ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

מאחורי החולשה הפלסטינית מסתתרת קללה קטלנית

החולשה הפלסטינית וסימני ההתמתנות בשאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים נתפסים על ידי רבים בישראל כתהליך מבורך, אך בברכה הזו עלולה להסתתר קללה קטלנית

Credit: Malachi Jacobs / Shutterstock.com

המציאות המדינית חושפת פרדוקסים מרתקים. יש שבקללה גלומה ברכה, ויש שבברכה מסתתר אסון. כך למשל, העוצמה האיראנית, שממנה חוששים ישראלים רבים, משרתת את האינטרס שלנו בהעמקת יחסינו עם העולם הערבי. במקביל, החולשה הפלסטינית, שעליה מברכים ישראלים רבים, מציבה סימן שאלה לגבי אופייה היהודי של ישראל.

שני הפרדוקסים הללו קשורים אחד במשנהו. המנהיגים הערבים שמבקשים להתקרב לישראל נוכח האיום האיראני חוששים פחות מהתנגדות פנימית למהלכם עקב האדישות הציבורית הגוברת לגורלם של הפלסטינים המוחלשים.

העייפות מהסוגיה הפלסטינית ניזונה במידה רבה מאוזלת ידם המתמשכת של הפלסטינים עצמם; הפיצול שאינו נפתר כבר 15 שנה בין הגדה המערבית ועזה, היריבות האינסופית בין פת"ח וחמאס, השחיתות שפושה בהנהגה – כל אלה מרחיקים מן הפלסטינים את טובי ידידיהם, ואף מסייעים לשחיקתו של מחנה השלום הישראלי.

ואכן, כל לחיצת יד של מנהיג ישראלי עם מנהיגי ערב, וכל מטוס אל על שיחצה את שמי סעודיה – ממחישים לציבור הישראלי את תקפות טענת הימין: החלשתם של הפלסטינים תאפשר עשיית שלום עם העולם הערבי ללא ויתור על שטחים. סיבה למסיבה? ממש לא. בחסות הקיפאון המדיני בציר הישראלי־פלסטיני נמשך בהתמדה תהליך ההתנחלות, ועמו מתפוגג גם הסיכוי להפריד בין שני העמים. האיום מודחק ומורחק מהשיח הציבורי, וגם במערכת הבחירות הקרובה המתמודדים המרכזיים לא יידרשו ולא יתנדבו להסביר כיצד בדעתם לטפל באיום המשמעותי ביותר הניצב בפני ישראל: אובדן מהותה כמדינה יהודית.

תמונת המצב הדמוגרפית בירושלים היא הביטוי המוחשי ביותר למציאות הדו־לאומית המאיימת על ישראל. מציאות מוכחשת זו עשויה להלום בפניה של ישראל ביום שבו תושבי ירושלים הערבים יחליטו להשתתף בבחירות העירוניות. סקר שנערך בראשית 2018 ביוזמת האוניברסיטה העברית מצא כי כמעט 60% מתושבי מזרח ירושלים מצדדים בהשתתפות בבחירות המוניציפליות. עד עתה דוכאה שאיפה זו על ידי ההנהגה הפלסטינית, שראתה בכך מתן לגיטימציה לכיבוש הישראלי.

אלא שהיגיון לאומי זה עומד להישחק ככל שתדעך האפשרות המעשית לחלוקת הארץ וככל שתעמיק החולשה הלאומית הפלסטינית. תזכורת טרייה לחולשה זו מופיעה בממצאיו של סקר שיזם מכון וושינגטון לאחרונה, ואשר מצביע על תהליך התמתנות בעמדותיהם של תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים. אילו הועמדה בפני ערביי הבירה הבחירה, 48% היו מעדיפים אזרחות ישראלית (לעומת 20% בסקרים שנערכו עד שנת 2020), 43% אזרחות פלסטינית ו־9% אזרחות ירדנית. ברוח זו, 63% מערביי מזרח ירושלים מסכימים עם האמירה: "היה עדיף לנו אם היינו חלק מישראל מאשר מהרשות הפלסטינית או מטריטוריה שבשליטת חמאס".

פרדוקסלית, מגמות ההתמתנות העולות בסקר חייבות להדליק נורת אזהרה: הן מסמנות כי שאלת השתתפות ערביי ירושלים בבחירות העירוניות היא עניין של זמן בלבד. במוקדם או במאוחר הם ישתחררו ממחסומי העבר ויממשו את זכותם החוקית כדי שירושלים תשקף את כוחם, תרבותם ומאווייהם של 350 אלף ערביי העיר.

התרגום הפוליטי של החולשה הלאומית הפלסטינית לא יצטמצם לירושלים. ניסיון ירושלים ימחיש לפלסטינים בשטחים כי קיים תחליף לפתרון שתי המדינות: פתרון המדינה האחת. כאשר יחליטו הפלסטינים ללכת בדרכם של אחיהם בירושלים ויעדיפו להיות נתיניה של ישראל, מי בעולם יתייצב לצדה של ישראל אם תתעקש לשלול את זכותם להצביע לכנסת? ישראל תהפוך למדינה דו־לאומית והסמלים היהודיים – "התקווה", הדגל, החגים – יאבדו את מעמדם.

החולשה הפלסטינית וסימני ההתמתנות בשאיפותיהם הלאומיות נתפסים על ידי רבים בישראל כתהליך מבורך, אך עורמת ההיסטוריה עלולה להוכיח שבברכה הנגלית מסתתרת קללה קטלנית: קצה של ישראל כמדינה יהודית.

המאמר פורסם במעריב