוצות, יתרום בוודאי לקושי לתרגם את הסימנים החיוביים הניכרים בדו״ח למעשה פוליטי שלטוני. עם זאת, דווקא העובדה שישראל מתקשה להיחלץ ממצב של ״תיקו״ בינגושי, ונדרשת למערכות חוזרות של בחירות בניסיון לייצב את השלטון, מציבה אפשרות ממשית לשבירת מחסומים פוליטיים ופסיכולוגיים בין יהודים וערבים, ולקידום של שיתופי פעולה במישור המעשי, שאולי, בעתיד, יובילו גם לריכוך של הפערים האידיאולוגיים שנותרו על כנם.

המעגל השלישי, זה. הנוגע למחלוקות פנים-יהודיות על דמותה של המדינה, הוא זה המבליט יותר מהאחרים את הקושי לתרגם העדפות מובהקות וחד משמעויות של רוב ניכר מהציבור למדיניות מעשית (נדמה שקושי זה תורם במידת מה גם לתקיעות הפוליטית, בכך שהוא מוביל למחלוקות משניות שאינן מאפשרות שיתוף פעולה בין קבוצות שיש ביניהן הסכמה ברוב הנושאים).

כך, למרות שהציבור היהודי תומך באופן גורף בביטול הסדר תורתו-אומנותו במתכונת הנוכחית ובגיוס חובה של כלל האזרחים, המערכת הפוליטית נכשלת בכל ניסיונותיה למצוא פתרון לקושי זה, בשל עמידתה של קבוצה אחת על דרישתה הבלתי מתפשרת להמשיך את ההסדר. כך, למרות שניכר כי יש בציבור היהודי הסכמה רחבה על הצורך בהסדרת אפשרות לנישואים אזרחיים, המערכת הפוליטית בוחרת שוב ושוב בעמדת המיעוט, ואינה חותרת להסדרה בנושא זה. כך, אפילו בהקשר לסוגיה פשוטה למדי, כמו תחבורה ציבורית בשבת, שעל פי ממצאינו לא אמור להיות קושי מהותי להגיע להסכמות ביחס אליה, השלטון אינו חותר להסדרה. בסוגיה זו, כפי שקרה גם בעניינים אחרים בעבר (האפשרות למסחר בשבת, שעל אף שהוא כביכול אסור הוא בפועל רחב היקף, היא דוגמה בולטת לכך), נדמה שהשלטון משלים בדיעבד עם מהלכים שנעשים ״בשטח״ מבלי לכוון אותם על פי מדיניות מסודרת.

כל הדוגמאות הללו מחדדות מאוד את האפשרות שהקושי עיקרי בהתרת מתחים בחברה הישראלית לא נובע (במקרים רבים) מפערי עמדות עמוקים בין קבוצות, אלא מהמבנה, ואולי עוד יותר מזה התרבות, של הזירה הפוליטית בישראל. זירה זו, האמורה להיות מרחב לאספקת פתרונות מעשיים לסוגיות מורכבות, נראית לעיתים קרובות מדי כשדה קרב שבו כל פשרה מתפרשת כנסיגה, וכל סוגיה נדרשת לפי העדפות קבוצתיות ומחנאיות, ולא לפי להעדפות של רוב הציבור הישראלי.

נתונים טכניים

סקר אינדקס הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי הוא אחד מתוצריו של פרויקט הפלורליזם ביוזמת קרן דווידסון. הסקר לשנת 2021 נערך על ידי הפרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. הוא כלל 603 משיבים במגזר היהודי, באמצעות פאנל אינטרנטי, ועוד 203 משיבים במגזר הלא יהודי באמצעות סקר משולב, אינטרנט וטלפון. רמת דתיות במגזר היהודי בסקר 2021 ובסקר 2019, מותנה ברמות הדתיות של אותם הנשאלים בסקר 2017. המשיבים מהווים מדגם מייצג של שתי האוכלוסיות הנסקרות. הסקר במגזר היהודי בוצע על ידי חברת פרויקט המדגם, בהנהלתו של ד"ר אריאל איילון. טעות הדגימה 4% ברמת מובהקות של 95%. במגזר הלא יהודי בוצע הסקר על ידי חברת אפקאר. טעות הדגימה 9.7%.

[i]הביסליין מופיע בשלמותו בסוף מצגת הנתונים.
[ii] ראו לדוגמה: אחרי עשרות שנים: יש ימין ויש שמאל בחברה הערבית, מוחמד מג'אדלה, גלובס, מרץ 2021.
[iii] ראו: מדד הפלורליזם 2020, המכון למדיניות העם היהודי. http://jppi.org.il/he/article/index2020/#.YE92Ki0Rrq0
[iv] ראו: השתתפות האזרחים הערבים בבחירות לכנסת, מחקר מדיניות 148, ד״ר אריק רודניצקי המכון לדמוקרטיה, 2020.
[v] רע״א 962316 מירון איזקסון נגד רשם המפלגות, 1996. http://cjdl.org.il/files/izikson.pdf
[vi] עיגון חוקתי לחזון המדינה, רות גביזון, עמוד 20. http://media.wix.com/ugd/ebbe78_44305ffd44d34f77a40db8623be25a89.pdf
[vii] מה שרציתם לדעת על חוק הלאום ולא העזתם לשאול, אתר פוורום קהלת https://kohelet.org.il/publication/מה-שרציתם-לדעת-על-חוק-הלאום-ולא-העזתם-לש
[viii] ראו: Putting the Kotel Decision in Context, Shmuel Rosner, Dan Feferman, JPPI, 2017. http://jppi.org.il/en/article/english-putting-the-kotel-decision-in-context/#.YFMWEi0Rrq0
[ix] https://fs.knesset.gov.il/20/law/20_lsr_504220.pdf
[x] ראו, לדוגמה, סקר המכון לדמוקרטיה http://www.peaceindex.org/files/Peace_Index_Data_July_2018-Heb(1).pdf
[xi] על כך ראו בהרחבה: #יהדותישראלית, דיוקן של מהפכה תרבותית, שמואל רוזנר, קמיל פוקס, הוצאת המכון למדינית העם היהודי ודביר, 2018. עמודים 51, 118.
[xii] נתוני סקר המדד וכאן חדשות. האם הכעס על החרדים גובל באנטישמיות?, אתר המדד, 17 בפברואר 2021.
[xiii] ביחס לערבים נראה כי למשבר קורונה יש השפעה משמעותית יותר גם על השיפוט ביחס לתרומה הכללית למדינה. כמחצית מהנשאלים שינו את דעתם על התרומה הערבית לישראל מהשנה הקודמת, כאשר קרוב לשליש דירגו את תרומתם בצורה שלילית יותר. מי שחשבו שהערבים פעלו בחוסר אחריות במהלך הקורונה שינו לרעה את עמדתם הכללית ביחס לתרומת הערבים. מי שלא הסכימו עם הקביעה שהערבים פעלו בחוסר אחריות, שינו עמדתם הכללית ביחס לתרומת הערבים לטובה רק במעט.
[xiv] על כך ראו: הבחירות בישראל – לקחים ראשונים, שמואל רוזנר, המכון למדיניות. העם היהודי, 25 למרץ 2021 http://jppi.org.il/he/article/הבחירות-בישראל-לקחים-ראשונים/